רבים מאיתנו שרואים באמונות טפלות לא יותר משריד פרימיטיבי ומטופש, עדיין רועדים למשמע הצירוף "יום שישי ה-13". פחות בגלל ההילה המיסטית שנכרכה סביב השילוב הזה בלוח השנה, ויותר בשל סרטי האימה ושלל תוצרי הבלהות שנוצרו בהקשר אליו לאורך השנים. אמנם הקולנוע ייחד ז'אנר שלם לאימה שהפך לפופולרי ביותר, אך גם מדיות אמנותיות אחרות הצליחו להעביר חרדה וחלחלה בלא פחות אפקטיביות. האמנות למשל עסקה לא פעם בפחדים קמאיים ומעוררי בעתה.
אחת הדוגמאות הקלאסיות לכך היא הציור "The Nightmare" מ-1781 של הצייר הבריטי ג'ון הנרי פיוזלי. הציור המפורסם מתאר במקביל ובאותו המרחב אשה חולמת יחד עם תוכן החלום שלה. כיצד אנו יודעים שמדובר בסיוט? לפי הפולקלור של התקופה, השד אינקובוס הישוב על האשה ובוהה בנו הצופים וראש הסוס המפציע מעליה נודעו כמסמלים חלומות בלהה. צילו המאיים של השד אל מול לובן שמלתה של האשה השרועה על המיטה ממחישים גם הם את שני הרבדים המופיעים בציור.
ואולם תנוחתה של האשה עוררה בקרב הצופים בה לא רק מחשבות על סיוטים, אלא גם כאלה על קרי לילה; לפיכך, היו שפירשו את הציור כיצירה אירוטית המתארת את האורגזמה של האשה המסכנה לכאורה. בהקשר הזה, די ברור מה מסמל הסוס החודר בין הווילונות האדומים.
התוכן המיני בציור לא נסתר גם מאלה שבמאה ה-20 ראו בו כמייצג של עקרונות התת מודע הפרוידיאני. כנראה שלא הזיקה להם השמועה כי פרויד החזיק עותק של תמונה זו בדירתו בווינה.
סיוט ברחוב אלם
הסיוט במופע האמנותי שלו אינו נמצא רק ביצירות רומנטיות, אלא בא לידי ביטוי גם באמנות עכשווית. בטמבלר " humanly" אנו רואים פסל של אשה מן העת העתיקה המכוסה בבד לבן, ספק תכריך ספק מעיין כפפת גומי רפואית. הבד הלבן כמו עוטף הכל - את הפסל, את הרצפה, את עיטורי הקיר, את התקרה דבר לא הצליח להימלט מהלבן הגדול, הסטרילי, המתפשט.
פחדיו המוכרים של האדם בעת המודרנית, המתועשת והצפופה - המחנק, האילמות, הקלסטרופוביה נמצאים כולם כאן ביצירה מנימליסטית למדי.
אך גם האירוטיות לא חסרה כאן, על אף שהיא מקבלת טוויסט מבהיל. הפסל הלבן הקפוא מופיע בטמבלר ישר אחרי אובייקט חי ביותר - אשה יפהפייה, עירומה שרעמת שיערה הכתום מקיפה את פניה המסותתים. אמנם איננו חיים בחברה פוריטנית, אך סביר להניח שתשומת הלב המיידית עדיין מופנית ראשית לשדיים החשופים.
כשהמבט מוסט לעבר יתר התמונה, מתגלה לפתע ההיבריד פנים וחזה של אשה צעירה, ידיים מקומטות כשל סבתא. חוסר ההתאמה מפתיע את הצופה, והדימוי יציר הכלאיים הזה עוד עלול לרדוף אותו בחלומותיו. רק שלא ממש ברור אם הוא יסבול מכך או שמא יהנה.
מופע האימה
עצם היות האדם בן תמותה מהווה כר פורה לפחדים. אלה מוכרים לנו מייצוגם בתרבות ומופיעים באופן לא מפתיע בעליל בטמבלר "the funereal museum". יש לנו כאן גולגלת, בית קברות, ירח מלא המרמז על אנשי זאב קטלניים (או כאלה שנראים כמו טיילור לוטנר לחלופין) ועוד. אבל אם נתמקד בדימוי אחד מתוך השלל הרב, נראה כי גם התמונות הצפויות לכאורה יכולות לזעזע.
באחד מסיפוריו היפים והמטלטלים ביותר של ריימונד קארבר, מסופר על חבורה של גברים שנוסעים למסע דיג ומוצאים בנהר גופה של אשה צעירה עירומה. כיוון שזהו היום הראשון למסעם ויש להם דברים אחרים על הראש הם מחליטים שלא לעשות דבר בנוגע לכך מלבד לקשור אותה כדי שלא תיעלם. הם מתכוונים להודיע על מציאתה כאשר יעזבו את המחנה וייסעו לביתם. הסיפור כמובן ממשיך ומתפתל והוא בעל הסתעפויות משניות, אבל הסצנה הזו מהדהדת כשמביטים בתמונה זו, על אף שהיא מתארת תרחיש שונה. האלמנט המסויט שישנו בטביעה במעין ביצה שחורה ומזוהמת מופיע בעיניה הפעורות של הבחורה. עם זאת, יש בעיניים המציצות אלינו גם מעין היבט קומי מודע לעצמו - תירגעו זו רק יצירת אמנות.
הקריצה ההומוריסטית הזאת, כמו גם הטביעה הלבנה בים של שחור, מופיעה גם בקליפ לשירם הנהדר של הסטרוקס, "You Only Live Once". כך שלסיום, הנה ג'וליאן קזבלנקס והחברים בצוללת לבנה עם זהב שחור. או לפחות חיקוי שלו. כי אם האמנות יכולה לעשות משהו בקשר לפחדים שלנו, זה להקיא אותם לנגד עינינו וכך לעזור לנו להתמודד איתם. תרפיה אתם יודעים זה שם המשחק.