כמתבקש משמו, "קיל ליסט" כיכב בחודש שעבר במיטב רשימות סיכום השנה של התקשורת הבריטית - אם זה כאחד מסרטי האימה הטובים של 2011 ואם זה בכלל כאחת מן היצירות הקולנועיות המרשימות של פרק הזמן הזה.
ההתלהבות סביב הסרט התחילה כבר במרץ, עם הקרנת הבכורה הפסטיבלית שלו, ונמשכה מאז ביתר שאת. בכל הזמן הזה הוא לא הוצג בארץ בשום מסגרת, כך שלפחות כאן, להר הציפיות סביבו היו לא פחות מתשעה חודשים להתפתח, עד שסוף כל סוף יצא בפורמט ביתי בשבוע שעבר.
כידוע, בעיקר בכל הקשור לסרטים שהתקשורת מנפחת, הרים שכאלה לעתים מסתכמים בעכברים. אך לא כך הפעם: הצפייה ב"קיל ליסט" מגלה כי הוא אכן מתבלט בנוף ומצדיק את הרחשים סביבו. גם מי שיאהב אותו פחות, יודה כי מדובר במשהו מיוחד במינו.
הסיבה הראשונה לכך היא שהבמאי בן וויטלי נוקט בצעד אמיץ וחריג יחסית בקולנוע העכשווי, ומרשה לעצמו לערבב בין ז'אנרים. נקודת המוצא היא סיפורם של שני שכירי חרב, שלפחות אחד מהם נמצא במצב של פוסט-טראומה כתוצאה משירותו בחזית המזרח-תיכונית, היוצאים למסע חיסול בהתאם לרשימה מוכתבת מראש.
מכאן והלאה, מה שמתחיל כמותחן רוצחים שכירים עתיר אלימות מעורבב בדרמת שיבה משדה הקרב, מתפתח לחידה פסיכולוגית עם נגיעות תיאולוגיות ועל-טבעיות ומסתיים כזוועתון מהסוג האפל והקיצוני ביותר.
הקפיצות הללו מצליחות להפתיע בכל פעם מחדש, ולהשאיר את הצופה במתח לקראת הצעד הבא. קשה לנחש מה עומד לקרות, וכיוון שמלכתחילה שורה על הסרט אווירה קודרת ומזרת אימה, ברור רק שזה יהיה משהו רע. לכן, חווית הצפייה ב-"Kill List" משולה לחלום בהלות, שאנו מהופנטים לתוכו בלי יכולת לצאת ממנו, אחוזי בלבול לנוכח הכללים המיוחדים שמכתיבים את ההתרחשויות שלו ומלאי חרדה לקראת מה שיקרה בסופו.
מרשימה מכל העובדה שוויטלי מצליח להפוך את הסיוט הזה למוחשי לגמרי. בשעה שמרבית סרטי האימה שמעצבים חלומות בלהות עושים זאת בעולמות מקבילים ורחוקים מאיתנו, שברור לנו כי הם פרי דמיון קולנועי, הרי שב"קיל ליסט" נדמה כי הסכנה נמצאת ממש מחוץ לחלון של הצופה.
זה קורה הודות לעבודת הבימוי המחוספסת, לתצוגות המשחק מלאות האנרגיה של ניל מסקל ומייקל סמיילי, לתסריט עתיר העומק האקטואלי ולחילופי הדברים האמינים להפליא, שחלקם אולתרו בזמן הצילומים. "קיל ליסט" משכיל להמריא לשלל כיוונים, אבל לרגע לא מתנתק ממשטח ההמראה שלו: אנגליה של ימינו, שההתפתחויות הפוליטיות-חברתיות-כלכליות בה הותירו רבות מן המשפחות שלה במצב של אובדן דרך קיומי. כמו רוב קלאסיקות האימה הגדולות, גם כאן הצמרמורת הקולנועית לא נועדה סתם לסחוט קריאות בהלה מהצופים, אלא כדי לשקף טראומה קולקטיבית.
אך גם אם יש ב"קיל ליסט" מימד בריטי ביותר, הוא בכל זאת מתגלה כאפקטיבי גם אם צופים בו בתל אביב ולא בשפילד. כה אפקטיבי, עד שבסיום הצפייה בו ממש מתעורר חשש להדליק את האור או לפתוח דלת. כפי שהסרט מוכיח, לא צריך את יום שישי ה-13 כדי להבין שאנו חיים בעולם מפחיד.
אגב, "קיל ליסט" יוצג בסינמטקים במסגרת פסטיבל הקולנוע הבריטי, שישוב לארץ לאחר הפסקה של שנתיים בפברואר הקרוב. מי שרוצה לראות אותו על מסך גדול מוזמן להמתין עד אז, אם כי בכל מקרה זהו מסוג הסרטים שראוי לצפות בהם פעמיים.
בשעה ש"קיל ליסט" הוא בשר מבשרו של הקולנוע הבריטי העצמאי, "יעד סופי 5" מגיע מלבה של התעשייה ההוליוודית והסדרה כולה מסמלת את הנטייה שלה להתבסס על מותגים ממוסחרים (הסרט גם הופץ מסחרית בארץ, אך לא הספקנו להתייחס אליו כאן בזמנו).
