רד הוט צ'ילי פפרז בישראל: עשר שנים מאוחר מדי

מי שגדל בישראל יודע לא לטפח תקוות גדולות מדי שהלהקה שהוא הכי אוהב תופיע פה, לפחות לא עד שהם ואולי גם הוא, כבר יהיו פנסיונרים. נדירות היו הפעמים בהן להקות או אמנים הגיעו לכאן בשיא הצלחתם – כמו מדונה, או מייקל ג'קסון, U2, פרודג'י, מטאליקה וגארבג'; לפעמים הן הגיעו גם רגע לפני הפריצה הגדולה, כמו רדיוהד, נו דאוט או אפילו להקת הבנים איסט 17. אבל לא מעט פעמים הן אמרו שיגיעו, ופשוט לא עשו את זה.

בישראל למודת הביטולים יש הרבה אוהבי מוזיקה שסוחבים איתם כוויות מהפעם ההיא שבה באמת האמינו שהלהקה שהם הכי אוהבים תכבוש את הדשא של פארק הירקון. אין ספק שפרס צלקת-הביטול-המוזיקלית הגדול הולך אחר כבוד לביטלס, שהורחקו ללא רצונם מהנוער הישראלי הטהור של שנות ה-60. אבל לא הרחק מאחוריהם ניצבים על כן של בושה הרד הוט צ'ילי פפרז, שביטלו את הופעתם בקיץ 2001, במה שאמור היה להיות פסטיבל המוזיקה הגדול ביותר שתל אביב ידעה זה שנים.

בפשטות, שנת 2001 היתה די מחורבנת במונחים ישראליים – אז נורו פצצות המרגמה הראשונות מרצועת עזה, גם שוגרה רקטת הקסאם הראשונה, וחוץ מעשרות ההרוגים של אסון ורסאי היו גם עשרות הרוגי הפיגועים בסבארו, בדולפינריום, בקניון בנתניה ועוד. כל זה קרה עוד לפני ספטמבר והפיגועים בתאומים בניו יורק. בשנת 2001 גם התחילו להציב בארץ מאבטחים בכניסה לכל מסעדה, בית קפה וקניון, וכולנו התרגלנו לתת לאנשים זרים לחטט לנו בתיק.

לנוער שגדל בתוך הקלחת הזו הבליחה נקודת אור אחת – בקיץ של 2001 עמד להתקיים פסטיבל מוזיקה גדול במתחם מיוחד בפארק הירקון, כשגולת הכותרת היתה ההופעה הראשונה של הפפרז בישראל. למרות החשש מהתקהלויות באותם ימים, אוהבי המוזיקה בארץ לא ויתרו ויותר מ-20 אלף כרטיסים נמכרו לאירוע. הלהקה היתה אז באחת מהתקופות המוצלחות ביותר שלה, בעיצומו של סיבוב הופעות עולמי עם האלבום "Californication", שגרף עשרות פרסים ומכר מיליונים ברחבי העולם. הרדיו בארץ לא הפסיק אז להשמיע את הלהיטים מהאלבום כמו: "Californication", "Otherside", "Scar Tissue", "Around the World", "Road Trippin" ו-"Easily".

"Californication" הוא אלבום מוצלח מאוד, אבל במונחים של הפפרז הוא תמיד יהיה אלבום חזרתו של ג'ון פרושיאנטה ללהקה. הגיטריסט המקורי, הלל סלובק, הוא אולי מי שעשה את הלהקה הזו לחלק מה"שלנו" הישראלי כל כך. אבל פרושיאנטה הוא מי שעשה את הלהקה הזו. לא משנה באיזה מקום ידורג ברשימת הגיטריסטים הזו או האחרת של מגזין הרולינג סטון, אי אפשר לטעות בזיהוי כששומעים את הגיטרה של פרושיאנטה. זאת אותה גיטרה ששומעים ב-"Under the Bridg", ללא ספק השיר הכי מוכר של הבנים מקליפורניה, אבל גם ב-"Give it Away" הגרנדיוזי, "Breaking the Girl" האישי ו-"I Could Have Lied" הכנה – כולם מ-"Blood Sugar Sex Magik" של 1991. את הדרך שלו בלהקה הוא החל אמנם ב-"Mother's Milk", אבל רק באלבום שאחריו הוא עשה זאת באמת. פרושיאנטה הגיע, הותיר חותם, ושנה אחר כך עזב את הלהקה והקדיש את עצמו לסמים.

