שנות הקסם: השנים הגדולות של הוליווד

מבין כל השנים הקולנועיות שמככבות ברשימה הזו, ההסכמה הגדולה ביותר היא על 1939, שזכתה למעמד אגדי בדברי הימים של הוליווד.

לאחר דשדוש יצירתי ארוך שנבע מקשיי המעבר לקולנוע המדבר, התעשייה התפוצצה באותה שנה עם שלושה מן הסרטים האמריקאים הגדולים בכל הזמנים – האפוס "חלף עם הרוח", הפנטזיה "הקוסם מארץ עוץ" והמערבון "מרכבת הדואר". שלושתם מייצגים ז'אנרים שונים, וכל אחד מהם נחשב מן הגדולים והמשפיעים בסוגה שלו.

דבר זה נכון גם לגבי כמה סרטים אחרים שיצאו בשנה הזאת, שהיתה גם איכותית וגם עשירה בצורה בלתי רגילה. היה בה, למשל, את "נינוצ'קה", אחת הקומדיות הרומנטיות הגדולות בכל הזמנים, וגם את "מר סמית הולך לוושינגטון", שנחשב עד היום אחד הסרטים הפוליטיים היפים בתולדות הקולנוע האמריקאי, וסמל לכל הערכים הנכונים שהמחנה הליברלי צריך לשאוף אליו.

שנתיים לאחר מכן הגיעה 1941 והציעה תפריט מרהיב פחות אבל עדיין פורץ דרך, בעיקר בזכות "האזרח קיין", שכתב מחדש את הצורה הסיפורית הקולנועית, ו"הנץ ממלטה", שנחשב הפילם-נואר הראשון. אז שקעה ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, וכשיצאה ממנה והחל שלטון אייזנהאואר, החברה המקומית והאמנות הלאומית נכנסו לעידן ארוך של שמרנות וקיפאון.

הקיפאון היצירתי שלט בהוליווד לאורך רוב שנות החמישים, תקופה שבה מרבית הסרטים הגדולים והבשורות הקולנועיות הגיעו מאירופה ומאסיה. אז החלה התעוררות חברתית במדינה, ובהתאם לכך הגיעה גם התפרצות אמנותית ב-1967. זו שנה שאולי לא הולידה שוברי קופות אדירים, אבל כן הנפיקה סרטים ששינו את פני התעשייה. החשיבות שלה כה גדולה, עד שיש ספרים שלמים המוקדשים לה, למשל " Pictures at a Revolution: Five Movies and the Birth of the New Hollywood" של מארק האריס.

בחמשת הסרטים הללו מתכוון האריס ל"ד"ר דוליטל", שכישלונו הקופתי סימן את כישלונה של הוליווד הקלאסית, זו שהתבססה על אפוסים מיושנים לכל המשפחה, וכן לארבע יצירות חדשניות.

הראשונה שבהן היא "בוני וקלייד". סרט זה הביא את השפעות הגל החדש לקולנוע האמריקאי, התניע את תהליך פירוק המיתולוגיות הלאומיות והעלה בכמה רמות את רמות האלימות על המסך הגדול. יחד עם "הבוגר", הוא גם הוכיח כי יש פוטנציאל קופתי לסרטים עצמאיים שנעשו בידי יוצרים צעירים, ובכך פתח את הדלת לדור שלם של קולנוענים, ובהם סטיבן שפילברג, פרנסיס פורד קופולה, מרטין סקורסזה ועוד.

שני האחרים הם "נחש מי בא לסעוד?" ובעיקר "כחום הלילה", שברוח הצלחת המאבק למען זכויות האזרח, העזו להציג את השחורים כגיבורים וכחלק אינטגרלי ואף מוביל בחברה, ובכך היו שותפים מרכזיים בתהליך חשוב וארוך שהסתיים עם בחירתו של אובמה לנשיאות.

העשור שהגיע לאחר 1967 נחשב תור הזהב של הקולנוע האמריקאי, ובכל אחת מן השנים שבו אפשר לספור כמות יפה של קלאסיקות. עם זאת, אף אחת מהן אינה חשובה כמו 1977, שנה שבה יצא מספר חריג של סרטים קאנוניים, שלכל אחד מהם גם היתה השפעה מתמשכת.