אבל דבר זה כלל לא מוריד מערכה של "יעד סופי": סדרת סרטי האימה האלה הצליחה ליצור אלגוריה על מקומו של המוות בחיינו, שהיתה מבריקה, מייאשת וסרקסטית לא פחות מיצירות אמנות גדולות קודמות שעשו זאת.
כמו בארבעת הפרקים הקודמים, גם הפעם המשל הזה נוצר דרך סיפורה של חבורת צעירים שהצליחה לחמוק מנחת זרועו של מלאך המוות, רק כדי לגלות שהוא כמובן לא מוותר להם, וממשיך לרדוף אחריהם בכל דרך אפשרית עד שישלמו לו את חובם.
הטרוניה הקבועה נגד אותם ארבעת פרקים, ובעיקר האחרונים שבהם, היתה כי לא השקיעו די בעיצובם של אותם צעירים והתייחסו אליהם כבשר תותחים ותו לא. כתוצאה מכך, ניכר כי הפעם הושקע מאמץ יתר בעיבוי דמויות הגיבורים.
על הנייר אולי זו היתה מחשבה נכונה לעשות כך, אבל בפועל, הניסיון הזה אינו עולה יפה, והדמויות משמימות עוד יותר מבעבר. זה קורה גם בגלל האיפיון הקלוש שלהם בתסריט וחילופי הדברים הרדודים שהושמו בפיותיהם, וגם מפני שמגלמים אותם צעירים גנריים, כאלה שנדמה כי נאספו מתחרות כפילים של כריסטיאן בייל, ג'ונה היל, אמה סטון וכיוצא בזה.
חידוש נוסף בפרק החמישי הוא פיתול עלילתי, הלוקח את הסרט בסופו למחוזות הפילם-נואר, מעצב התרחשויות ההולמות יותר מותחנים מאשר זוועתונים ומעמיד את הגיבורים בפני דילמות מוסריות. גם כאן, מדובר ברעיון יפה שאינו מגשים את עצמו היטב על המסך באשמת התסריט והמשחק חסרי ההשראה.
אך גם אם הסרט אינו עומד ביומרותיו החדשניות, לכל הפחות הוא מצטיין במה שתמיד היה הלחם וחמאה של הסדרה העיצוב היצירתי להפליא של משחקי החתול והעכבר בין מלאך המוות וחבורת הצעירים. יותר מכל, הבמאי סטיבן קוויל מיטיב לבנות את מעמד הפתיחה של הסרט, שכמיטב המסורת מתאר כיצד אחד מן הצעירים זוכה לחיזיון המאפשר לו להימלט יחד עם חבריו מאסון המוני. הפעם זה קורה על גשר שמתמוטט, וקוויל מנצל את ההתמוטטות הזו כדי ליצור את אחד מן הטור-דה-פורסים הקולנועיים הגדולים של השנה, לא פחות.
נוסף לכך, בדיוק כמו ארבעת הפרקים שקדמו לו, "יעד סופי 5" מצליח לשקף היטב את סערת הרגשות של האדם החילוני, שיודע כי לחייו יש תאריך תפוגה וכי לא תהיה להם שום סוג של המשכיות. לכן, גם אם הצליח כלכלית פחות מקודמיו, אפשר בכל זאת לקוות שיהיה פרק נוסף בסדרה כל עוד שמלאך המוות מסתובב בקרבנו, טוב שיש אותה כדי לעזור לנו להתעמת עם הפחדים שלנו מפניו.
ולסיום, גם סדרת "הוסטל" זכתה השנה בפרק נוסף, שלישי במספר, אך הוא כבר יצא ישירות בפורמט ביתי. בכך שילם על החטאים של קודמו הכושל קופתית, שהסדיזם שלו כבר היה מוקצן מדי גם לאמריקה קרת הלב של ימינו.
הורדה זו בדרגה עשתה לסדרה רק טוב. באופן אירוני, דווקא בגלל שהודר מן המסך הגדול, היה יכול "הוסטל 3" לחשוב יותר בגדול. גם הפעם עומדים במרכז העלילה כמה זכרים שטופי הורמונים שנופלים קורבן לשרשרת של משחקים רצחניים, אך הגישה הילדותית ששלטה בקודמו התחלפה ברוח בוגרת הרבה יותר.
בגרות זו באה לידי ביטוי גם בבניית הדמויות והקונפליקטים שעולים ביניהן וגם בעיצוב הזוועות שממתינות להן. הבמאי סקוט שפיגל, יוצר ותיק ואלמוני למדי שנרשם בדפי ההיסטוריה כיוון שסייע לקוונטין טרנטינו להתחיל את הקריירה שלו, מנצל את העובדה שהוא פועל מתחת לראדר כדי להוביל את הסרט למקומות אפלים באמת - כאלה שאינם נבנים על איברים חתוכים, כי אם על קיומו של רוע אנושי טהור.
האפלוליות הזו אולי לא תספק את בני התשחורת שהפכו את "הוסטל" הראשון להצלחה קופתית, אבל בהחלט תענג את מי שרואים בז'אנר האימה פלטפורמה אידיאלית ליצירות חדות על נפש האדם.
עתה, כל מה שנותר לקראת מרתון צפייה מזוויע וחגיגי זה הוא לחזור על מה שהסדרנים בלונדון דאנג'ן מאחלים לבאי המקום "מי ייתן ויהיה לכם בילוי מחריד".
עוד סרטי אימה מחרידים ליום שישי ה-13? ספרו לנו בפייסבוק