ונפתח בהסתייגויות.
"סיכום השנה" הולך והופך לקונספט מופרך עם כל שנה שחולפת. איך אפשר לסכם שנה, שספק אם מישהו מסוגל בכלל לדעת כמה מוזיקה חדשה יצאה בה? איך אפשר לסכם שנה, כשלכל ז'אנר יש תתי ז'אנרים, ולכל אחד מהם תתי ז'אנרים משלהם, ובכולם נוצרות כמויות בלתי נתפסות של קטעים ואלבומים, שכל כך הרבה מהם מעולים? ובכל זאת, בני האדם אוהבים דירוגים. אנשים רוצים לשמוע את הבוטום ליין: מה כן, מה לא. מי מספר אחת. עשינו סיבוב שלם סביב השמש, רבאק, מגיע לנו לדעת מה הטיון של השנה.
הרשימה הזאת, אם כך, תנסה לסכם לא את הקטעים הכי טובים, לא את האמנים ולא את האלבומים. הרשימה הזאת תנסה בסך הכל לציין את דברים ראויים לציון בעולם הרחב של האלקטרוניקה המגוונת והחדשנית, זאת שלא ניתן לתחום אותה בגבולות ברורים ושאינה נופלת להגדרות ספציפיות.
אז אם סיימנו להנמיך ציפיות, אפשר להתחיל.
אין גבול לאהבה
סביר להניח שלא תמצאו רשימת סיכום שנה בלי ג'יימס בלייק. ובאמת שניסינו לא להכניס אותו לפה. אחרי כל כך הרבה דיבורים עליו בשנה החולפת, ועם רמות ציניות גבוהות בדם, קשה היה שלא להתחיל להתעייף מהשבריריות המלנכולית הבריטית הזו שלו, מה גם שלעיתים נדמה היה שמדובר בבחור עם פוני שיודע לעשות רק טריק אחד. אבל מעבר לכך שבכשרון של בלייק קשה לזלזל, הוא יזכר כנראה כמי שמצא דרך להזריק אלקטרוניקה מהקצוות היותר רחוקים שלה הישר אל תוך המיינסטרים, תוך שהוא ממציא מחדש את ז'אנר הסינגר-סונגרייטר.
ג'יימס בלייק מגיע לתקלט במסיבה בישראל
SBTRKT הוא מפיק נוסף שעשה השנה את המעבר מסינגלים אלקטרונים מהאיזורים הלא ממופים של הדאבסטפ לאלבום עם שירים של ממש. עם לחנים מעולים מהולים בהרבה רגש, מדובר באחד האלבומים הטובים ביותר של השנה, שקצת פספס את הכבוד שהגיע לו, אבל כנראה ישרוד לאורך יותר זמן מכל השאר.
בדרך ההפוכה, מהשירים ולהקת האם שלו אל ההפקה, ג'יימי אקס אקס הפך השנה לאחד המפיקים הנחשקים ביותר, אחרי שזכה לתשבוחות מכל עבר, ובצדק, על אלבום הרימיקסים שלו לגיל סקוט הרון. כאילו שזה לא היה מספיק, בתחילת יוני הוא גם שחרר את Far Nearer, שעם תופי המתכת הקאריביים שלו והווקאלז המעוותים הפך במהרה להיות אחד מהמנוני הקיץ החולף.
לכל אלו אפשר לצרף גם את דרו לאסטמן, הוא Falty DL. השנה הזו היתה שלו פחות בגלל הסיפור ויותר בגלל המוזיקה והשילוב בין העומק והמלודיה לבין האלקטרוניקה הרקידה. Falty DL העלה הילוך השנה כשהוא משחרר קטעים בקצב, וחוץ מהאלבום השני שלו "You Stand Uncertain" הרך והיפהפה, הוציא הרבה רימיקסים וכמה וכמה אי.פיז, כל אחד מהם מתמקד בכיוון מעט אחר, אבל כולם עם סאונד מאד טיפוסי רק לו, ובעיקר עם טיונים אחד אחד.
עדיין בענייני עדינות על הרחבה, נזכיר כאן גם את Floating Points, מדען צעיר ביום ומפיק, די ג'יי ובעלים של הלייבל Eglo המשובח בלילה, שסוגר עוד שנה של מוזיקה מעולה, אפילו שאלבום הבכורה שלו עדיין לא יצא. שני האי פיז שהפיק השנה, כמו גם העבודה שלו עם פאטימה, שומרים על תו האיכות הגבוה שהציב בשנתיים הקודמות כשברור שהוא מהיוצרים המרתקים של תקופתנו.
דאבסטפ, זוכרים?
בזמן שהדאבסטפ הכה סופית במיינסטרים השנה, וצפוי להתדרדר עוד עם אלבומי דאבסטפ של ג'אסטין ביבר וסנופ דוג בשנה הבאה (אך במקביל גילה את עצמו מחדש במיזוג עם הרייב ועלייתו של Skrillex לשילטון) ביסס השנה הפוסט דאבסטפ, הבן הסורר, את מעמדו כסאונד הטרי ביותר בעולם כיום. אחרי הפריצה בשנה שעברה, 2011 הביאה איתה מבחר גדול של מפיקים מעולים בז'אנר, אחד הבולטים שבהם הוא ז'ק גרין הקנדי. "The Look, "Another Girl", "Greene 01", Lay It Down" הם כולם אי פיז משובחים ביותר שהוא הוציא השנה, ואם חסר דובדבן על כל הקצפת, הקטע שתרם לאלבום הרימיקסים של רדיוהד ל"קינג אוף לימבס" הוא לא רק אחד הטובים ביותר באלבום אלא גם אחד הגדולים של השנה.
