סוף העולם? כבר היינו בסרט הזה

האם אנחנו עומדים בפני השנה האחרונה לקיומו של כדור הארץ? על פי נבואת בני המאיה, סוף העולם יגיע בשנת 2012. ליתר דיוק בתאריך ה-21 בדצמבר 2012 בשעה 11:11, גם הסינים הקדמונים והנביא נוסטרדמוס כתבו על קץ האנושות בשנת 2012. בין אם זה יקרה ובין אם לא, לא כדאי להיתפס לא מוכנים ולכן וואלה! מציגה פרוייקט מיוחד: 2012 – סוף העולם מגיע!

"הדרך" של קורמאק מקארתי איננו ספר על סוף העולם. זהו ספר פוסט-סוף-עולם. אב ובנו מתהלכים, רגע אחרי שהעולם נחרב (כיצד הוא נחרב? לעולם לא נדע, והאמת, אין זה משנה כלל), וכל שנותר להם הוא הרס מוחלט ויאוש. בכל מקום הם רואים רק אפר ואדמה חרוכה. הצבע היחיד הוא שחור, באלף גוונים ותיאורים. כל אדם שהם פוגשים מזמן עבר רדוקציה ליצר הבסיסי והראשוני ביותר שלנו – הישרדות. בשם היצר הזה רוצחים, אוכלים בני אדם וצולים תינוקות. והנורא מכל בספר, ולכן גם המהפנט מכל, הוא שאין ולו שמץ דל של תקוה.

"הדרך" הוא סופה המוחלט, הגשמי, הפילוסופי והרעיוני של האנושות. את "הדרך" קראתי בחצי האי סיני, שנתיים לפני שהפך לארץ המובטחת שלעולם לא נשוב אליה. שתי דקות בהיה באופק הכחול והרגוע, שתי דקות צלילה בתוך הגיהנום שעולה מן השורות. וחוזר חלילה. והניגוד הזה, בין גן-העדן-האסור לבין השאול, רק חידד את המסר: העולם לא ייחרב. הוא נחרב מדי דקה בלבו של מישהו. בכל רגע מישהו, איפשהו, הולך בגיא צלמוות. הדרך אינה אלא דרכנו.

אם העולם באמת ייחרב ואדרש לקחת עמי לעולם הבא זיכרון אחד מבתי הקולנוע של תל אביב, הוא יהיה מהחופש הגדול של שנת 1996, הקיץ שבו הוקרן ברב חן דיזנגוף "היום השלישי" של רונלד אמריך. מה שהתגלה על המסך היה סרט האסונות הגדול עד אז, ותגובת הקהל היתה היסטרית בהתאם. אפשר אפילו היה לחשוב שאנו נמצאים באיצטדיון כדורגל ולא באולם קולנוע. הדבר הגיע לשיאו בשעה שהבמאי חשף את צבאות העולם שיצאו להילחם בפלישת החוצנים, ובין הדגלים הבינלאומיים, ניצב גם הכחול-לבן שלנו. מחיאות הכפיים של הקהל הרעידו את המקום. כדור הארץ ניצל, לפחות ל-16 השנה הקרובות, ולנו היה חלק בכך.

לאחר מכן ביים אמריך גם את "גודזילה", "היום שאחרי מחר" ו-"2012". אלה היו פחות טובים לטעמי, אבל הם הנציחו את מעמדו כבכיר יוצרי סרטי האסונות של ימינו, אחד שמזוהה עם הז'אנר באותה מידה שיהודה ברקן מזוהה עם סרטי מתיחות.

מעבר לכך, ב-"2012" הוא היה הראשון להציג בצורה מוחשית את החורבן שעומד ליפול עלינו. לפיכך, אם העולם באמת יבוא לקיצו, מוטב לתחקירנית בעלת התושייה להזיז את איתן בן-אליהו ואת אסא כשר מן החיוג המהיר ולשים שם את אמריך. אף משדר מיוחד לרגל המאורע לא יהיה שלם בלעדיו.

מה יקרה לעולם כאשר ימשכו לו את הציר עליו הוא מסתובב ממקומו? "על העיוורון" של ז'וז'ה סאראמאגו מנסה לענות בדיוק על השאלה הזו, תוך סיפור על עולם המתעוור אט אט באופן מסתורי ולא מוסבר. העיוורון המעשי והמטאפורי של סאראמאגו עובר מאדם אחד למשנהו כאשר המבט העיוור תועה ונעצר על קלסתרו של אדם רואה, וכך מתפתח עולם חדש, פראי ואלים של כנופיות בוזזים, אנסים ורוצחים שאין מי שיכול להשתלט עליהן. עיוורון מידבק, שפועל כמעין קללת אחרית הימים על כל מי שחטא ופשע. ואולי כל האנושות מעצם היותה אנושית היא כולה עוד מראש חבורת פושעים.