עם לכתו של פרושיאנטה, נדמה היה שגם הרבה מהקסם של הפפרז נגוז, ועשרות אלפי מעריצים נטשו אותם. אחרי שש שנים זה היה ברור לכולם - גם לפלי, צ'אד סמית' ואנתוני קידיס שהלכו להחזיר אליהם ואלינו את הסאונד של פרושיאנטה. זה עבד, ובגדול. הוא חזר ללהקה עם אינרציה עצומה, הם הוציאו כאמור את "Californication" וב-2001 יצא גם אלבומו השלישי והידוע ביותר "To Record Only Water for Ten Days".

סיבוב ההופעות של "Californication" חגג את חזרתו של פרושיאנטה במשך כמעט שלוש שנים, והלהקה ביצעה בו את שיריו בנוסף לשירים מ-"Blood Sugar Sex Magik" – שני האלבומים המצליחים ביותר שלה. בהופעות שלהם ששודרו אז ב-MTV מהכיכר האדומה במוסקבה או מסאו פאולו בברזיל ניכר שפרושיאנטה היה שם כולו - טרי, בוער ורעב להשלים את השנים האבודות. הבערה הזו אמורה היתה להגיע גם אלינו, ואנחנו בתמורה הסכמנו להתקהל בתקופה שבה התקהלות היתה כמעט אסורה. אבל הפפרז לא רצו לקחת אחריות, ואפילו שיחת טלפון מביל קלינטון לאנתוני קידיס לא מנעה את ביטול המופע.

עבר עשור, השיער של פלי החליף עשרות צבעים, המצב הביטחוני בישראל הוא עדיין נושא לשיחה והרד הוט צ'ילי פפרז הודיעו שהם באים לתל אביב. הם אולי באמת יעשו זאת הפעם ויגיעו בספטמבר, אבל ג'ון פרושיאנטה ששוב עזב לפני יותר משנתיים, יישאר בבית. אז נכון, הוא המליך תחתיו את חברו ג'וש קלינגהופר, ולאלבום החדש "I'm With you", יש יחסי ציבור שלא היו מביישים את מדונה. אבל כולנו יודעים שכשמחליפים את החמאה בעוגה היא זועקת - פרווה.

בקיץ ההוא, כשפורסם דבר הביטול, המעריצים זעמו. הרי הם רכשו כבר את כל הדיסקים, שיננו מילים, קנו כרטיסים, לקחו ימי חופש ובעיקר כבר ראו את עצמם על הדשא, מחייכים לשם שינוי. אבל הפפרז, כמו רבים וטובים לפניהם ואחריהם, איכזבו את הקהל הישראלי ברגע האחרון. אם רצית אלבום של הצ'ילי פפרז כשהגיע הסתיו של 2001, לא היית צריך לקנות אותו או להוריד מהרשת - היו מספיק מעריצים מאוכזבים שזרקו את כולם לפח.

אבל נכון לעכשיו, בסתיו הקרוב הם יופיעו פה, מבוגרים יותר ובהרכב חסר. ומי יודע, אולי היה עדיף שכבר לא יבואו אף פעם. אבל האמת היא שאנחנו, שסיימנו תיכון ב-2001 וידענו שבדיוק ביום של הבגרות האחרונה של י"ב, נוכל לראות עם כל החברים את הלהקה הכי תיכוניסטית בעולם – אנחנו נשלם כל מחיר ונבוא בספטמבר לפארק הירקון, כדי לראות למרות הכל את ההד החיוור של מה שאמור היה להיות. אבל כשאנתוני קידיס ישיר "Never in the Wrong Time or Wrong Place", כולנו נדע שהוא טועה.

אתם מתרגשים לקראת ההופעה של הצ'ילי פפרז? חושבים שזה מאוחר מדי? ספרו לנו בפייסבוק