מריל סטריפ לא רק מגלמת את מרגרט תאצ'ר ב"אשת הברזל" היא גם מוצאת עצמה בעקבות כך במצב דומה לזה שהאישיות האגדית חוותה בעבר. כזכור, השליטה הכל יכולה של בריטניה נאלצה לפנות את מקומה ב-1991 בניגוד לרצונה בגלל הפניית העורף של שותפיה, שדחקו אותה החוצה בחוסר נאמנות לאחר יותר מעשור של מרות. הם עוד עשו זאת למענו של ג'ון מייג'ור, ראש הממשלה שלא יזכה לסרט ביוגרפי גם אם ייגמרו כל הרעיונות בעולם.
בדומה לכך, סטריפ הגיעה השנה למירוץ על האוסקר במעמד של בכירת השחקניות בימינו, ועם שיא של 16 מועמדויות לפסלון (מתוכן שתי זכיות). לאור הסטטוס הזה והחיבה של האקדמיה לסרטים ביוגרפיים, אפשר היה להאמין כי תיגע שוב בזהב. אך עמיתיה בעולם המשחק האמריקאי הפנו לה כתף קרה, וביכרו לחלק את פרס הגילדה שלהם דווקא לויולה דיוויס, כוכבת "העזרה" האנטי-גזעני, מה שכמעט בוודאות מלמד גם על הצפוי בטקס החשוב יותר.
השחקנית הוותיקה יכולה לחוש עצמה מקופחת, שכן הופעתה ב"אשת הברזל" היא מן הטובות בקריירה שלה וללא ספק תצוגת המשחק הנשית המרשימה של השנה. הענקת הפרס לדיוויס על חשבונה היא חוסר פרגון משווע, שנובע ככל הנראה מסיבות פוליטיות-חברתיות ולא כאלה מקצועיות. זאת תהיה בכייה לדורות אם נגלה בעתיד כי היתה זו ההזדמנות האחרונה של סטריפ לזכות באוסקר לשחקנית הראשית הטובה ביותר וכיוון שהיא בת 62 והוליווד אינה נוהגת להעניק תפקידים מרכזיים לשחקניות בגיל הזה, אין מדובר במחשבה מופרכת.
עצם העובדה שסטריפ מספקת כאן תצוגת משחק למופת כמעט מובנת מאליה למה עוד אפשר לצפות כשהגברת הראשונה של הוליווד מגלמת את הגברת הראשונה של ההיסטוריה הבריטית העכשווית? מה שמפתיע הוא העוצמה שבה היא עושה זאת, שחריגה גם במונחים שלה.
הסיבה לכך, קודם כל, היא שסטריפ מצליחה להיכנס באופן מושלם לעורה של תאצ'ר. לא רק שהיא תופסת את ההוויה שלה ואת התנהלותה הייחודית, לא רק שהיא מחקה אותה בצורה כה חסרת דופי עד שכל העתקיה הקודמים מחווירים, אלא שהיא גם מצליחה לגרום לנו להבין, אולי לראשונה, מה היה סוד כוחה של אשת הברזל.
סוד זה, כפי שעולה באופן בהיר וחזק מן התצוגה של סטריפ, היה טמון ביכולתה להקרין סמכותיות. פעם אחר פעם, מראה הסרט כי לא משנה אם עמד מולה איש מוניצפליה זוטר או בכיר ממשל אמריקאי, היא תמיד הצליחה לצאת מן הדיון עם היד על העליונה, ולגרום לעקרונות שלה להיראות כמו הדרך הנכונה.
כפי שהסרט מראה גם כן, השיח של תאצ'ר התבסס לעתים קרובות על האמהות שלה ועל עובדת היותה האמא היחידה בזירה הפוליטית, דבר שאיפשר לה להבין דברים שהגברים סביבה לעולם לא יוכלו לראות.
לאחר תאצ'ר קמו עוד פוליטיקאיות שניסו לרכוב על מאפיין זה של אישיותן, למשל סגולן רויאל הצרפתיה. בשעת הצפייה ב"אשת הברזל", מבינים עד כמה הן עשו זאת פחות טוב ממנה. השליטה הבריטית לא היתה סתם אמא, אלא כזו שאם היא נכנסת לחדר, אתה מיד עומד דום ועושה מה שאמרה לך. לא מתוך פחד עיוור, אלא כיוון שעיניך נשואות אליה בהערצה.
סטריפ מיטיבה לתאר כמה הועילה לה תכונה זו, אבל גם כיצד הפילה אותה בסופו של דבר. כפי שתאצ'ר בעצמה אומרת כאן, אופיו של אדם הוא גורלו, ובהתאם לכך שתלטנותה הפכה אותה למאוסה. האגו של שותפיה לדרך כבר לא עמד ברמיסות שלה, וכיוון שהמלחמה הקרה הסתיימה והכלכלה הבריטית המודרנית נבראה, הם הרשו לעצמם לומר כי תפקידה ההיסטורי הסתיים ולנפנף אותה כנקמה על התנהלותה האישית.
העובדה שסופה של תאצ'ר היה בלתי נמנע כתוצאה מאופייה הופך אותה לדמות טרגית קלאסית, מה עוד שנאלצה לעזוב את החיים הציבוריים הרבה לפני שהיתה מוכנה לכך ובילתה את שארית ימיה בתחושת ריקנות, שהתחלפה בשנים האחרונות בשכחה ושיטיון (כיום היא בת 86, ולא במצב לצפות בסרט זה או בכל סרט אחר).