אחד הדברים המעניינים בעולם הפוסט דאבסטפ ששומרים אותו מרתק כבר שנתיים פלוס הוא המנעד הרחב שלו בין שיא הלילה על הרחבה לבין הנסיעה הביתה בסוף המסיבה ומצב השינוי וההתפחות שבו הוא תמיד נמצא. למעשה, כמעט לא ברור אם יש בכלל ז'אנר כזה או שהמינוח הפך פשוט לשם נרדף לאלקטרוניקה. השנה נמשכה מגמת ההתקרבות מצד אחד של הסקאלה אל הגאראג' וההאוס, עם יוצרים כמו George Fitzgerald, James Fox ו-Eliphino. ומהכיוון השני, המרחף יותר, בלטו Koreless, Throwing Snow ו-Ifan Dafydd שצללו עמוק ורחוק. אבל אולי המעניינים מכולם השנה היו אלו שמשלבים בין שניהם ומעבר כמו Sepalcure, Disclosure, Julio Bashmore ו-XXXY, שאף פעם אי אפשר לדעת למה לצפות מהריליס הבא שלהם.
סצינת ה-UK Bass היותר "מסורתית" המשיכה גם היא לבעבע ב-2011, והשנה ניתן היה להרגיש את ההשפעות שלה בכל רחבי העולם מניו זילנד ועד לארה"ב. אבל אין כמו הבית, ושלושה מפיקים שהוכיחו גם השנה שאפשר תמיד לסמוך עליהם ושקטע חדש שלהם הוא הימור בטוח היו Mosca, Hackman ו-Deadboy, מפלצות של הפקה איכותית וחוש מחודד ליצירת באנגרז.
גם כאן היתה התפתחות חדשה, לכיוון שמתכתב, כמו כל התפתחות חדשה, עם סצינה מוזיקלית שכבר היתה פעם, ואפילו לא מזמן. מפיקים כמו Blawan, Boddika ו-Addison Groove הפשיטו את הבס והקצב ולקחו את זה רחוק ומהר, והחזירו לעניינים את הסאונד שגדל וטופח בבולטימור בתחילת העשור הקודם. בלט השנה גם הלייבל הצעיר Night Slugs, שנמצא בחוד החנית של הסצינה, עם יוצרים כמו Kingdom, Pearson Sound, Jam City והבעלים Bok Bok שאחראים להרבה מהקטעים הגדולים של השנה.
מהצד השני של האוקיינוס, מי שנדמה כמו הלייבל התאום של נייט סלאגז, Frite Nite הפך גם הוא לחממה של מוזיקת באס חדשה ומרתקת מכל מיני גוונים וטעמים, תוך שהוא מוביל את הדור החדש של מפיקים מה-West Coast. בעיקר יש לציין את הבעלים, Salva, שהוציא אלבום בכורה מהמרתקים של השנה, ועוד אי.פי מעולה ממש לא מזמן.
בקצוות היותר משוגעים של האלקטרוניקה, ראסטי שהוציא את אלבום הבכורה המצופה שלו "Glass Swords" בלייבל Warp, ופסיכופת צעיר נוסף, Hudson Mohawke, גם הוא חתום בלייבל המכובד, מוכיחים אולי שה-IDM קם לתחיה אחרי תרדמת של עשור, לטוב ולרע שבכך. ילדים מחורעים נוספים כמו Damu ו-Kidnap Kid משכו גם הם קדימה ועשו שירות בכך שהצביעו על גבול הטעם הטוב כשלפעמים חצו אותו. עוד מהתחיה המחודשת של הבריינדאנס, מהכיוון שמזכיר יותר את Future Sound Of London, אפשר היה למצוא באלבומים המעולים של Hyetal, Machinedrum, Space Dimension Controller ו-Kuedo, שחוקרים את המרחבים האינטרגלקטיים שבין המקצבים המהירים לאלקטרוניקה הניסיונית.
ולא נסיים בלי להזכיר את עולם הביטים, עוד ז'אנר נרחב ביותר שהמשיך לפרוח השנה, עם מאות יוצרים המשחררים כמויות בלתי נתפסות של מוזיקה, רובה בחינם, ז'אנר בו קורים דברים מהמעניינים ביותר במוזיקה כיום. גם כאן מדובר בסגנון אמורפי עם יוצרים מכל העולם השואבים ממגוון רחב מאד של השפעות, אבל אפשר לציין כמה מהבולטים בתחום כמו Evil Needle, Pixelord ו-B. Lewis המדענים המטורפים, Kid Kanevil ו-fLako הנהדרים במוזרותם, Lunice שממציא את ההיפ הופ מחדש, Onra עם סימפולי מוזיקה ויטנאמית ו-Debruit שיצר מוזיקה טורקית עם לייזרים, Teebs, Shigeto ו-Shlohmo שיוצרים בעצם סוג חדש של אמביינט ו-Arp101 ו-B. Bravo המכניסים חיים חדשים ועתידניים בFאנק ובבוגי. רק לסצינה הזאת, כמו לכל אחת מאלו שרק גירדנו כאן את פני השטח שלהן, אפשר היה להקדיש סיכום שנה מרתק משלה.
ולסיום, למרות שהיא בכלל ראפרית, זה לא יהיה סיכום שנה בלי אזילה באנקס. מעטים מאד שמעו עליה עד לפני כמה חודשים, אבל הילדונת המשגעת הזאת מברוקלין הבהירה במחי קליפ היסטרי אחד איזה חומר נפיץ היא פצצת כריזמה שיודעת לא רק לנבל את הפה ב-120קמ"ש ולמגנט את כל מי שרואה או שומע אותה, אלא גם לשיר טוב, ובעיקר לבחור את המפיקים הכי רותחים בסביבה לעבוד איתם. מיס באנקס היא הסיבה הכי טובה לחכות כבר ל-2012.