אפשר להגיד על קווסטלאב וחבורתו, The Roots, הכל חרוצים, עקשנים, טרחנים, פורצי דרך, מלומדים, מודעים, צוללנים הכל נכון. אבל עם יציאתו של "Undun", אלבומם ה-13, על עובדה אחת אין עורערין: גם אלו שיחזיקו להם את הנר מול הרוח וגם מקטרגיהם הגדולים יסכימו שהם חבורה מלוכדת וסקרנית. סקרנית לגבי העבודה שלהם, אותה הם רואים קודם כשליחות ואחר כך כמקור פרנסה.
כלהקת היפ הופ שפועלת מ-1987 (!!) ללא ליאות בכיוונים מעגליים, דוחקת את קוטרם בכל אלבום וכשהיא טובה גם בכל שיר, הרוטס הם חתיכת קונספט בכלל הנוף המוזיקלי המשתנה בין שתי המאות ובזה ההיפ הופי בפרט. הם כאן לא רק כדי להזכיר מאיפה זה החל עדות חיה נושמת ונשמעת למסורת מפוארת של בלוז לכחולי הצווארון, סול לכחולי הנשמה וה-Fאנק לאלו שיודעים לייצר כחול עם תנועות החלציים שלהם. באלבומים שלהם עם ג'יי זי, ג'ון לג'נד ובזה שיצא ממש עכשיו עם בטי רייט, הרוטס נמצאים כאן כדי להמשיך ולהרחיב את גבולות המוזיקה הרחק מעבר למשפט המחייב כשלעצמו - "הוא הדי ג'יי ואני הראפר".
באלבומיהם מהעשור האחרון (כש-"Game Theory" יהיה נקודת ציון אפלה ומהדהדת) ישנה תחושה, ואני אומר את זה בלי טיפת ציניות, שכמו ג'ייק ואלווד בלוז, הרוטס נמצאים במשימה מאלוהים. ברוך השם, הם מבצעים אותה ללא מורא, כמו למשל לצלוח את המהמורה בה נפלו להקות מאז ומתמיד אלבום קונספט.
בניגוד לתדמיתה של הלהקה, הסיפור ב-"Undun" הוא די פשוט: חיייו ומותו של פושע רחוב ניו יורקי, אותה עלילת superfly של מוות ידוע מראש שנלעסה הלוך וחזור ביותר מדי סרטים, סיפורים וכן, גם בתקליטים. זו בדיוק הבעיה עם אלבומי קונספט שהם מכריחים אותך לשאת על גבך שק צפיות מצהיב וגרוע מזה, לחפש את הקונספקט במילים במקום פשוט להנות ממוזיקה טובה, דבר שהרוטס עדיין לא שכחו לעשות.
אז כן, זה מסופר מהסוף להתחלה. כפי שציינו רבים, ישנם באלבום אווירת סופיאן סטיבנס קשה (שמו של הגיבור, כמו גם קאבר לקטע שלו "Redford" ושימוש בו כלייט מוטיב), אורחים ותיקים ונכונים שמגוייסים למשימה של תיאור אורחות חייו של רדפורד סטיבנס, הגיבור של האלבום הזה. והרוטס, אנשים מרחיבי ומורחבי תודעה, אינם מתעניינים בגנגסטה שיט שהוביל לסופו הבלתי נמנע, אלא מנסים לחדור לתוך הרגעים הקטנים שמקפלים בתוכם טרגדיות גדולות ובלתי נמנעות. ניסיון להבין את הפסכלוגיה שעומדת מאחורי הגחמה. הם אמנם לא דייויד צ'ייס, אבל הם יוצאים מהאתגר הזה כשידם, ברוב המקרים, על העליונה. כל זה בארבעים דקות, עם אלבום שממשיך את הרף הגבוה שאלבומו המעולה של פרינס פול (גאון היפ הופ כלשעצמו) הרים ב- "A Prince Among Thieves" מ-99'.
לנוכח העובדה שהווקאלז המוביל של הלהקה, Black Thought, הוא הגיבור האמיתי של האלבום הזה ונשמע גם און פוינט, רעב, איטי ועצבני, אפשר לנחש שהקונספט הגיע ממנו. הוא זה שמניח את היסודות ונותן יופי של פתיחה עם "Sleep" שכולל שורות מזוקקות כמו "Like everything I had at stake / Illegal activity controls My black symphony / Orchestrated like it happened Incidentally / Oh there I go / From a man to memory". הווייב המהורהר אל תוך הרבדים היותר ראשונים ברדפורד ממשיך עם "Make My" בו Dice Raw, שותף ותיק של הקרו, ו-Big KRIT מתחילים לשורר על התחושות, הפראנויה, ההתעלות וההתרגשות מזה שזה יכול להיות גם אחרת אם רק תשחק את התפקיד שלך נכון. Phonte אחד שלא מפספס שום הזדמנות להראות עד כמה מגוון הוא יכול להיות, מרים את הקטע הבא, "One Time", קינת סול מודרנית כמו שהרוטס יודעים להביא.
