פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מסע שורשים: על "How I Got Over" של The Roots

      The Roots חוזרים עם אלבום חדש ומרגש, שמשכיח את הבעסה של החיים בישראל ומגלה שאין קונספט טוב יותר מבת זונה של מוזיקה

      קצת מצחיק איך המילה הזו חזרה להיפ הופ בשנה-שנתים האחרונות. קונספט. אמנים, בעיקר באלבומיהם הראשונים (קיד קאדי, דרייק) או אלו שמתקרבים להיות האחרונים שלהם (אמינם) שופכים לאגרים של זיעה על המקום המשוער של המילה החמקמקה ביציבותה הזו - קונספט. זו אולי מכת התוף, הסאונד, הגישה, הסקרנות ובטח ההתמדה, אבל הרוטס - הלהקה הכי עסוקה כרגע בשואו ביזנס - מפילים את המילה הזו מחדש כמעט בכל אלבום מאז היצירה המונומנטלית שלהם מ-99', "Things Fall Apart".

      ב-"How I Got Over", אלבומם החדש שמגיע לאחר כמעט 20 שנה של עשייה מוזיקלית, הם עושים את זה שוב: מינימליסטים, מדויקים, מביטים לאחור אבל לא שוכחים גם את הצדדים, ובעיקר שועטים, בסבלנות של סמוראים, קדימה. הם עושים זאת צעד אחר צעד, שיר אחרי שיר, בקורפוס היצירה של הרכב שהצליח לקיים את ההבטחה הטמונה בשיר האלמותי של Dead Prez – גדולים יותר מהיפ הופ. באלבום הזה הרוטס לא רק גדולים יותר, הם יוצאים ענקיים דווקא באלבום הכי צנוע ואינטימי שלהם. זו כבר קלישאה נפלאה, אבל כן, הרוטס שוב הביאו וואחד קונספט.

      The Roots (GettyImages)
      הכי צנועים ואינטימיים. הרוטס (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      הרוטס הקליטו את שני האלבומים האחרונים והקודרים ביותר שלהם תוך כדי מסעות הופעות שאינם נגמרים ולעולם משתנים. הרוטס לא אוהבים להשתעמם עם המוזיקה שלהם ולפיכך הם לא משעממים, בטח לא על הבמה, שם היתרון היחסי שלהם בתור להקה צועק את עצמו החוצה ומשאיר את ההיפ הופ בחיים דווקא בפורמט הכי בעייתי שלו – בלייב. יצא לי להיות בהופעה שלהם לאחר מותו של ג'יימס בראון, וזה היה הכי היפ הופ שיכול להיות – להקה שעושה כבוד על למורשת, מסתכלת על ההווה ולא שוכחת לכוון אל העתיד.

      את האלבום הזה הרוטס הקליטו כשהם להקת הבית של תוכנית הלילה בהנחיית ג'ימי פאלון. לילה לילה הם נמצאים שם ומי שהביא אותם ידע מה הוא הולך לקבל. זה היה ברור לגמרי שלא מדובר במכת מצילה על כל פאנץ' שמגיעה לאחר חלופת הלצות מיותרת עם מנהיג הלהקה. זה הרוטס.

      The Roots באולפן של ג'ימי פאלון (AP , Charles Skyes)
      בתוכנית בידור, אבל לא בדרנים. הרוטס באולפן של ג'ימי פאלון (צילום: AP)

      הרוטס הם לא בדרנים, מוצרים לאלבום אחד עם יופי של תספורות ובגדים בסטייל. למרות שמנהיג הלהקה, קווסטלאב, לא רואה אף אחד ממטר כשזה מגיע לסטייל, הרוטס הם קודם כל מוזיקאים שמפרקים מוזיקה לגורמים בלייב, לילה אחר לילה, ומרכיבים אותה מחדש, כל פעם זה אחרת. הרוטס, במיוחד קווסטלאב, גם שומעים מוזיקה.

      בגלל זה, שמות כמו Monsters Of Folk (הסופר גרופ של ברייט אייז, מ. וורד, מייק מוגיס וג'ים ג'יימס ממיי מורנינג ג'אקט) וג'ואנה ניוסום הם לא רק בגדר מרחיבי קהלים אלא מוזיקאים שיושבים פה בטבעיות בחווה האורגנית של הרוטס. "Right On", השיר עם ניוסום (שכבר שמעתם אותו ב"רשמקול" האחרון של אמיר אגוזי) הוא הרגע הבוהק המיידי של האלבום הזה. שיר שברגע קופץ עליך עם הוייב הזה, כאילו שמעת אותו מאז ומעולם. ואילו דווקא השיר עם ג'ון לג'נד – חיבור טבעי שאמור להוציא ניצוצות – מאכזב ביחס לאחרים.

