התגנבות יחידות: איך נעלמו השחקניות מהקולנוע הישראלי?

כיף להיות שחקן קולנוע ישראלי צעיר – מבחר התפקידים כאן כה גדול, שכמעט ודאי כי מתישהו תמצא את עצמך בתוך טנק, בבסיס טירונים או בכלא צבאי. לעומת זאת, אם איתרע מזלך להיות שחקנית בגילאים 30-18, במקרה הטוב תזכי לגלם גופה.

בהתאם לכך, בשלוש השנים האחרונות חילקה האקדמיה הישראלית לקולנוע את פרס אופיר בקטגוריות המשחק למיכאל מושנוב ולשלושה נוספים שעשו את צעדיהם הראשונים בעולם הקולנוע: סאלח בכרי, סשה אבשלום אגרונוב וזהר שטראוס. לעומת זאת, את הפרסים המקבילים לנשים קטפו בעלות מקצוע מבוגרות או ותיקות, למשל רונית אלקבץ, רוזינה קמבוס ועירית קפלן.

צעירה שמסיימת לימודי משחק מוצאת את עצמה כיום מתחת לתקרת זכוכית, השולחת אותה לחפש פרנסה בטלוויזיה, בתיאטרון או בפרסומות. הדוגמה הטרייה ביותר לכך היא "התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי, שמציג קשת דמויות רחבה באופן חסר תקדים במונחים ישראליים, אבל מחלק את העוגה בין בחורים בלבד. הנשים בו, כמו ב"בופור" וב"לבנון", למשל, הן אתנחתות בלבד, אם הן בכלל זוכות לזמן מסך.

אפליה מגדרית זו נהייתה כה שגרתית בשנים האחרונות שאפשר לחשוב כי זה תמיד היה המצב. אז נכון, החברה המקומית צבאית ומאצ'ואיסטית מאז ומעולם, אבל כפי שיעידו מנחם גולן וגילה אלמגור, שפרצה ב"פורטונה" שלו, הקולנוע שלה לא תמיד היה כזה.

"'מצור', שבו כיכבתי ב-1969, היה לדעתי הפעם הראשונה שהציגו סרט ישראלי מנקודת מבטה של אישה, ולאחר מכן באו עוד רבים שכמותו", מספרת אלמגור. "בשנים האחרונות חזרנו למצב שהיה כאן לפני סוף שנות השישים, ושוב הנשים נזנחו כליל. זה מצער, בעיקר בגלל שיש כאן שחקניות צעירות ומופלאות, אבל לא משתמשים די בשירותיהן. דוגמה לכך היא ריימונד אמסלם, שמופיעה בצדי בתפקיד קטן מאוד ב'שליחותו של הממונה', וב'לבנון' אף מגיחה לדקה בלבד ובלי שיהיו לה שורות".

אז למה היוצרים המקומיים מפנים עורף לעתודה הנשית שקמה כאן? "אולי בגלל שהם מפחדים מנשים", אומר גולן. "באופן אישי, אני דווקא אוהב נשים – את אשתי, את הבנות שלי ואת הנכדות שלי – כך שתמיד שמחתי ללהקן לסרטיי. בימינו כבר לא עושים כך, וחבל, כי נולדים כאן המון כישרונות פוטוגניים. קח לדוגמה את נטלי פורטמן. בהוליווד היא נמצאת עכשיו בדרך לאוסקר, אבל אם היא היתה נשארת בישראל, סביר להניח שהיא לא היתה מוצאת עבודה".

האמת היא שגם בארצות הברית קל יותר להיות שחקן ינוקא מאשר כוכבנית מתחילה. אך כפי שיעידו לירז צ'רכי (32) ורומי אבולעפיה (27), שמחלקות את זמנן בין ארץ מולדתן לאמריקה, בימינו קל יותר לשחקנית ישראלית למצוא פרנסה מעבר לים. "אנשי הקולנוע בחוץ לארץ פשוט גמישים בהרבה", מספרת צ'רכי, שמאז הופעתה ב"סוף העולם שמאלה" לפני שש שנים לא זכתה לתפקיד משמעותי בסרט ישראלי, אבל החל מיום חמישי הקרוב אפשר יהיה לראותה זוהרת בצד שון פן ונעמי ווטס במותחן ההוליוודי המעולה "משחק הוגן".

"בישראל, אני מקבלת אחרי אודישנים תשובות כמו – 'את יפה מדי'. רוב המלהקים והבמאים כאן מקובעים, ודורשים שהשחקנית תיראה בול כמו הדמות שלה וגם שתהיה בגילה. מעבר לים, מבינים שאפשר לעבוד על הדמות וגם לעבור טרנספורמציה פיזית, ואלה גם התפקידים שלרוב מזכים אותך בפרסים ובשבחים. אני מייחלת שגם כאן אנשים יפתחו יותר את הראש בכל הקשור לתפקידים נשיים, כי נכון לעכשיו אפילו בטורקיה קל יותר להיות שחקנית צעירה".

