מיתולוגיה
כמו לכל אלבום מופת, גם ל"Blood Sugar Sex Magik" יש את המיתולוגיה שלו. הסיפורים הקטנים מאחורי אלבום גדול; סיפורים אשר יחד עם המוזיקה, מגדירים, חרף רצונם, תקופה שלמה וסוגרים אחת אחרת.
המוות של הלל סלובק - ואין זה משנה כמה נמוכה או גבוהה רמת האנדרופינים שרגילים לשעוט כמו אינדיאנים במוחם של קידיס ופלי - המשיך עדיין לרחף מעל האלבום הזה. הגמילה הסופית של אנתוני קיידיס, אחד מהפרחחים הגדולים שיצאו מרחובות אל. איי. שמתהדהדת בשיר המפורסם ביותר ממנו; הטירה של הודיני - שמצויה בחלקים הטובים יותר של אותה עיר, בה הוקלט האלבום - מתופף שפוחד לישון בה מחמת רוחות רפאים; בעוד ג'ון פרושיאנטה, מעריץ וגיטריסט צעיר, דווקא מצא אותן נחמדות ומתקשרות.
בין הסיפורים הנוספים שיצרו את מיתולוגיית בלאדשוגר - ריק רובין ושיטות העבודה הלא שגרתיות שלו; גאס ואן סנט על הארט היחודי של האלבום הזה; הקעקועים; ההצלחה המטורפת וההתחפפות של פרושיאנטה בעקבותיה, ממשיך את קללת החור השחור בו נעלמים הגיטריסטים של הלהקה.
רד הוט צ'ילי פפרז היא להקה שרצתה להיות גדולה, אבל לא העזה לדמיין עד כמה גדולה אפשר להיות; והכל בגלל תקליט אחד שמכר כ-17 מליון עותקים. מאיץ חלקיקים אדום ולוהט שהוקלט בחודש שלקח את הפלפלים הכי חריפים של לוס אנג'לס והפך אותם ממפלצת גרוב מטאלית שניזונה מאוונגרד הדוניסטי של סקס וסמים וגלישה, למפלצת מיינסטרים מרופדת שבעה ומשועממת מעצמה. אבל גם מיתולוגיה, חייבת את הגיבורים שלה, ויותר מדקה אחת לוהטת, RHCP היו כאלו. אבל אז, ג'ון פרושיאנטה עזב את הלהקה.
פרושיאנטה
אמנם זה מרוח בענק במונולוג הפתיחה של "Funky Monks", הדוקו שליווה את ההקלטות, אך רק בדיעבד שמים לב, מבעד לכל ה-Fאנק, כל הסקס המתוק והאדום מדם שיש באלבום הזה, מסתתרת, כואבת, מופנמת ומפרפרת בין העולמות, הנשמה של פרושיאנטה. לעתים היא נשמעת רם וברור (חרף המיאוס מהשיר, עדיין, בפתיחה האלמותית של "Under The Bridge"), שהיא Fאנקית לפנים כמו החלומות של ג'יימס בראון ("If You Have To Ask") , ולעיתים היא עוברת במסדרונות של השירים, נשארת לשנייה ("Could Have Lied "), מפרקת או מרחפת כמו רוח רפאים ב- "Mellowship Slinky in B Major".
פרושיאנטה הוא הזיקית של האלבום הזה, הוא הפקטור המכריע שלו, ומגע ידיו בנגינה ובכתיבת השירים הוא זה שמבדיל את האלבום הזה מכל האלבומים שהרד הוט עשו וכנראה יעשו. פרושיאנטה שם את הנשמה שלו באלבום הזה, ובניגוד לשותפיו לכתיבת האלבום, פרושיאנטה לא מונע מהחובה להוכיח שהוא יכול להצליח ולהפוך לענק, אלא פשוט כי היה סקרן.
בגב היצירתי הענק שהעניק לפרושיאנטה המפיק עם הזקן, ריק רובין, הוא הצליח להדביק לא רק שני צלילים רחוקים זה מזה על אותו קצב, אלא גם את אנתוני קידיס, איש שחצן ומוגבל בדרך כלל, ולהפוך אותו לשנייה אחת, לכזה שמצליח לקלוט את רוח הזמן בשיר אחד כמו ב-"Give It Away". קידיס שיחרר משהו ולפרושיאנטה השתחרר משהו. התמונה האדומה בעטיפה האחורית בו פרושיאנטה מותח את ידיו ובעיניו יש את הסוד המעורפל הזה, שאפילו הוא לא יודע לפענח, בעוד קידיס, חמוש במשקפיים, מחבק אותו ברוך ומניח יד שרירית על כתף שברירית. בניגוד לדיעה הקדומה, יש ג'אנקיז שיודעים לשמור אחד על השני. התמונה הזו היא הסיפור של האלבום הזה.