      קווסטלאב מלהקת The Roots (GettyImages , Jason Kempin)
      מי יכול עליו בסטייל? קווסטלאב (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      הרוטס גם מכירים בערכה של נאמנות. אותו צוות של אמנים (להוציא את מאליק בי) שמלווה אותם מזה שנים ממשיך לתרום כל אחד את חלקו באורגניות המפורסמת של הרוטס. Dice Raw, P.O.R.N ו-Peedi Peedi עוזרים עם הרבה מקום בלב לחוליה החלשה בהרכב המנצח הזה – החד מימדיות של הסולן Black Thought. כבר שלושה אלבומים שההרכב הצליח להפוך גם את נקודת התורפה הזו ליתרון, כשהם מאווררים עם וואקליסטים ואמ.סיז נוספים את בלאק, אשר במידה המדויקת – וכאן הכל במידה המדויקת – החרוזים שלו פוגעים כמו שוריקן.

      "Walk Alone", למשל, זורח כמו ירח בליל קיץ. "How I Got Over", שיצא כבר לפני כחודשיים, עדיין נשמע טרי כמו לחמניות אחרי הגשם. ו-"Dear God 2.0" הוא כל מה שטוב ב-Black Thought, שהוא למעשה זמר בלוז שאוהב לטייל בלילה בנופים עירוניים ולספר אגב גילגול פייסל עבה על המחשבות האלו של כפירה, אמונה, חטאים וגאולה. אלא שבמקום יללות בלוז שטבעיות להרהורים שכאלו, Black Thought מושיב אותם במונוטוניות החותכת שלו והאפקט דומה. זה הבלוז המודרני של האדם שגם במאה ה-21 מוטרד מאותם הדברים של עמיתו לתקופות מוקדמות בהרבה.

      עטיפת האלבום How I got Over של The Roots (יח"צ)
      בסוף, הם פשוט עושים מוזיקה מדהימה ואין קונספט טוב מזה. עטיפת "How I Got Over" של הרוטס (צילום: יח"צ)

      גם שיר כמו "Radio Daze" מדבר בדיוק על הדברים האלו. Blu, אחד שאתם חייבים לשמוע את חומרי הסולו שלו שיצאו בשנתיים האחרונות, יושב פה, ילד בין מבוגרים ושווה בין שווים, והבלוז שלו נופל בדיוק למקום.

      גם Phonte מההרכב Little Brother לשעבר עושה כאן את חזרתו המבורכת להיפ הופ (חפשו את The Foreign Exchange, הפרויקט שלו יחד עם ניקולאי, ותבינו איזה זמר סול מופלא הוא, לא רק ראפר שיודע להוריד שורות לסיפור בוייב של א טרייב קולד קווסט). פונטה נמצא בדיוק באותו המקום והשירים איתו הם היפ הופ. "Now Or Never" הוא תור הזהב של 2010, ו-"The Day" הוא מהסוג השירים שאתה מחפש את העיניים של זאת שאתה אוהב כשהם מתנגנים. יופי של קונספט.

      The Roots (GettyImages)
      יחס של שווה בין שווים למוזיקאים שעובדים איתם. The Roots (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      אגב קונספט, סדר השירים באלבום, הזליגה הקטנה שלהם אחד לתוך השני, יוצרים כאן תחושה של הופעה אינטימית בסלון או במקרים יותר טובים – הפסקול המושלם להליכה לילית בעיר: להרגיש שאתה, החיים שלך, הם יופי של דבר חרף כל הפאק-אפ והבעסות של המקום הזה, להרגיש שהיופי של הלילה עדיין ישנו, שהלמות התוף מסדרות את המחשבות, לחוש איך פזמוני הבלוז מנסרים את שארית הציניות, להבין שלא צריכים רשימת קניות כדי לעשות תקליט, שמוזיקה עדיין מרגשת, ושעדיין עושים אותה.

      זה הרוטס. זה מה שהם יודעים לעשות, וכפי ששומעים ב- "How I Got Over" הם רק נהיים יותר ויותר טובים בזה. וזה, גבירותיי ורבותי, קונספט מנצח.

      "The Roots, "How I Got Over (ייבוא: הליקון)