(רגע ההכרזה על זכייתו של מישל כהן ב"בית ספר למסיקה" - באדיבות קשת)
לגמרים של תוכניות ריאליטי יש כללים ברורים: מותחים את המשדר מעבר לאורכו הסביר, יוצאים לפרסומת אחת לפני ההכרזה על המנצח, שוט על פניו של הזוכה ההמום ומיד שוט על פניו של המפסיד המאוכזב. גמר "בית ספר למוסיקה", למרות כל מכבסת המילים של קשת על "בית ספר" במקום תחרות ריאליטי, "תלמידים" במקום מתמודדים ו"מורים" במקום "שופטים", קיים את כל הכללים האלו, מלבד אחד: את פניה של המפסידה, קטלין אליגדו המקסימה, כמעט ולא צילמו, כי אם יש משהו שאנשי "בית ספר למוסיקה" רצו להימנע ממנו, זה המראה של ילדה מקסימה ממררת בבכי אחרי שהפסידה בתחרות. אתם מכירים את המראה הזה: מתחרויות יופי לילדות בחטיבת הביניים כמו שיש לא מעט בארה"ב, מהאחים הקטנים שלכם שהפסידו בתחרות ג'ודו, מהרגעים שבהם אתם בעצמכם עמדתם מול קהל ונפלתם. לכם זה לא קרה מול כל המדינה, לקטלין אליגדו כן.
אבל לרגע אחד אפשר היה לראות את פניה של אליגדו ושל בני משפחתה: אלו היו פנים עצובות שניסו לשמור על פאסון ולהכיל את האירוע. העריכה של המשדר, שלא הועבר בשידור חי בדיוק בגלל הנסיבות האלו, דילגה מעל הרגע הזה מהר. אבל הוא היה שם, כפי שכל חוליי "בית ספר למוסיקה" לא הצליחו להתפוגג גם במשדר הגמר.
כמו בכל העונה, היו דברים יפים שגמר "בית ספר למוסיקה" עשה, שלרוב לא קורים בריאליטי בפריים טיים של קשת: ראשית, הוכנסו בגמר תכנים מוזיקליים שהם נכסי צאן ברזל ורחוקים מאוד ממה שמשודר, למשל, בערוץ 24 של אותה קשת. גם הופעה של יוני רכטר בגמר תוכנית ריאליטי היא לא בדיוק עניין של מה בכך. בנוסף, השילוב של אמנים ואנשי תקשורת מעניינים ולא קונבנציונליים באותה "ועדה פדגוגית" שבחרה בסופו של דבר את המנצח, מישל כהן, היה רגע מרענן של טלוויזיה. אמנם הצילום של אביבה אבידן לוחשת לרוחמה רז בקהל היה מאוס לא פחות מהחיבוקים האוהבים של צביקה הדר את הילדים, אבל בשביל זמן מסך לאנשים כמו לאון פלדמן ורוני ידידיה, אפשר לדלג על כך.
אבל גם לגלגלצ וגלי צה"ל יש יוזמות מבורכות, אבל לידתן בחטא וגם היתרונות של "בית ספר למוסיקה" בטלים לעומת המראה של שי המבר המתכוננת למשדר הגמר כשהיא תוחבת את ראשה למגבת אפופת אדים כדי להחליק את הגרון, או לאופן שבו הוריה של ליבי פנקר אומרים לה שוב ושוב "ומה הכי חשוב? ליהנות", כדי להרגיע את הלחץ; גמר "בית ספר למוסיקה" חזר שוב ושוב על המילים "התבגרות" ,"גדילה", "תהליך" כמשדובר בתוכנית המשודרת חודשיים ובסופה הילדים לא גדלו בשנה, אלא ב-900.
בקטע האירוני של הערב, בחר מתי כספי עבור אותה קטלין אליגדו את "Out Here on My Own" המפורסם של ניקה קוסטה, השיר שביצעה בגיל 9. כספי אמר שהשיר יתאים לה מאוד והוא צדק: אליגדו ביצעה אותו היטב והביאה את אביה לידי בכי. מה שכספי לא סיפר לה נמצא בביוגרפיה שפרסמה קוסטה, שסיפרה על אותם ימים: "לא היה לי שום חוש של עצמי. בסופו של דבר זו לא היתה חוויה טובה". גמר "בית ספר למוסיקה" לא היה טלוויזיה רעה, אלא פשוט טלוויזיה לא מוסרית.
"בית ספר למוסיקה": מישל כהן זכה
"בית ספר למוסיקה": יואב צפיר מגן על הבייבי שלו
"בית ספר למוסיקה": המועצה לשלום הילד נגד
"בית ספר למוסיקה": איך יהורם גאון פתאום מסתדר עם מוזיקה מזרחית?
"בית ספר למוסיקה": אתם יצאתם מרוצים? ספרו לנו בפייסבוק