"Kool On", הטראק האחרון ברצף, הוא הקטע בו הראש מתחיל לנוד לפי הביט של קווסטלאב והפזמון הזה שמדביק לך חתיכת פרצוף קשוח כשאתה שר אותו על הפעם השנייה. זה שיר שהוא חתיכת פיסת קולנוע על סאונד, הגיטרה של קפטן קירק מנסרת את התמונה ו- Black Thought מביא כאן את הבית שאפשר ללמד בבית ספר לתסריטאות: איך לתאר פעולות מבלי להסביר אותן, לעזאזל, מבלי לראות מול והיכן הן פועלות. קלאסיקה של שיר.
הבא אחריו, הלהיט של האלבום ללא ספק, והשיר היחידי ממנו שאשכרה אפשר זוז איתו הוא זה עם בילאל, אחד שהשטן ואלוהים עדין לא גמרו לריב על הגרון שלו. "The Other Side" הוא בדיוק מה שהרוטס יודעים לעשות מבלי לחזור על עצמם. יש כאן את הווייב מהשיר ההוא עם קודי צ'אסנט מבחינת הרגש, אבל בכיוון אחר. זה השיר שהופך את הסיפור של ברדפורד מכזה שאפשר לחבק, למשהו שאפשר לרוץ איתו. לא משנה לאן, "we all in a Journey down into memories" שר בילאל באחד משירי השנה. זה השלב שכל ההתנגדות הפבלובית למשמע המונח "אלבום קונספט" מתקפלת והולכת לחפש לה קורבן אחר בסוודר עם יותר מדי צבעים. זהו, הם עשו זאת שוב. "Lighthouse" ו-"I remember" הוא דמעות שמתייבשות מול העיינים ובמסיימות בתוכו. במקום הזה שנאבק למילים ללא הואיל.
רק לאחר כמה וכמה וכמה שמיעות, זה יוצא החוצה. באלבום הזה הרוטס, ממזרים עם כבוד, נכנסים עמוק פנימה. אין כאן רצף אירועים של פעולה-סיבה. יש כאן אמורפיה מאורגנת לעילא של תחושות, עוד לפני שתורגמו לקונקרטיה של פרצופים, רחובות, מעשים שנמדדים במעטפות כסף. די בדומה ל"ממנטו", הרוטס נכנסים לתודעה של הגיבור שלהם, מניחים לסוף כבר בהתחלה ומספרים את האמצעים, לא מתארים את הדרך. כל זה הופך את "Undun" לטיפה יבש ומשעמם, כמעט חד גוני בשמיעות הראשונות.
אבל כמו כל סיפור טוב, "Undun" לא מבכר את המידיות על האפשרות לעשות משהו אחר ו-"Undun" הוא משהו אחר, כלומר, הוא אלבום של הרוטס, יושב כמו בשורה ראשונה עם אלבומיהם הטובים, אבל הוא שונה. נדמה כי מה שהם עשו לרדפורד באלבום הזה הם עשו להיפ הופ בקריירה ארוכה שרחוקה מלהסתיים. הם התעסקו בחומרים מהם עשוי ההיפ הופ, ולא באיך שהוא נראה או רוצה להיראות. הם חתרו פנימה, אל לב ליבה של הלמת התוף, מעמקי הבס, הנגיעה הנכונה של גיטרה וקלידים כשהם פוגשים את השורה הנכונה בסוף כל תיבה. יותר מהסיפור שהוא מספר (ויש לו גם אפליקציית איייפון מעבה ומעוררת התשאות) התקליט הזה הוא על הרוטס, על המקום של יחידה אורגנית מתפקדת בעולם שהולך משיל מעצמו כלח התחייבות למעט השיר האחרון שלך. הרוטס מתעייננים במאחורה של הדברים. והם עושים את זה כרגע לפאנים. אל תוותרו על השנה הזו בלי התקליט הזה.
איל רוב על האלבום הקודם של The Roots
"Undun" של הרוטס: אהבתם? ספרו לנו בפייסבוק