מקרה אירוני יותר הוא של רומי אבולעפיה, כישרון אדיר שטרם הופיע באף סרט ישראלי בולט, אבל נחטף לרימייק האמריקאי של "החוב", שם משחקת אבולעפיה בצד זוכת האוסקר הלן מירן. "בתעשיות קולנוע אחרות מתבססים על מורשת רחבה יותר, ובניגוד אלינו פונים לחומרים ספרותיים ורפרטואריים, שבהם יש דמויות נשיות רבות", היא מסבירה. "כשלמדתי בלונדון מייק לי אמר לי ולשאר הסטודנטים הזרים – מה אתם עושים פה? תחזרו למדינות שלכם ותעשו סרטים על מה שיש בהן. היוצרים שלנו נוהגים כדבריו, אז כנראה שככה ייראה הקולנוע שלנו כל עוד לא יפסיקו הקונפליקטים הצבאיים".

לעובדה שקולנוע זה נראה כך יש משמעות גורפת במקרה של שחקניות צעירות שלא נסעו לחפש את מזלם בניכר. כך, למשל, אדוה בולה (29), שכיכבה בסדרות הטלוויזיה "נבלות" ו"מגדלים באוויר", מספרת כי "אני כמעט לא זוכרת אודישנים לפיצ'רים וגם אם כן זה לא היה לתפקיד הראשי".

"אמנם התמזל מזלי לעשות שתי סדרות טלוויזיה מעולות", מוסיפה בולה, "אבל כל השחקניות הגדולות שנשאתי אליהן את עיני בילדות היו כוכבות קולנוע, וממה שאני יודעת זהו כלי הביטוי הכי שלם שיש לשחקן במדיה המצולמת. אז אני לא אוהבת להתמרמר כי אמרו לי שזה לא טוב לעור הפנים, אבל אני מאוד רוצה ומצפה להביא את הכישרון שלי גם אל המסך הגדול". אז מה צריך לקרות כדי שבולה וחברותיה יזכו לכך?

"כדי שיהיו דמויות נשיות צריך שיהיה כאן קולנוע נשי, ולכן אנחנו פשוט זקוקות בישראל ליותר נשים מאחורי המצלמה – תסריטאיות, במאיות, עורכות תוכן וכדומה", מצהירה אבולעפיה. ואכן, מבט ברשימה הקצרה של שחקניות מקומיות צעירות שזכו לתפקידים קולנועיים משמעותיים בשנים האחרונות מגלה כי הם אכן עשו זאת בסרטים המעטים שנוצרו בידי נשים. כך, למשל, דאנה איבגי הופיעה ב"אור" וב"כלת הים" של קרן ידעיה ולירון בן-שלוש פרצה ב"מאיה" של מיכל בת-אדם, ומכאן אפשר רק להניח כי לו היו כאן יותר קולנועניות, אושרי כהן היה משפשף את המדים שלו קצת פחות.

בהתאם לזאת, אלמגור מסכימה עם אבולעפיה וסבורה כי המצב הנוכחי ישתנה רק ברגע שנשים ייקחו אותו לידיים – "אם הייתי היום שחקנית בת 25, הייתי יושבת וכותבת תסריט עם דמות שאוכל לגלם", אומרת אלמגור. "לא צריך להתבייש לנהוג כך – זה בדיוק מה שעשיתי בשנות השמונים, לאחר תקופה של בצורת אישית, כשכתבתי לעצמי את 'הקיץ של אביה'".

מי שכבר מיישמת את ההצעה של אלמגור היא הגר בן-אשר, שזה עתה השלימה את צילומי הפיצ'ר הראשון שלה, "הנותנת". בן-אשר, שסרטה הקצר "משעולים" עורר התלהבות רבה בפסטיבל קאן, חובשת כובע משולש – היא שחקנית, תסריטאית ובמאית. הודות לפריבילגיה הזו, את התפקיד הראשי בסרט היא לא כתבה לאיתי טיראן או לאיתי תורג'מן אלא דווקא לה עצמה.

אם "הנותנת" יגשים את הציפיות ממנו ויקצור הצלחה בריביירה, אולי זה ישכנע את הקולנוע הישראלי שאין הכרח לעשות סרטים על חיילים בסדיר כדי למשוך תשומת לב עולמית. במידה ולא, תמיד אפשר יהיה ליצור דרמה נוספת עם עוז זהבי כמסתערב ועם תיקי דיין כאמא שלו.