סטריפ משכילה לעורר חמלה כלפי תאצ'ר בשעת הנפילה הטרגית הזו, והדבר טוען את הדמות ואת הסרט כולו בחסד ואנושיות, שאינם מאולצים ומלאכותיים. בניגוד ל"ג'יי אדגר", למשל, סרט זה אינו מנסה לטעון כי הדמות הראשית השנויה במחלוקת נפלה קורבן לנסיבות החברתיות. תחת זאת, הוא מטיל על כתפיה בלבד את האחריות על כל הדברים הטובים והרעים שקרו לה, ולכן מצליח לעשות משהו נדיר בז'אנר הביוגרפי: לרגש בצורה הגונה וכנה.
וזאת התרגשות גדולה: בסיכומו של דבר, תצוגת המשחק של סטריפ כה סוחפת, עד שאפשר להצטער על כך שזהו קולנוע ולא תיאטרון, ובהתאם לזאת אי אפשר לקום בסוף ההקרנה ולצעוק לה "בראבו". לא מגיע לה פחות מכך. אך בדיוק כשם שאפילו אשת הברזל לא היתה יכולה לפתור את הצרות של האנושות כולה, גם סטריפ לא משכילה להציל את הסרט הזה, שבו כל האלמנטים חוץ מהאיפור נופלים בכמה דרגות לעומת תצוגת המשחק הראשית.
הכשל הראשי הוא עבודת הבימוי של פילידה לויד, שזהו סרטה השני בסך הכל לאחר "מאמא מיה", גם כן בכיכובה של סטריפ. איש לא האמין כי תאצ'ר תוכל להנהיג את בריטניה, והיא לעגה לנבואות השחורות והוכיחה את עצמה. הבמאית הבריטית, לעומת זאת, לא משכילה להצדיק את הבחירה בה, וכשם שהשחקנית ראויה לאוסקר, לה מגיע את הפרס ההפוך.
לויד כנראה עוד לא השתחררה מאחיזת "מאמא מיה!", ומביימת את הסרט כאילו שהיה מיוזיקל. אך כיוון שאין בו שירים וריקודים, ניטל כל העוקץ מן הגימיק הסגנוני הזה. העריכה כה תזזיתית, עד שנדמה כי עדיף היה לקרוא לתוצאה דווקא "מרגרט תאצ'ר המיטב", והיא נראית כמו אוסף סרטונים קצביים שחוברו להם יחדיו ביד גסה.
הדילוג החפוז בין התחנות גם לא מאפשר לסרט לנצל כהלכה את הנקודות המעניינות שמעלה התסריט של אבי מורגן: למשל התפיסה הפמיניסיטית הייחודית של תאצ'ר, הבוז שהביעה למורשת הבריטית והערצתה לחדשנות האמריקאית, העימותים שניהלה מול איגודי העובדים, מאבקה ב-IRA, נכונותה לצאת למלחמת פוקלנד והספקטיות שלה כלפי היורו, שבזמנו נראתה כמו סתם עיקשות מתנשאת וכעת התגלתה כמוצדקת.
בין כל אלה, מקפץ "אשת הברזל" כאילו כדי לצאת ידי חובה. אין בו ולו טיפה של עומק, והוא רק משאיר אחריו טיוטות ליצירות קולנועיות רציניות ומספקות יותר, שכרגע ניתן רק לייחל להפקתן. למשל, המשכון שיעסוק בחברות בין תאצ'ר לרייגן, עם סטריפ כבריטית וג'ורג' קלוני/ג'ון האם כנשיא האמריקאי.
עד שזה יקרה, כל מה שיש לעשות הוא להתרעם על הפגמים האמנותיים בסרט, והם רבים. נוסף לכך שפלויד איבדה מיקוד ואיזון, היא אינה בשליטה גם בתוך הסצינות כשלעצמן. בין השאר, מתעקשת הבמאית פעם אחר פעם לצלם את המתרחש בזוויות מעוותות מנקודת מבטה של תאצ'ר, גם כשהיא אמורה להיות צלולה. זו מניירה שיכולה להחזיק כמה דקות, אבל חוזרת כאן כל כך הרבה עד שהיא גורמת ל"אשת הברזל" להיראות לפרקים כאילו צולם בידי רב-חובל שיכור של ספינה בלב ים.
הצפייה ביצירה זו אינה מעיקה או משעממת, אבל היא מלווה מתחילתה ועד סופה בטעם של החמצה. בסך הכל, קשה אפילו להגדיר אותה כסרט היא לא יותר מתצוגת יחיד של שחקנית קולנוע יוצאת מגדר הרגיל. סטריפ מוכיחה כאן סופית שהיא אישיות מצטיינת הראויה בעצמה לביוגרפיה קולנועית, ואפשר רק לקוות כי אם זה יקרה, התוצאה תהיה טובה יותר מ"אשת הברזל".
"אשת הברזל": איך מרגרט תאצ'ר השפיעה על התרבות הבריטית?
"אשת הברזל": איפה ומתי רואים את הסרט?
"אשת הברזל": אהבתם את הסרט? ספרו לנו בפייסבוק