סוף העולם: דברים שלא אכפת לנו שיושמדו

האם אנחנו עומדים בפני השנה האחרונה לקיומו של כדור הארץ? על פי נבואת בני המאיה, סוף העולם יגיע בשנת 2012. ליתר דיוק בתאריך ה-21 בדצמבר 2012 בשעה 11:11, גם הסינים הקדמונים והנביא נוסטרדמוס כתבו על קץ האנושות בשנת 2012. בין אם זה יקרה ובין אם לא, לא כדאי להיתפס לא מוכנים ולכן וואלה! מציגה פרוייקט מיוחד: 2012 – סוף העולם מגיע!

אלו הדברים שאין לנו בעיה שיושמדו יחד עם העולם -

בפרסומת שלו לסוג דלק כלשהו, נירו לוי מעווה את פניו בדיוק כפי שהאות ו"ו בסוף שמו מעוותת את ה"ניר" המקורי עמו הגיע לכאן, כדי לתת מראית עין למשהו. המשהו הזה הוא מותג הגבריות שלוי נושא עמו, בזכות התמדה מעוררת הערכה בדמות של גבר מעצבן, לרוב לא חכם במיוחד, שהתמחותו היא בשיגול נשים על פי תסריט דמיוני שבו ישנן כשלוש בחורות בעולם, פחות או יותר, שלא נענות לחיזוריו ב-10 השניות הראשונות בהן הוא משחק אותה ג'ואי טריביאני עם ה-"How You Doin'" שלו.

המצ'ואיזם הזה צריך להיות רלוונטי למציאות בערך כמו בעיטת הנשים (את ה"הדרת נשים" תשאירו למי שהמציא את "תג מחיר") מהמרחב הציבורי ושאר הדיונים הפרובינציאליים והמביכים שמציפים את השיח בישראל. גבריות מהסוג שנירו לוי מייצג בתפקידיו השונים היא הסיבה שפשוט אין כוחות יותר לגבר הישראלי ושסוף העולם עבורו היא לא רעיון כזה נורא. ואם הוא ישרוד, לפחות הקלישאה "אולי אם היית הגבר האחרון בעולם" תתפוס מתישהו.

אם סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו יגיע ויכניס את כל האנושות לריסטארט – מצדנו זה יהיה לגמרי בסדר שסטנדאפיסטים נוסח שחר חסון, דודו ארז, אבי אטינגר ודומיהם לא יראו יותר מסך טלוויזיה מהצד של המצלמה. מאסנו בסטנדאפיסטים שם קוד "ערוץ ביפ"; זה אף פעם לא באמת הצחיק אותנו, וכשיש בעולם קומיקאים ברמה של ריקי ג'רווייס, לואי סי.קיי. וג'ון סטיוארט – אין באמת שום סיבה ממשית שנצחק מבדיחות "דאבה אחת מנתניה". תודה, זה היה פחות או יותר בסדר כל זמן שזה נמשך. ועכשיו אפשר להמשיך הלאה אל עולם חד ושנון יותר. עם מי צריך לדבר בשביל ללחוץ על הכפתור האדום?

לא שבאמת צריך להרחיב בנושא, אבל התחושה היא שעידן הריאליטי הקנה לג'וקים מעמד חדש בתרבות, עיין ערך זוועות כמו משימות האכילה הנוראיות של "הישרדות" או תוכניות כמו "אפקט הפחד". אם פעם דודו טופז החריד מדינה שלמה כשהעמיד אישה מול תא מלא בג'וקים כדי להתמודד עם הפחד הגדול ביותר שלה (בדיוק, אבל בדיוק כמו ג'ורג' אורוול ב-1984), הג'וקים הפכו למעין אקססורי שמשתמשים בו כדי להדגים קיצוניות, אבל כזו שמחרידה הרבה פחות. הנה ,אפילו טיילר, דה קריאייטור נשאר בחיים אחרי הג'וק שהוא בולע בקליפ של "Yonkers".