המשל של סאראמאגו כמובן לא נוגע במקרה בראייה; העיוורון הוא גם מוסרי וערכי, ומראית העין של האנושיות והשליטה שיש כיום לאדם, בעולם פרה-אפוקליפטי, היא בעיקר עטיפה דקה ומתעתעת שעשויה להיתלש במחי יד ברגע שאסון כלשהו יעמיד את האדם המודרני במבחן שהטכנולוגיה לא תצלח לו.

מצב הלוחמה או ההכנה ללוחמה הנדרש מכל מי שרוצה לשרוד בישראל יותר מחמש דקות הוא כנראה מקדם השראה לא רע בכלל, מסתבר: מוזיקאים ישראלים התעסקו עם הביטוי "סוף העולם" על צורותיו השונות לא אחת, לעתים בדרכים ישירות ולפעמים כתפאורה לרקע רומנטי, כצפוי. כך, רמי פורטיס תיאר את היום שאחרי הפצצה הגרעינית עם "שקיעתה של הזריחה", השיר האפוקליפטי הטוב ביותר במוזיקה הישראלית, ואילו אביב גפן מנה את חטאי העולם, מאדישות ועד איידס ב"סוף העולם", שהושפע מאוד מניק קייב של "The Good Son". רמי קליינשטיין שר את מילותיו של דן תורן עם "ביום של הפצצה", רונה קינן חזתה שהכל יקפא ב"מבול" ואהוד בנאי נגע באופן עדין ומרגש ברגע האחד שבו הכל משתנה עם "דממה דקה" באלבום "ענה לי".

ואולי השיר הרלוונטי ביותר כרגע הוא דווקא "האזרח ה-1" של שלומי שבן, שלאו דווקא מתייחס למציאות שנבעה בהכרח מפצצה גרעינית או סתם מלחמת גוג ומגוג; "האזרח ה-1" הוא שיר על "עיר שיושביה כולם חיילים", מציאות שבה המחשבה החופשית היא אויב של הקניון הגדול שמאיר על המציאות ומעצב את אורחותיה. לא ברור איך הגענו למצב הזה, אבל עבור רבים מדובר בסוף העולם – וישראל לא רחוקה ממנו. לא רחוקה בכלל.

המאה ה-20 וזוועותיה הרבות הוכיחו לנו כי לא מופרך להניח שסוף העולם יגיע כאשר האנושות תשמיד את עצמה במלחמת גוג ומגוג. עם זאת, סרט האסונות "ארמגדון" של מייקל ביי שיצא ערב המילניום (1998), בחר לאחד את אותה קהילה עולמית מפולגת ומסוכסכת אל מול איום חיצוני – מטאור ענק שצפוי לפגוע בכדור הארץ ולהחריבו עד היסוד. פצצת האטום כאן לא מכוונת למדינה עוינת אלא ללב ליבו של המטאור, ומי שהיה הראשון שהבין את גודל האירוע והיה מוכן להקריב את חייו הוא לא מנהיג מדינה דגול, אלא גיבור מעמד הפועלים.

היצירה הפומפוזית וההרואית הזאת הציגה את החלום האמריקאי בשיא תפארתו – לא רק שתגיע רחוק ותצליח אם תעבוד קשה, אלא אפילו תציל את האנושות כולה. לא פחות ולא יותר. הסרט שנחצב בלב ליבו של הקונצנזוס ההוליוודי לא ויתר על הפעלת קומפרסור על בלוטת הדמעות ותיבל את האפוקליפסה הקרבה בסיפור אהבה שאמור לגרום לנו להזדהות ולהתרגש. אם זה לא הספיק, לא שכחו שם גם לתדלק אותנו בשיר רגשני וגרנדיוזי של אירוסמית'.

אבל יותר מש"ארמגדון" הוא סרט אסונות, הוא למעשה שיר הלל פטריוטי לאימפריה שמובילה את העולם מאז מלחמת העולם השנייה – ארצות הברית. הסרט מסמל ומקבע מעל הכל את האופן שבו אמריקה רוצה לראות את עצמה - ניצבת מול אתגר, מתגברת עליו ומושיעה את המין האנושי. עשור אחרי צאתו, כשמאחוריה מתקפת טרור בניו יורק ומספר מלחמות מיותרות בארצות רחוקות, נראה כי המקום הראשון על הפודיום כבר לא מובטח בבלעדיות לארצות הברית. עם כך, נראה כי הסרט הפך למעין מסמך ארכיוני על הימים הגדולים של האימפריה מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי. סוף העולם כפי שאנו מכירים אותו לא יגיע בצורה של מטאור ענק, אלא פשוט בסוף ההגמוניה של ארצות הברית. חזון אפוקליפטי? ייתכן. וייתכן שעוד כמה שנים זאת תהיה המציאות לה נצטרך להסתגל. אם עוד נהיה פה כמובן אחרי 2012.

