אם מסתכלים על הסרטים המסחריים הטובים של השנה האחרונה, מגלים כי רובם המוחלט נעשה בידי קולנוענים בריטיים "תור" של קנת בראנה, "אקס-מן: ההתחלה" של מתיו ווהן, "הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק ב'" של דיוויד ייטס ו"כוכב הקופים: המרד" של רופרט ויאט, למשל. היוצרים האמריקאים, בינתיים, עמדו מאחורי מוצרים סתמים ואוויליים מסוגם של "רובוטריקים 3" ו"קפטן אמריקה".
ההפרדה הלאומית הזאת נשמעת סטריאוטיפית ונדושה בערך כמו הקביעה שבלונדיניות נהנות יותר או שפולניות מתענגות פחות, אבל מה לעשות העובדות מוכיחות, לפחות כרגע, שיש בה משהו. השבוע מתחזקת עוד יותר ההנחה כי בתחום סרטי הז'אנר עתירי התקציב שפונים לקהל רחב, הכוח הבריטי מאפשר להוליווד להגיש תוצרים שנונים, בוגרים וחכמים הרבה יותר.
זה קורה הודות ל"שרלוק הולמס: משחק הצללים", הפרק השני בסדרת הגלגולים המודרניים של הבלש מרחוב בייקר, שבו הוא ועוזרו הנאמן, ד"ר ווטסון, יוצאים לסכל את המזימה שעלולה להצית מלחמה אזורית. זאת, בעזרתה של צוענייה מסתורית (והראיתם פעם בקולנוע צוענייה שאינה מסתורית?) שמגלמת נומי רפס, השוודית שהתגלתה בעיבודים הסקנדינביים לטרילוגיית "מילניום".
כמו בפרק הקודם, גם את העיבוד הזה לכתביו הקלאסיים של ארתור קונן-דויל ביים גאי ריצ'י, בן עמו של הולמס, והתוצאה רהוטה וערמומית עוד יותר מן מן הפעם שעברה. הבמאי הבריטי מצליח להעלות את רמת "משחק הצללים" מדרגה אחת מעל המוצר ההוליוודי הממוצע, וזאת אף שהסרט הוא בבסיסו פנטזיית קומיקס לכל דבר. כמו בפרק הקודם ובהתאם למגמה הנפוצה בשנים האחרונות, שרלוק מתנהל כאן כמעין גיבור-על, ורוב קטעי הפעולה מעוצבים בצורה קריקטורית.
כמו כן, בניגוד כמעט מוחלט למה שהיה במקור אך בהתאם לנהוג בעולם הסופר-הירוז, האיום כאן הוא גלובלי, ושרלוק מוצא את עצמו נלחם על שלום העולם כולו, ממש כאילו היה באטמן או סופרמן.
גם אם אפשר לומר כי התפיסה של הולמס כגיבור פעולה קיימת אצל קונן-דויל, הרי שלפחות בתחילתו, הפרשנות של הסרט מרחיקת לכת, ואף עוברת את גבול הטעם הטוב. לא רק שהיא עלולה לצרום למעריצי הקלאסיקה, אלא שבלי שום קשר לכך, תצוגת המשחק של רוברט דאוני ג'וניור כהולמס נודפת מאמץ יתר, וכך גם הכוריאוגרפיה המסוגננת ומוקצנת יתר על המידה של רגעי האקשן. דבר זה מורגש בעיקר בחלק הראשון של הסרט, שבו גם יש ניסיון להתסיס אותו קצת בעזרת הדמויות הצועניות. אך הרצון הזה לעשות שמח בכל מחיר לא עולה יפה, והתוצאה נראית כמו חיקוי מעיק של אמיר קוסטוריצה.
ובכל זאת, "משחק הצללים" הולך ומשתפר ומצטבר בסופו של דבר לכדי חוויה קולנועית מענגת ומבריקה למדי. יותר מכל, הדבר קורה הודות לשלוש מדמויות המשנה שמקיפות את הולמס. האחת מהן, ד"ר ווטסון, הופיעה כבר בפרק הקודם, ובגילומו של ג'וד לאו היא שוב מצליחה להיות סמל ומופת של תבונה, אלגנטיות ושיקול דעת. השתיים האחרות, נוספו הפעם כחיזוק, והן אכן מצליחות לתרום לסרט עוקץ.