אם יש איזשהו אפקט חיובי לאסון קולוסאלי כמו סוף העולם, הרי הוא ביכולתו לאפשר לאנושות יישור קו עם נורמות וערכים שהיא היטיבה לשכוח – בשם הקדמה, בשם הנוחות ובשם הלא שמנו לב. הפיכתם של ג'וקים לגיבורי תרבות היא עוד משהו שאפשר להיפטר ממנו, למרות שהם היחידים שלכאורה עתידים לשרוד את האפוקליפסה. אם בכל זאת נהיה כאן גם אנחנו להתחיל מחדש – לפחות שיהיה לנו כבוד עצמי.

נכון, יש משהו מיתמם בהטחת הביקורות המתמשכת בסרטי המשך. הרי הנתונים הקופתיים מראים שהקהל אוהב את זה. חוץ מכך, חלק מהם לא רעים בכלל, וצריך לזכור שגם לספרי מופת במאה ה-19 היו המשכונים, ככה שאין כאן שום דבר חדש.

ובכל זאת, הדומיננטיות של סרטים עם ספרות בשם שלהם הפכה מוגזמת מדי, וגם אם חלק מהם טובים, הרוב המכריע של היצירות הקולנועיות המשובחות באמת מתבסס על חומר מקורי.

חמור מכל, העובדה שכמעט כל סרט בימינו נעשה כהכנה להמשכון בדרך כלל פוגעת בערך שלו עצמו, והופכת אותו ללא יותר מסתם קדימון באורך מלא. רצף הקדימונים הזה נהיה כה מתיש עד שהתעוררה המשאלה כי אם כבר היקום באמת נידון להיחרב, אז שבעולם שיקום על הריסותיו נחזור לאותם ימים יפים וטובים, שבהם סופו של סרט אחד לא בהכרח תחילתו של סרט אחר.

אם יש משהו שהאנושות השבעה, הנצלנית וחובבת הריגושים הזולים לא היתה צריכה להגיע אליו הרי שזהו ניצול ילדים להשתתפות בתוכניות ריאליטי. ואפשר להפסיק לכבס את המינוחים – זו לא הזדמנות-חד-פעמית, זה לא "קסם של דבר", ואת המותק הפרטי שלכם אפשר להשאיר להיות מותק גם בלי אישרור ב-SMSים מכל צופי הטלוויזיה- מדובר בניצול חד וחלק.

אם יש משהו שאלפיים ושתיים עשרה שנה לימדו אותנו, זה שילדי פלא ספורים על כף יד שורדים את הפלאיות הפומבית שלהם מבלי להיות בוגרים שבורים. כך אם בעולם הפוסט-אפוקליפטי לא תהיה אפילו תוכנית ריאליטי אחת עם ילדים שמבשלים / שרים / שורדים, וכל שאר המרעין בישין שטלוויזיית המאה העשרים ואחת לימדה אותנו בטעות שלגיטימי לעשות – הרווח יהיה כולו של מי שישרוד.

יצחק קדמן על "בית ספר למוסיקה": "ילדים בריאליטי זה דבר מגונה"

אם יש משהו שבשום אופן לא יחסר לנו אחרי סוף העולם, זו המניפולציה הקבועה שנעשית בשם השואה. אי אפשר להעלות כבר שום טיעון באף נושא בלי שבסופו של דבר זה יגיע לשואה, לנאצים או להיטלר. מה שנוח בזה אגב, זה שזה משמש כל צד בדיון באותה מידה של גמישות – שמאלני? קבל השוואה לנאצים. ימני? קח גם אתה, שלא יחסר.

אם היה איזשהו חוק שתמיד תמכנו בו בתוקף זה חוק גודווין שטוען שכל דיון אינטרנטי יגיע בשלב מסויים להשוואה לנאצים – מה שכמובן הופך את הדיון למיותר מראש ובכל מקרה, זה אינו באמת טיעון קביל. במקרה הזה, גם אם 2012 תחלוף בשלום והאפוקליפסה תפסח עלינו – אפשר להיגמל מה"הכינותי מראש" הקבוע הזה. זה לא דעתני, לא אינטליגנטי ובעיקר משעמם נורא.

השתתפו בכתבה: לילך וולך, אבנר שביט ועינב שיף

ויש גם דברים שלא היינו רוצים שיושמדו בסוף העולם
סוף העולם? כבר היינו בסרט הזה
פרוייקט מיוחד - 2012: סוף העולם מגיע