את לא כמו כולם: על האוסף החדש של משינה

מדהים שגם למעלה מ-20 שנים אחרי שיצא, "שלח לי מלאך" עדיין מצליח לרגש, לשמח ולסמל בעצם את הגדולה של משינה: מהפתיחה הסוחפת, דרך ריף הגיטרה המוביל של ברכה והטקסט הפשוט והאפקטיבי, ההגשה הלא מאומצת של יובל בנאי ועד הסיומת שמצליחה להשאיר לחלוחית גם בשיר כל כך שמח.

כמו "שלח לי מלאך", גם שאר הלהיטים הגדולים של הלהקה שנכללים ב"עסקי הרוקנרול", המארז החדש שמהווה את שיא חגיגות חצי היובל של משינה, לא החלידו: "עתיד מתוק" הוא עדיין שיר הקיץ החשוב ביותר שיצא כאן, "מדברים עלייך" תמיד יהיה הדרך הכי טובה להעביר 3:54 דקות בעברית וכל שיר שנכלל כאן מ"מפלצות התהילה" הוא בעיטה לזיכרון, שחוזר לימים שבהם משינה הרשתה לעצמה לעשות הכל – והיא עשתה זאת טוב מכולם.

לעומת זאת, ההגינות של האוסף כלפי הפעילות של הלהקה בעשור האחרון (כלומר העובדה שהלהקה לא התעלמה משני אלבומיה בתקופה זו), רק מחזקת את הקיטוב הבלתי נתפס בין עוצמתה של הלהקה בגלגולה הראשון לבין דלות החומר של גלגולה השני. למעשה, השיר החדש שיצא לכבוד האוסף, "הנה אנחנו", מצליח לתפוס היטב את משינה 2010 – עייפה, שבעה ולא פוסחת על אפשרות לאירוניה עצמית, עם הדמיון המצחיק בין השיר ל-"She's Suffering" של המאניק סטריט פריצ'רז. "מעגל נפתח", שרו משינה (עם קטע וידאו מקסים בדי.וי.די המצורף לאוסף), אבל בנושא הזה, של הגבולות הדקים של משינה בין השראה להעתקה, המעגל דווקא נסגר.

אמנם, האוסף הוא מקום טוב להתחיל איתו את הרומן עם משינה, אך חסרה כאן אופציה מוזיקלית למעריצים הכבדים, בעיקר בדמות קטעי הבי-סייד והשירים הגנוזים שהלהקה מחזיקה ברשותה לאורך שנים (לדוגמה, הגיע הזמן להוצאה מסודרת של הגרסה ל"שביל הבריחה" ששר המתופף איגי דיין), כמו גם גרסה קצת יותר מתקדמת עם שירים קיימים של הלהקה – מ"שלמונזה" הנפלא ועד "אישה", מרגעי השיא של הרוק הישראלי. סביר להניח שהשלב הבא של הלהקה יהיה הוצאה מחדש של קטלוג הלהקה בצירוף בונוסים שכאלו (כפי שכל הלהקה/אמן בעולם עושים), וכך יושבע רעבונם של אלו שלא יכולים להאזין יותר ל"ואנחנו שניים".

לעומת זאת, ההישג הגדול ביותר של האוסף הוא התיעוד היפה שמובא בספר המצורף לאוסף, ובו תיעוד דברי ימי הלהקה כפי שסופר על ידי בנאי, ברכה, חודרוב, דיין ובנסון עצמם, לצד הסוכן המיתולוגי בועז בן ציון והמפיק שוקי וייס. יחסית להיעדר האובייקטיביות המובנה שיש ברשימת המשתתפים הזו, הספר, בעריכת דרור נחום, לא בורח מרגעיה הקשים של הלהקה, החל מכישלונות האלבומים השני והשלישי ועד אסון ערד, הפירוק והביקורת הקשה שהוטחה בהם על שיתוף הפעולה עם סלקום, לקראת האלבום "רומנטיקה עתידנית".

אלא שכל החלקים שמרכיבים את האוסף הזה הם רק חלק משלם אחד וחשוב: "עסקי הרוקנרול" מוכיח סופית שמשינה היא הלהקה עם הכי הרבה שירים טובים שפעלה בישראל, אפילו יותר מכוורת. וב-2010, על רקע חוסר יכולתה של הלהקה להתרומם לגבהים שאפיינו את פעילותה בעבר, מדובר בתזכורת חשובה כיוון שבתודעה הישראלית עובר על משינה תהליך שדומה לזה שעובר על מעמדה של U2 בעולם: בדומה לאובדן הזיכרון מאלבומי האייטיז המבריקים של בונו ושות', מאז חזרתה של משינה לפעילות גדלה שכבת מאזינים איכותית ומחוברת למתרחש בעולם, שבאמת ובתמים מאמינה שמשינה היא להקה גרועה, עוד מוטציה ישראלית שמשלבת גרוטסקה אמנותית, להיטי שמאלץ וכמובן חקיינות.

"עסקי הרוקנרול", קצת בדומה לאופן שבו האוסף "גבירותיי ורבותיי" חילץ את הלהקה ממשבר האלבום השני והשלישי (במקרה דנן, מינוס אותם שירים מהעשור האחרון), צריך להיות תרופת הנגד למחלה המחשבתית הזו. יש באלבום רצפים שלמים של שירי מופת ורגעי מפתח במוזיקה הישראלית, החיוניות של השירים הגדולים שבו חזקה להפליא מריח הנפטלין של קשקושים כמו "משהו קטן וטוב" ו"רומנטיקה עתידנית" ובוודאי מ"יהלומים בשמיים" - אלבום שיכול לקבור גם את המאזינים וגם את הלהקה.

לכן, בסופו של דבר, מי שצריך להאזין לאוסף הזה יותר מכל הם לא המעריצים וגם לא הדיוטות של מוזיקה ישראלית, אלא חברי משינה עצמם. שיקשיבו ל"את באה לבקר" ואפילו ל"בן המלך" כדי להבין שפעם הם היו הלהקה שהיית שם באוזניות של הווקמן בדרך אל הים וחושב שאין דבר יותר חשוב בעולם ממוזיקה.