בשעה שמנחם בגין חולל מהפך פוליטי בישראל, "הרומן שלי עם אנני" קיבע את וודי אלן כאחד היוצרים הקומיים הגדולים של דורו והפך את הנוירוטיות לחיננית. "שיגעון המוזיקה", בו בזמן, הזניק את ג'ון טרבולטה למעמד כוכבות והביא לראשונה לידי ביטוי את רוחו של דור הדיסקו. כמו כן, הפסקול שלו שבר שיאי מכירות, והנחיל את טכניקת השימוש במוזיקה כאמצעי שיווק קולנועי, משהו שמרבית שוברי הקופות השתמשו בו בשני העשורים לאחר מכן.

נוסף לכך, "ראש מחק" גילה לעולם את דיוויד לינץ' והחל לפתוח מעט את הגבולות של הקולנוע האמריקאי לשוליים. מהעבר השני של הסקאלה, הגיעו "מפגשים מהסוג השלישי" ובעיקר "מלחמת הכוכבים" והכניסו את הוליווד סופית לעידן של בלוקבסטרים, סדרות סרטים ומותגים, שימוש באפקטים ופנייה לבני נוער ולחובבי פנטזיה. עידן זה נמשך כמובן עד היום, כך שאפשר לומר כי 1977 היא השנה שהשפיעה יותר מכל על הדרך שבה אנו רואים היום קולנוע.

שנות השמונים כולן היו בעצם המשך לשתי המהפכות הקודמות שהוזכרו כאן: בהתאם לפריצת הדרך הגזעית של 1967, השחקנים האפרו-אמריקאים, ובראשם אדי מרפי, נהיו הדומיננטיים בתעשייה והובילו כמה מן הלהיטים הגדולים של התקופה, למשל "השוטר מבוורלי הילס".

נוסף לזאת, ברוח פריצת הדרך של "מלחמת הכוכבים" ב-1977, העשור כמעט לא נתן ביטוי ליצירה אישית שפנתה לקהל בוגר, ורוב הסרטים הבולטים שבו היו שוברי קופות עתירי אפקטים של סטיבן שפילברג וג'ורג' לוקאס, של בני חסותם או של יורשיהם הרוחניים.

הקולנוע העצמאי היה שרוי באותו עשור במצב של מוות קליני, והתעורר לחיים רק ב-1989. "סקס, שקרים ווידאוטייפ" של סטיבן סודרברג פרץ אז את תקרת הזכוכית הקופתית שעצרה עד אז סרטים מסוגו, העיר לתחייה את עולם האינדי וסלל את הדרך לקוונטין טרנטינו וחבריו. בו בזמן, ספייק לי הפך הודות ל"עשה את הדבר הנכון" ליוצר שחור העור המשמעותי הראשון בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי, ולאחר עשור רדום למדי מבחינה אידיאולוגית, עורר את הוליווד לגל של עשייה פוליטית-חברתית.

אך בניגוד ל-1967, שהיתה מצוינת לקולנוע העצמאי וחסרת משמעות במישור המסחרי יותר של התעשייה, 1989 היתה טובה וחשובה גם מבחינה כלכלית. זה קרה בעיקר הודות לשני סרטים – "בת הים הקטנה" הושיע את אולפני דיסני מבצורת של כשני עשורים, והוביל אותה ואת עולם האנימציה בכלל לגל של הצלחות שטרם הסתיים. כמו כן, "באטמן" של טים ברטון לא רק היה להיט בפני עצמו ופרק הפתיחה של סדרת סרטים מצליחה, אלא הוליד טירוף קמעונאי חסר תקדים סביבו.

"הבאטמניה" הסתכמה במכירות חסרות תקדים בסך 750 מיליון דולר של מוצרים נלווים, ובכך פתחה להוליווד אפיקי הכנסה חדשים והפכה את המרצ'נדייזינג של המוצר הקולנועי לבעלי ערך גדול לא פחות ממנו. בהתאם לכך, למשל, דיסני היתה יכולה להרשות לעצמה השנה לספוג את הביצועים הקופתיים המאכזבים של "מכוניות 2" כדי ליהנות מן המיליארדים שמכניסים כל מיני שמונצעס הקשורים בו.

1989 גם היתה השנה הראשונה שבה כל עשרת הסרטים האמריקאים הקופתיים הכניסו ברחבי העולם לפחות מעל 100 מיליון דולר, הסכום שהפך לרף האולטימטיבי שכל מוצר קולנועי חייב לעבור. נהוג היום לבוז בלגלוג לאייטיז, אבל רגע לפני שהעשור הסתיים, בכל זאת היתה בו שנה שמשפיעה עלינו עד היום, וזה עוד בלי שהזכרנו כי היא הוציאה מתוכה את הקומדיה הרומנטית הטובה בכל הזמנים, "כשהארי פגש את סאלי".

