דן שילון הוא הקליימקס של פרשת משה קצב? חמש הערות על הטלוויזיה

מה בסך הכל ביקשו ערוצי הטלוויזיה? תמונה. לא רגע קליימקס כמו תרבות ה-Mugshot של מפורסמים שסרחו בארה"ב עם סרבל כתום ושלט עם מספר מול הפנים, אבל כן משהו קצת יותר סמלי מתמונות מפוקסלות של אדם עם הגב למצלמה. בכל זאת, היינו כאן כל הלילה, צילמנו את הדלת הארורה מקריית מלאכי שעות, נאבקנו שם מול תומכיו, שמענו את מלמולי ה"קברתם אדם חי", נסענו לרמלה, תהינו בדיוק כמה זה ה"דקות הקרובות" בהן משה קצב אמור להגיע למעשיהו. "לפי כל דברי השב"ס, אנחנו אמורים לצלם אותו נכנס", רטן משה נוסבאום בערוץ 2. הבטחתם יונה, גרסת משה קצב 2011.

זה לא קרה, אבל שידורי האולפן של 2011 נסגרים עם עוד בוקר מדהים של מציאות ישראלית, כמו בוקר ההרשעה של קצב, בוקר שובו של גלעד שליט ובוקר כניסתו לכלא. בוקר גלעד שליט סיפק את כל התמונות המצופות ואף מעבר להן, ואילו זה של קצב הגיע לשיא בווידוי הלא ייאמן של דן שילון, שחשף בשידור חי, כמו שהוא אוהב, ניסיון אונס שעברה אשתו הנוכחית. החשיפה הזו, מדם ליבו של שילון הנרעש, לא היתה תחליף לאותה תמונה שלא הגיעה, אבל בהיעדרה - היא זו שסיפקה את הריגוש שכה היה חסר לבוקר שרבים חיכו לו למעלה מחמש שנים. נחכה אם כן, למשדרי הבוקר הבאים. יש הסכם שלום באופק?

קצב בדרך לכלא: "הרגתם אדם חי"

אנשי ערוץ 10 חוששים להמשך קיומו של הערוץ, ובצדק. כפי שהדברים נראים כעת, ייתכן שבקרוב יוחשך המסך ואנחנו נצטרך להתרגל לחיים בלי אלטרנטיבה לרוני דניאל. אווירת האפוקליפסה הזאת הובילה את קברניטי הערוץ לעלות השבוע עם קמפיין להצלתו, הפורט על נימי הרגש הלאומיים ומציג את הערוץ כעוקצני וחריף ובעל שרשרת חשיפות מרשימות.

ואולם, סכנת הסגירה המרחפת מעל לראשו של הערוץ - הטריגר המיידי להעלאת הקמפיין - אינה מופיעה במפורש בתשדיר. לא רק זה, נדמה כי היא גם אינה מסעירה בכלל את הציבור הרחב. מי שלא בקיא במדורי הברנז'ה לא באמת יודע כיצד נצבר חוב העתק של הערוץ, מה הקשר של "רשת" לעניין, ולמה הם חייבים לעבור לירושלים? כך, הקמפיין הנוכחי מתפרש בוודאי אצל רוב צופי הטלוויזיה פשוט כניסיון של הערוץ לטפוח לעצמו על השכם לרגל עשר שנות שידורה של חברת החדשות.

אין ספק שהרגע שבו גוף חדשותי נאלץ לנסות ולהוכיח את נחיצותו הוא רגע עצוב; גם עבור החברה הישראלית שככל שהזמן עובר, וביותר ויותר תחומים, דוחה מעליה כל קול שחורג מהתלם ההגמוני; וגם, כמובן, עבור הגוף עצמו. אבל בערוץ 10 לא שמים את כל הקלפים על השולחן ומודים - "זו קריאה נואשת לעזרה". יתרה מזאת, הם גם לא שואלים את השאלה שאין מנוס מלשאול, והיא איך הם הגיעו למצב הזה? ומה אנשי הערוץ, ובעלי מניותיו, רוצים מאיתנו, קהל הצופים, כעת? במקום שאלות כואבות, מסתיים התשדיר באקט הסמלי של שובו של גלעד שליט לביתו, בתקווה שאותו הפי אנד יתרחש גם הפעם. אבל אל תתנו לאופטימיות להטעות אתכם - הקמפיין חוגג לכאורה את עשר השנים שהיו, אך למעשה מתאבל על עשר השנים הבאות שאולי לא יהיו.