בדומה לכך ש"העמדה" של סטיבן קינג אינו ספר על מחלה, "המתים המהלכים" היא לא סדרה על זומבים. הזומבים מעניקים לה את העניין הוויזואלי ואת הצד של חובבי הטראש והאימה. הם הדלק במירוץ של בני האנוש שנותרו בחיים, אבל הם גם הדיכאון והייאוש שבחיים ללא מטרה וללא קו סיום נראה לאופק. הפחד הגדול מפני סוף העולם אינו מצוי דווקא במוות ובאובדן הקרובים לנו – אלא בהתמודדות הבלתי נסבלת של להישאר בחיים לאחר מכן. לאיזו מטרה? האם בכלל יש לנו סיכוי להקים עולם טוב יותר מזה שהוחרב? ולמה אנחנו?

ברגעים ש"המתים המהלכים" מנסה לענות על השאלות האלו, היא מרגשת וחשובה. בשאר הרגעים היא בליל דוחה ומדהים של אפקטים של אכילת בשר. במקרה וסוף העולם יגיע, אפשר יהיה לקרוא לה אפילו טלוויזיה חינוכית.

סוף העולם מגיע? כדור הארץ נחרב בשביל לסלול כביש בין גלקטי חדש? קודם כל - בלי פאניקה. זו העצה הטובה ביותר שנותן דאגלס אדמאס בסדרת הספרים (והסרט) "מדריך הטרמפיסט בגלקסיה". למרות שהספר מתחיל בהשמדת כדור הארץ, בגלל טעות ביורוקרטית, אדמאס מציע אינספור סיבות שרק בגללן היה צריך כבר מזמן להשמיד אותנו. כך למשל הוא כותב: "לכוכב לכת זה יש בעיה: מרבית האנשים שחיו עליו היו אומללים במשך רוב הזמן. הוצעו פתרונות רבים לבעיה זו, אך רובם עסקו בעיקר בתנועתן של פיסות נייר קטנות וירוקות. רעיון מוזר כשלעצמו, משום שאחרי ככלות הכל, לא פיסות הנייר הירוקות הקטנות הן שהיו אומללות". בככל, גם אם כל היקום יושמד זה לא ממש בעיה כי כמו שכותב אדמאס: "בראשית היקום נוצר. דבר זה הרגיז הרבה מאוד אנשים ובכלל נחשב כצעד רע". כדור הארץ עצמו מסוכם במדריך עצמו בצמד המילים "בלתי מזיק" (למרות שאחר כך שודרגנו ל"בלתי מזיק ברובו"), ככה שאין יותר מדי מה להצטער אם סוף העולם יגיע, פשוט נסו לתפוס טרמפ על חללית חולפת ואל תשכחו לקחת מגבת.

סביר להניח ש-2012 לא תביא עמה את סוף העולם ובני המאיה יישארו בפינת תוכניות ההיסטוריה שאיש לא צופה בהן, כי יש "האח הגדול" או משהו. ובכל זאת, בדיוק כמו שרבים לא מאמינים באלוהים אך לא היה כוח מניע גדול יותר למדע והאמנות מאשר ההתמודדות עם שאלת קיומו, כך גם המותג "סוף העולם" ימשיך ללבלב, הן מהפחד בפועל מאותו אסון אחד ומפרק, והן מהסמל שהוא מהווה לימי פחד ואימה, בדיוק כמו הימים האלו. ברוקנרול העולמי השתמשו בסוף העולם כדי לתאר אובדן אהבה וכאוס פרטי לא פחות מפצצה גרעינית. מסוף העולם של REM ועד השניות של U2 ב-"Seconds", משתרע שדה עצום של חוויות סוף העולם. אנחנו בוחרים להשאיר אתכם דווקא עם שיר עלום יחסית,
"The End Is Not Near", של הרכב מנוח ונפלא בשם The New Year. שיהיה לכם על מה לחשוב בשנה הבאה.

בכלל, אם העולם יושמד יש כמה דברים שנשמח להפטר מהם

אבל יש גם כמה שנרצה שיישארו איתנו

מה יקחו איתם חן יאני ושלום גד ליום שאחרי הסוף?

פרוייקט מיוחד - 2012: סוף העולם מגיע

נזכרים בעוד יצירות על סוף העולם? שתפו אותנו בפייסבוק