אביתר בנאי: למה אנחנו כל כך אוהבים את אלבום הבכורה?

אביתר בנאי מתחנן שתתחנני אליו. בגרון ניחר, ביללה, בזעקה הוא מצווה עליך להתחנן אליו. בשיר הראשון שחשף אותו לעולם אביתר בנאי שר על עצמו, אבל עשרות אלפי אנשים שמפנקים את עצמם ברחמים גדולים הרגישו שהוא שר עליהם. כולם סובלים מאהבה מאוד והייסורים האלה הורגשו בכל דפיקה של בנאי על הקלידים.

בנאי מרחם על עצמו ולא יכול שלא לבקש להכאיב לך. הוא רוצה להכאיב לך כי העולם הכאיב לו. הוא רוצה שתבכי כי גרמת לו לבכות. השלשלאות שקושרות אהבה ושנאה, בעיטה וליטוף, מלפפות את הפסנתר שלו. הרצון לחיות עם מישהו, בשביל מישהו, מסתבך תמיד בכאב הנורא שהמישהו הזה לא יכול שלא לגרום לך.

אביתר בנאי מנסה לשכנע את עצמו שהוא יכול על העולם הזה. אני לא מאמינה לו. הכוח, הבעיטות למוח, מופנים החוצה אל העולם רק אחרי שריסקו את מה שבפנים. נפש עדינה ששרה סרנדה בגשם לא באמת יכולה על העולם הזה. הנפש הזאת רוצה שכל העולם ילך לעזאזל, העיקר שתרצי אותו בחזרה. העיקר שתכאיבי לו שוב.

ב-1997 עוד לא היה דיכאון. כלומר היה, ובכמויות. אבל המושג "דיכאון" כבעיה שצריך ואפשר לטפל בה, עוד לא היו חלק בלתי נפרד מהתודעה הציבורית. אבל הוא היה שם, הו אלוהים כמה שהוא היה שם. מכביד ומעיק ולוחץ. ואז הגיע אביתר בנאי עם האלבום שרציתי להציג לאנשים בתור כרטיס הביקור שלי. שלום, קוראים לי הדר וככה אני מרגישה. אבל יותר מהכל, שני הבתים הראשונים של "אבות ובנים", זיקקו בתוכם את כל הרשת השחורה שעטפה אותי אז. הניחו לי כולם, הניחו חברים דואגים, הורים מבולבלים. הניחו לי להישבר לבד, להתפלש בפצעים הפעורים. דיכאון שלא מנוסח בקלישאות או בשפה זרה של רוקר מסומם שנשען על הבר. דיכאון מערפל שמלטף בקשיחות, שהוא אולי לא מנחמת, אבל תמיד מדויקת.

רק כמה משפטים יש ב"שמתי לי פודרה" (המילים מתוך שירי "אמא אווזה" בתרגומו של אורי סלע), כמה משפטים קצרים וישירים שתופסים משהו בסיסי וקמאי כמעט בחוויה הנשית, ולה שני פאנים שונים – האחד הוא הפנטזיה הוולט דיסנית, שאם רק אהיה יפה ונשית מספיק כבר יבוא "החתן" מאליו. אותו חתן חסר זהות, וכל-גברי שמשלים בדיוק את הכל-נשיות.

אבל הפן השני, שנדמה שאביתר בנאי בקולו הקצת מתחנן והעצוב-תמיד שלו, הוא זה שמבליט אותו יותר – הוא זה של ההמתנה הכל כך נשית. ההמתנה לאותו אחד שיגיע ויראה אותי, שיעשה ממני "משהו" וישלוף מן האפרוריות של מחלקת הממתינות, אותו האחד שהמיטב שלי יהיה מספיק מיטבי בשבילו.

אין לאביתר בנאי הרבה שירים כיפים, וגם "שמתי לי פודרה" הוא לא פיקניק, אבל הוא חמוץ-מתוק, (בזכות העליזות שאפרת בן צור מזריקה לו בסופו), ושום נימה של מריר לא מתגנבת אליו. והעובדה ש"שמתי לי פודרה" מצליח לדבר אותך כשאת בת 16 כמו גם הרבה מאוד שנים אחרי זה, הופכת אותו לשיר קטן שלם ומושלם.

עיתונאי מתחיל מקבל משימה: עלה לאוטובוס, סע מנקודה א' לנקודה ב', וכתוב כתבה על הנסיעה הזו. היש קל מכך? אולם כל עיתונאי מתחיל נחשף לאחד מכללי היסוד של המקצוע: מה ששגרתי, מה שאינו יוצא דופן – לא שווה דיווח. ומה יכול להיות יוצא דופן בנסיעה מתל אביב לירושלים? וכך מצאתי את עצמי מבלה 40 דקות של שגרה אינסופית. קו א.ק.ג ישר ורצוף. מוות מוחי, דף ריק וציפיה שמשהו יקרה. וכך, בעודי נמק בכלום, התחיל "כלום לא עצוב" להתנגן ברקע, והמלים של אביתר בנאי היו כמו תמלול של מחשבותי: שלמישהו יהיה רגע כואב בחזה, שהנהג יקרע את החולצה למישהי, שאבא ידקור את אמא ויירה לעצמו בראש. הכל, רק לא המוות הקליני שאני חווה בדקות אלו.

החוויה האישית שלי היתה שיקוף הפוך להתרחשות בשיר: מציאות אפאטית ומחשבות קודחות, מול מציאות קודחת ומחשבות אפאטיות. אולי לא לזה התכוון המשורר, אבל בסופו של יום, כתבה יצאה מכל הסיפור הזה. וכל פעם שאני שומע את "כלום לא עצוב" אני נזכר למה, בסופו של דבר, החלטתי להיות עיתונאי.

דיוויד ברמן, הסולן המבריק של הסילבר ג'וז, כתב פעם בשיר שאת כל הדברים החכמים בחיים הוא למד מכתובות על שירותי גברים. אף פעם לא ריססתי כתובת שכזו, אבל אם הייתי בוחר אחרת, המשפט המתאים היה "אמן תישארי לבד לנצח", השורה הכי חזקה ב"תיאטרון רוסי" והשורה שבגללה אביתר בנאי מסרב לבצע את השיר הזה בקולו היום.

כי אביתר בנאי כתב לאנשים שלא היה להם טוב לבד אבל גם לא ביחד; הם הסתובבו אבודים עם לחץ באוזניים וסרטים כחולים בראש, ואחר כך על ההארד דיסק, אבל בסוף הם התגעגעו לאחת שאולי היתה יכולה לפתור את הכאוס הזה, לגרום לו להישמע כמו בעיה של מישהו אחר. אבל היא הלכה, ואני אשתמש בשירותי הגברים שניתנו לי כדי לאחל לה שתישאר לבד, לנצח, אמן.

"האלבומים": הכבוד הכי גדול שהמוזיקה הישראלית יכולה לבקש
אביתר בנאי חוגג הוצאה מחודשת לאלבום הבכורה שלו
מעיין הירשביין עושה אביתר בנאי: "יש לי סיכוי"
מה השיר האהוב עליכם של אביתר בנאי? ספרו לנו בפייסבוק