משבר בערוץ 10: כל הדיווחים

"פגוש את העיתונות" נותרה אחת הפלטפורמות הטלוויזיוניות האחרונות שעוסקות בחדשות מחוץ למהדורות עצמן. בימים בהם המחוקק מבליט את גודל איבר מינו הבלט היטב, תפקידה של "פגוש את העיתונות", כמי שעיקר עיסוקה היא הארד קור חדשות, רק גדל.

אלא שבדרך כלל, מי שמחרבת את הפוטנציאל החשוב של "פגוש את העיתונות" היא דנה ויס, המראיינת שמעולם לא נתנה למראיין לסיים משפט ולא מסתפקת בכך, אלא נוהגת לסנן תמיד מעין קטנה בסוף תשובות המרואיין, תוך כדי מעבר לנושא הבא מבלי שהמרואיין שם לב שויס פשוט פרקה את דבריו.

לכן היה משמח מאוד לראות בשבת האחרונה את רינה מצליח מחליפה את ויס בראיון עם שר הביטחון. מצליח, כהרגלה, לא ויתרה לברק באף נושא, התעמתה עם סגנונו הפרשני והכה מעצבן, הוציאה ממנו כותרות ביחס לאירן וגם ניהלה דיון מרענן ביחס למשבר הכלכלי המתהווה. בזכות רינה מצליח ב"פגוש את העיתונות", באמת פגשנו אותה.

פרסומות שנועדו להגן עלינו, על בריאותנו וחיינו תמיד מעלות את השאלה האם מותר להשתמש בכל אמצעי בכדי להעביר את המסר. אחת כזו בדיוק היא זו של "חיים תלויים במהירות שלך" של הלפ"מ. ילד המתפרץ לכביש הופך באנימציית מחשב לעשוי זכוכית, כדי שייקל עלינו לראות אותו מת בתאונת התנגשות חזיתית.

נכון הוא שזכוכית נקייה מדם, נכון אפילו שכתובית "מומלץ לצפות בהשגחת מבוגר" מרחפת לשניות מספר בתחילתה, אבל מי הילד שיקרא להוריו לבוא לצפות עמו בפרסומת שמראה את בן דמותו נהרג?

מצב תאונות הדרכים המיותרות, הקטלניות והאיומות בישראל אמור להטריד כל מי שיוצא את פתח ביתו, בטח ובטח את מי ששולח את ילדיו החוצה. אבל מי הוא שיטפל בביעותי הלילה של ילדי ישראל, והאם באמת אין דרך טובה יותר ומלחיצה פחות להעביר את המסר החשוב הזה?

גם בשידור חוזר, ההדוניזם של אלי אילדיס וחיים כהן ב"רשיון ליהנות" לא לגיטימי, בוודאי בימים בהם הזכיינית שטוחנת אותם בשידור חוזר דוחה תוכניות משל היתה הליך קבלת ההחלטות של ראש הממשלה. וכך, בשבת אחר הצהריים, כששביזות יום א' של עבדי הקפיטליזם מכה בהם כמו שמש בוקר נשכנית.

חיים כהן מחפש גבינה איטלקית יוקרתית ואילו אילדיס מההגג על למבורגיני בשווי המשכורת השנתית של אסירי מעמד הפועלים בישראל, חלקם עובדים באותה תעשיית טלוויזיה שמשדרת את התוכנית הזו. מעניין כיצד הם – העורכים, המקליטים, התסריטאים ושאר היוצרים שעומדים מול שוקת טלוויזיונית שבורה, מרגישים מול תוכניות כאלה, גם בשידור חוזר.

גם לכם יש הערות על הטלוויזיה של השבוע? דברו איתנו בפייסבוק