לפני כשבוע הובהלתי לבית החולים איכילוב. רופאה צעירה בדקה וגילתה משהו, שלולא חדות ראייתה יכול היה להיגמר רע. היא נכדתה הרופאה של יפה ירקוני. אחרי שבוע חזרתי הביתה תשוש, וטילפנו ואמרו שיפה ירקוני מתה. ונזכרתי ברגעים שבהם החלה את דרכה כזמרת מלחמות ובאחת מהופעותיה הראשונות מחוץ לעירה גבעתיים.
היה אז נובמבר 1947, היינו בשדות ים בקורס תשע של הפלי"ם, שרוב משתתפיו ייהרגו אחר כך בקרבות על ירושלים. היתה אצלנו חבורה שנקראה חבורת משפך. הם באו מגבעתיים והיו הולכים לקפה צליל לשמוע זמרת צעירה בשם יפה. הם שרו שירים שלה, שהיו מאוד שונים מהשירים שהבאנו מתנועות הנוער, והיו מה שנקרא אז שירים סלונים ששרו מי שנקראו אז נוער הזהב. הם התלבשו אחרת מאיתנו, לאחדים מהם, על הצוואר היה תלוי תליון עם תמונת רגליה הארוכות של השחקנית בטי גרייבל, שרגליה כך נאמר אז בוטחו בסכום עתק והחיילים במלחמת העולם השנייה, שלוש שנים קודם לכן אהבו עד מוות.
יום אחד הביאה חבורת משפך את יפה מצליל למעגן הסירות שלנו, כאשר הפעילות הכי תרבותית היתה כיבוי נרות בנאדים. מפני שכמעט סיימתי גימנסיה הופקדתי על ידי בני מרשק על התרבות. ניצב שם פסנתר כנף ישן, סירות ישנות, ירד מבול היה קר והאישה היפה יפה התיישבה על הפסנתר, שכלה רגל על רגל ושרה "מחר בשבע שם אחכה לך אלישבע" ו"מלחמה היא חלום טבול בים של דמעות".
החבר'ה היו מהופנטים. קודם כל, מהמילים כמו "מלחמה היא חלום", שעבדו על החבר'ה יותר מהשירים של שלונסקי ואלתרמן שנאלצתי לדקלם להם. היא היתה יפה. פרח בתוך הפצע. שרה על אהבה. פתאום הגיע במפתיע בני מרשק. היו קרבות, אנחנו היינו בתור, בני נתן צעקה מעומק אלפיים השנים שחיכה למדינה עברית וצודקת ואמר שזה נורא ומיד להוציא אותה החוצה כי היא שרה תפילות לאל כזב.
אבל היא מצאה חן בעיניי. אולי הקול התקיף, הרעב, המנוזל, העמוק, הלא דומה לאף זמרת אחרת ואולי הרגליים כי עד אז לא ראיתי רגליים משוכלות בגובה כזה. יצאתי עם בני החוצה. ירד מבול. אמר שהוא מתבייש, דיבר בכעס עם יריקות בין מילה למילה ואמר עוד מעט קט אנחנו הולכים להילחם והזמרות יהיו חלק מאתנו, ויפה עם רגליים זה לא פלמ"ח.
נכון היא הייתה שונה, בעיניים דומעות בני רץ לחפש את המפקד שאת שמו שכחתי ויפה שרה עוד. ואחר כך היא לא חדלה. השירים שלה היו טנגואים למילים של טולי רביב שהיגר מזמן והיו מצחיקות ולא ארץ ישראל העובדת שלנו אבל היו בהם ערגות אמתיות, כי עצב אינו של הפלמ"ח אלא של כל אחד ואחר וחשנו נוח לרגע לא להיות מתים בדרך לגאולה, אלא סתם כאלה שיום אחד אולי ינשקו בחורה.
יפה המשיכה הלאה. נהייתה אולי הכוכבת השנייה מלבד שושנה דמארי שהיתה באמת כוכב, ושרדה, אחרי כן הלכנו למלחמה. הדם ששרה עליו לא היה עטוף באהבה.
שנים רבות אחרי כן הכרתי את בעלה שייקה ירקוני. במין שלווה מקדושת היה משחק כל יום, טוב אולי לא כל יום, שחמט בכסית, בעיקר עם ידידי אז בומבה צור. שאלתי אותו מה הוא עושה. הוא חשב שעה ואמר - יפה ירקוני. לא דיבר הרבה. אמרו שהם אהבו מאוד. חבר שלי שהכיר אותו עוד משנות השלושים בירושלים ושעל מה שעשו עדיין אסור לדבר, אמר שהיה עז נפש.
הוא מצא חן בעיניי. ראיתי בו שודד נועז ושקט וחכם. שנים לאחר מכן הוזמנתי לערב בביתה של ירקוני. לא זוכר למה. שייקה מזג כמו מלצר רומני. היו שם החבר'ה מכסית ויפה התיישבה, שכלה רגל על רגל, ושרה את באב אל וואד שם לחמתי קודם כדי שחבורה של פחזנים כמו זאב אלקין, דוד רותם, אביגדור ליברמן ויריב לוין שהם השיח אברק של המדינה החדשה שהם מקימים פה, יחסלו בשיטתיות את הארץ שבה לחמנו. יפה שרה אותנו. היא ישבה די עצובה, לא זוכר מדוע, ושרה את "האמיני יום יבוא". שרה שקט. יפה.
בביתה, יפה ירקוני לא היתה זמרת מלחמות, אלא זמרת של אהבה. זמרת אהבה לארץ שנהרסת. אצלנו, אז בקיסריה, לא שרו הרבה על אהבה כי אהבה מדוברת או מושרת היתה בורגנית אבל כשהנכדה היפה שלה בדקה אותי חלמתי עליה; הייתי מלא תרופות ומחובר לחמצן וחלמתי שאני מחפש דירה בגבעתיים ליד "צליל" כי מהחלון אוכל לראות את האוקיינוס. שכן, אם כל מה שבנינו כאן ייגמר להיהרס על ידי חבורת הגזלנים שלא היו פה כשהקמנו את המדינה ההיא ומקימים תחתיה חדשה. אולי במידה רבה מותה של יפה ירקוני הוא צליל סיום למדינת ישראל שהיתה שלה ואהבה.
מות הזמרת שהיתה אחת האהובות על ישראל מאז הקמתה ועד אתמול, מסמל גם את מה שקראו פעם "סיכום". עם הארץ ניצח. יש לו ראש ממשלה. הם מקימים מדינה חדשה, סומליה סובייטית ועל החוף האחרון, בשירה הנלהב יפה ירקוני שרה בדמעות את סוף מאה השנים של הסיפור הארץ ישראלי.
יפה ירקוני שלי: רועי בר נתן נפרד מהאייקון
אריק איינשטיין נפרד מיפה ירקוני
יפה ירקוני הלכה לעולמה
יפה ירקוני: נפרדים מהאייקון בפייסבוק של וואלה! תרבות