באופן כללי, שנות התשעים היו עשור טוב לארצות הברית, שנהנתה מרווחה כלכלית, ובין קריסת ברית המועצות לפיגועי ה-9/11, לא עמד מולה איום קיומי של ממש. גם תעשיית הקולנוע בסך הכל ליקקה דבש באותה תקופה. היא מצאה דרך לאזן בין יצירה אישית ומסחרית, הנפיקה בעקביות תוצרים איכותיים ואהודים ובעיקר התענגה על השנים האחרונות שלפני עידן האינטרנט וההורדות, דברים שהפכו לחלוטין את מאזן האימה של הבידור הביתי והכניסו אותה למלחמת הישרדות.

כמו בשנות השבעים, גם בניינטיז כמעט כל שנה היתה בסך הכל טובה, אבל ההתפוצצות הגדולה מכולן הגיעה רגע לפני סוף העשור, ב-1999. הקולנוענים התנהלו כאילו עליהם למצות כל קבין של יצירתיות בטרם יתגעש עליהם באג המילניום, והתוצאה היתה מעיין היצירה הכי שופע בשישים השנה שעברו מאז 1939.

מה לא היה לנו ב-1999? קודם כל, את "מטריקס", "מועדון קרב" ו"להיות ג'ון מלקוביץ'", שלוש יצירות שהולידו בהוליווד את זרם סרטי התודעה, הנפוץ עד היום ("התחלה", למשל). "מטריקס" ו"מועדון קרב", מצדם, גם הפכו לפולחן ואף לתופעות תרבות.

נוסף לכך, "החוש השישי" היה להיט פנומנלי והפך לנורמה את השימוש בתפנית עלילתית במערכה האחרונה, ו"אמריקן פאי" הוציא לדרך את אחת מסדרות הסרטים המצליחות בתולדות קומדיות הנעורים. בצד כל אלה, "פרויקט המכשפה מבלייר" הוכיח שבעזרת שיווק נכון, אפשר להפוך גם סרט דל תקציב של שני אלמוניים להצלחה כלכלית מפלצתית.

והיה גם סתם רצף אדיר של סרטים משובחים במיוחד – למשל "אמריקן ביוטי", "מגנוליה" ו"גרין מייל". זו גם היתה השנה שבה סטנלי קובריק הוציא את עבודתו האחרונה, "עיניים עצומות לרווחה", וסופיה קופולה שיגרה לאקרנים את יצירת הביכורים שלה, "חמש ילדות יפות". אפשר להמשיך ולמנות אינסוף שמות ברשימה, אבל צריך הרי לעצור מתישהו, ובעיקר יש גם לומר ש-1999 היה לא רק שיאה של תקופה, אלא גם הסוף שלה.

בפרוץ שנות האלפיים, אמריקה והוליווד כבר לא יכלו ליהנות מהפריבילגיה של חוסר התחרותיות. האיום המחודש והמטריד מאי פעם על שלום העולם הוביל לפריחה העצומה של ז'אנר גיבורי-העל, שבהם משתקפת הסכנה הגלובלית הזו וגם מוצע לה פתרון פלאי, מהסוג שרק הקולנוע יכול לספק.

נוסף לכך, העשור החדש הביא עמו חידושים טכנולוגיים שפיתו את הקהל להישאר בבית. הללו אילצו את התעשייה לענות בחידושים משוכללים עוד יותר, ובראשם התלת-ממד, כדי בכל זאת להביא אנשים לאולמות.

שיגעון הסופר-הירוז וטירוף התלת-ממד יהיו גם שני האלמנטים הבולטים ב-2012, השנה שבה הוליווד משקיעה כל משאב אפשרי כדי להסיר את האיומים המרחפים עליה ולהוכיח שהיא עדיין רלוונטית. בעוד קצת פחות מ-365 ימים, בהנחה שהעולם לא ייחרב במהלכם, נדע האם הצליחה בכך. במידה וכן, 2012 תוכל לראות את עצמה כחברה של כבוד במועדון השנים הזהובות של תעשיית הקולנוע האמריקאית.

שוברי הקופות של 2012: ספיידרמן, באטמן וההוביט
שוברי הקופות של 2012: בונד, סטאלון ועוד
ומה הסרטים הגדולים שלכם? שתפו אותנו בפייסבוק