הכוונה היא קודם כל למייקרופט, אחיו יוצא הדופן של הבלש, זה הנהנה לשבת במועדון שבו אסור לתקשר עם סביבתך כי הוא מוצא את האווירה במקום "מועילה ביותר", וכל כך לא מודע לנורמות החברתיות, עד שהוא מסתובב עירום בקרבת נשים זרות. סטיבן פריי מגלם את הדמות המופלאה מלכתחילה הזו בצורה כה מושלמת, עד שממש אפשר לחשוב כי הוא מייקרופט עצמו, או שסתם נולד רק כדי לגלם אותה. תפקידו קטן אמנם, אבל הוא מוסיף לסרט כולו ארומה של אקסצנטריות בריטית מן הזן המשובח ביותר, וכבר די בכך כדי לבדל אותו מכל פנטזיית אקשן אחרת מסוגו.
לא פחות חשוב מכך, "משחק הצללים" הוא גם הפעם הראשונה שבה ריצ'י מעמת את הבלש עם אויבו הגדול ביותר, פרופסור מוריארטי. את הארכי-נבל מגלם כאן ג'ארד האריס, ועל פניו זה נראה כמו ליהוק מוזר: הרשע האגדי הרי היה ידוע כדמות גבוהה במיוחד, נתון פיזי שהיה לו חשיבות מהותית, אז מה פתאום לתת לשדון ג'ינג'י קטנטן להיכנס לעורו?
אך האריס מצליח להצדיק את הבחירה, ומעצב את מוריארטי כדמות מתוחכמת באופן גאוני ורעה באופן שטני, בדיוק כפי שהיא אמורה להיות. סרטי גיבורי-על רבים בשנים האחרונות נפלו בגלל שמרוב התמקדות בבניית המותג המוביל שלהם, לא הצליחו להעניק מספיק שאר רוח לרעים שעמדו מולו. ב"משחק הצללים", לעומת זאת, בדיוק כפי שראוי שיהיה בסרטים מסוג זה, דמות הנבל לא פחות מורכבת וסוחפת מזו של הגיבור שעומד מולו, ולכן העימות ביניהם כל כך מעניין.
עימות זה מגיע לשיא במערכה האחרונה של הסרט, שמביאה לידי ביטוי רבות מן האיכויות של המקור, וגם את היכולות של אמנות הקולנוע להדגיש ואף לשדרג אותן. בנקודה זו, אפילו דאוני-ג'וניור נכנס סוף כל סוף לאיזון, והוא והאריס יחדיו מצליחים להביא אל הבד את תכונות האופי החזקות של הולמס ושל מוריארטי, שההתנגשות ביניהם היא מפגש פסגה מענג בין שני האנשים עם יכולות הראייה לטווח-רחוק המרשימות בעולם.
נוסף לכך, בדיוק כמו אצל קונן-דויל, התסריט בונה את פתרון התעלומה בצורה מחוכמת שמתבססת על האבחנות האנושיות העדינות והרגישות ביותר. מעל כל זה, עומדת עבודת הבימוי של ריצ'י, שמשתמש בעריכה צולבת כדי לבנות את המתח בצורה מבריקה ומפתיעה. אגב, באופן מוזר, הדרך שבה הוא עושה זאת מזכירה להפליא את הסיום של אחד מן הסרטים הטובים ב-2011, "דרייב" ומובן שלא היה קשר בין הפקת שתי היצירות.
מה שבעיקר יפה במערכת הסיום הזאת היא היכולת שלה לתת כבוד ל-"The Final Problem", הסיפור הקאנוני של קונן-דויל שעליו היא מבוססת, ובו בזמן בכל זאת לתת לו ערך מוסף. בזאת, היא מוכיחה כי גם בקולנוע העכשווי, שרלוק הולמס רלוונטי מתמיד.
באפילוג של פרק זה, באופן כמעט בלתי נמנע בהוליווד של ימינו, נפתחת הדלת להמשכון נוסף, ולאור השיאים המספקים שבהם מסתיים "משחק הצללים", קשה שלא להמתין לכך בציפייה. כאן אולי טמון הערך החשוב ביותר של הסרט: יותר מכל, הוא מוכיח שגם אם שרלוק הולמס אף פעם לא באמת היה קיים, הוא כבר יחיה לעד.
מהם העיבודים המוקצנים ביותר לדמותו של שרלוק הולמס?
"שרלוק הולמס: משחק הצללים": איפה ומתי רואים?
"שרלוק הולמס: משחק הצללים": ראיתם? ספרו לנו בפייסבוק