ההצלחה שבאה בעקבותיו, והאטרף של סיבוב הופעות של הרכב אשר חיכה להזדמנות הזו במשך ארבעה אלבומים, גיטריסט מת וכמויות בלתי נדלות של בלאגנים וסמים, שברו את הנפש של מי שבסך הכל בא לנגן וגמר כמו הגיבורים שהעריץ וחברי להקתו בעבר, בתור ג'אנקי. גם פרושיאנטה וגם הלהקה לא שרדו את הטור הזה של האלבום. טור שהחל עם חימום של פרל ג'אם שהוחלפו בנירוונה ונגמר בטראומה.
טראומה שלקחה כמעט עשור מהחיים שלהם. "Scar Tissue", שיר ענק שמתחיל להסביר מה בדיוק קרה שם, בשנייה הזערורית בה לג'ון פרושיאנטה נשברה הנשמה והראש נשמט לאחור. העפעפיים סוגרים על החלום באישונים וזורקים אותו לעוד רגע מסויט. לבד. המרחק הלא הגיוני בין הווידאו של "Give it away" לבין הווידאו של השיר "Scar Tissue" (את שניהם ביים Stéphane Sednaoui) הוא הסיפור של ההרכב הזה. לא בכדי קידיס בחר לקרוא לאוטוביוגרפיה שלו מ-2004 בשם הזה.
סקס ונשמה
על הנייר, סקס ונשמה הם שני מושגים מסוכסכים ומשלימים אחד את השני. המפגש הראשון שלהם בשירים של הרד הוט הוליד קלאסיקות מיידיות, ואת הרגעים היפים ביותר של הרכב שגם ככה מתח את הגבולות של המיניות עד למקסימום. נפש האמן המיוסר של הגיטריסט, בסיסט ענק עם אצבע מהירה שפתאום מאט ומעגל את הבאס וזמר הדוניסט שמפסיק לחפש את הסטלה של אתמול בסקס המזדמן היום, אלא מתחיל באמת לפענח את הכאב הזה לשירים. גם כאלו ששוברים לא רק בחורות אלא בעיקר אותו. I Could Have" Lied" המופתי, "Breaking the Girl" שהופך מועקה לשקיעה במדבר או על חוף הים, השיר הנושא את שם האלבום, וכמובן הבלדה ההיא, השיר שקידיס לא רצה להראות לחבריו. אלו הרגעים המכוננים של האלבום הזה.
פ'אנק מטאל זה היה ברור שהם יודעים. גם Fאנק יבש ופריך היה ברור שאיש כמו פלי, באסיסט גאון יוכל לשחרר. אבל לשמוע את ההרכב הצלופחי והכסוף הזה מוריד הילוך ונכנס פנימה לתוך הקליידוסקופ המנטלי של אנשים שכמעט עשו הכל מלבד לשיר על הרגעים האלו. רגעים שמגיעים בסוף של המסיבה, וכבר אין טעם לשקר לבחורה הזו ששוב נשברת מולך. גיטרה אקוסטית, חליל צד, ערמה של צינורות ואורקל מוזיקלי אחד שיודע סודות קדמוניים יותר מהזקן שלו. הוא הצליח להפוך אותם ל-Funky Monks שהם - ריק רובין.
ריק רובין
אחרי פרושיאנטה, הוא האיש המשמעותי ביצירה של האלבום הזה. הוא הצליח לשמוע אותו עוד לפני שארבעה אנשים הסתגרו להוציא אותו. ריק רובין, איזה כבוד של בנאדם. הוא אמנם חתום כמפיק מוזיקלי, אבל התואר 'הקוסם של האלבום' הולם אותו יותר; לא רק חיצונית אלא בעיקר פנימית. ההבנה הפנימית של הקונפליקט בבסיס הלהקה, של היכולות הפסיכיות שיוצאות כשמפרקים אותו לגורמיו הקטנים ביותר, ואז משתוללים.
הוא הבין את הדרייב הלא הגיוני של קידיס, הטירוף של פלי, הפסיכדליה והסקרנות של פרושיאנטה והלמות התוף הסבלנית של צ'אד סמית'. קודם כל הוא פירק, ואז מכל זה - יחד איתם, תמיד יחד איתם - הרכיב את הפאזל המרהיב שהוא האלבום הזה; אקורד אחר אקורד, שיר אחרי שיר. אלבום שלא רק הגדיר להקה מחדש, אלא הוכיח, בפעם המיליון, את חשיבותו של הממונה על משאבי האנוש המוזיקלים, המפיק המוזיקלי. תואר שתמיד היה קטן מדי על איש ענק כמו ריק רובין.
ב-Monks יש הרבה רגעים כאלו, בהם רובין באמת יודע הכל. כמו הרגע בו פלי מבין שאם ינגן פחות, זה יצא יותר. ככה נולדים ליין באסים אלמותיים כמו זה של "Give It Away", מתוך אמון. וזו, אולי הגדולה במעלותיו של האיש הזה, הוא יודע ליצור אמון עם הלקוחות שלו, הוא מקשיב להם. יברך אותך אלהים אדון רובין.
רד הוט צ'ילי פפרז - הקשיבו לסינגל החדש שלהם
דנה קסלר מסכמת את 1991, וגם RHCP שם