"אשת הברזל": מרגרט תאצ'ר בתרבות - ממוריסי ועד "ללכת עד הסוף"

"אשת הברזל" מחזיר למרכז הבמה את מרגרט תאצ'ר, מהדמויות המשפיעות ביותר על התרבות הבריטית במוזיקה, בקולנוע ובטלוויזיה. למה הם שנאו אותה כל כך?

אבנר שביט ועינב שיף

(הכתבה התפרסמה במקור ב-29 בינואר 2012, ופורסמה מחדש ב-8 באפריל 2013 לאחר מותה של מרגרט תאצ'ר)

"אשת הברזל", הסרט המדובר בו מגלמת מריל סטריפ את מרגרט תאצ'ר, מעורר אמוציות שרובנו, או לפחות מי שלא גדל בשנות ה-80, לא הכרנו בכלל. תאצ'ר, כפי שמראים קטעים מהסרט עליו סטריפ זכתה בגלובוס הזהב וכן במועמדות לאוסקר, היתה דמות דומיננטית למדי, דבר טבעי למי שמשלה בכיפה זמן כה רב. אלא שהשפעתה חרגה בהרבה מהזכות לעשות עליה סרט ביוגרפי.

עוד בוואלה! NEWS

למה לא התגברנו עד היום על תופעת דליפת השתן אם יש לנו פתרון פשוט?

לכתבה המלאה

הטריילר של "אשת הברזל":

למעשה, תאצ'ר והתאצ'ריזם השפיעו תרבותית באופן עמוק למדי, כמעט חסר תקדים ביחס שבין שליט פוליטי לממסד תרבותי. מהלכיה החברתיים השנויים במחלוקת, כמו גם יחסי החוץ של בריטניה באותם שנים, גירו את בלוטות היצירה של רבים כמעט בכל התחומים. חלקם ראו בתאצ'ר לא רק את אויבת בריטניה, אלא את אויבת החברה הגלובלית כולה. עם זאת, קשה שלא להחמיא לתאצ'ר על כך שבהיותה היא, באו עלינו כמה מהיצירות היותר מרתקות בעולם התרבות. השתדלנו להביא את המיטב, ואתם מוזמנים להציע עוד בפייסבוק שלנו.

קולנוע

מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן היו דומים כמעט בכל – תקופת כהונתם, תפיסת עולמם, עוצמת שלטונם וכיוצא בזה. אבל בדבר אחד הם נבדלו: בשעה שהנשיא האמריקאי התחיל את דרכו כשחקן קולנוע ולכן ידע מן הסתם להוקיר את ערכו של המסך הגדול, לקולגה הבריטית שלו לא היו סנטימנטים מיוחדים לאמנות הזו. היא לא התאמצה יתר על המידה כדי לפתח אותה בממלכה המאוחדת. אם כבר, צעדיה בעיקר פגעו בתעשייה.

אבל אין בכך כדי לומר שלאשת הברזל לא היתה השפעה על עולם הקולנוע הבריטי. הדומיננטיות שלה בחברה עצמה היתה כה גדולה, שרוחה ריחפה תמידית מעל המסך הגדול במדינה בשנות השמונים ולמעשה גם בשנות התשעים, כשאפשר היה להתחיל לעכל את הטראומה שהותירה. בדיוק כפי שמיטב היצירות הקולנועיות על מלחמת וייטנאם ועל מלחמת לבנון הראשונה נעשו הרבה לאחר סיומה, גם הסרטים התאצ'ריסטיים הגדולים באמת הופקו כבר בשעה שפינתה את כס השלטון.

מדובר, למשל, ב"עירום" (1993), "התזמורת" (1996) ו"ללכת עד הסוף" (1997). המשותף לכולם, שהם ביטאו קול זעקה נגד התהליך המרכזי שתאצ'ר היתה אחראית לו: הפיכתה של בריטניה מחברה קהילתית לחברה אינדיבידואלית, דבר שאמנם עזר לחלק גדול מהאוכלוסייה, אבל השאיר הרבה אחרים בלי עבודה ובעיקר בלי תקווה. נאום התוכחה הנואש בסופו של "התזמורת" היה ונותר לא רק אחד הרגעים הכי מרגשים בתולדות הקולנוע הבריטי, אלא גם אחת האמירות הנוקבות על השלכות פועלה של תאצ'ר ושל ממשלתה.

שנה לאחר הפצת סרט זה, עלה טוני בלייר לשלטון על תקן המשיח החדש של השמאל. אבל ההבטחה הגדולה הכזיבה כל כך בתום עשור כהונתה, עד שהדבר הוביל להערכה מחודשת של תאצ'ר. פתאום, אפילו בעיני המחנה הנגדי שלה, היא כבר לא נראתה כל כך שטנית, והדבר פתח את הדלת לביוגרפיה אוהדת בסדר הגודל של "אשת הברזל".

"בית הקלפים"', "כן אדוני המלך", "הפוסק האחרון"

לא מעט דמויות פוליטיות מלוכלכות שטפו את המסך לאורך השנים, את רובן סקרנו בפרויקט מיוחד של וואלה! תרבות, אבל מקום של כבוד שמור לפרנסיס ארקהרט, ראש הממשלה המושחת שגילם בכישרון עצום איאן ריצ'רדסון המנוח. ארקהרט היה לבה הפועם של הטרילוגיה מופלאה שיצר מייקל דובס, בכיר בממשל תאצ'ר שהוציא את כל הלכלוך החוצה.

ארקהרט מתחיל את הסדרה כמצליף הראשי של המפלגה השמרנית, שנלחם באכזריות ובחוכמה על תפקיד היורש של תאצ'ר. לקראת סיום הסדרה, כשהוא כבר ראש ממשלה מזדקן ולא פופולרי, הוא מביט מהחלון על פסל תאצ'ר שהולך ונבנה ואומר "אני אנצח אותך, אישה ארורה", ובעצם מנציח את דמותה האיקונית של הפוליטיקאית החזקה בהיסטוריה.

"Spitting Image"

מי שרוצה להבין מאיפה אזרו "החרצופים" אומץ כדי לכנות את דוד לוי "זונה פוליטית", צריך לראות את תוכנית-האם של הסאטירה הישראלית ההיא - "Spitting Image", שהתבססה על בובות שחיקו את שליטי בריטניה, מבית המלוכה ועד הקבינט. תאצ'ר היתה בלי ספק הכוכבת הבלתי מעורערת של התוכנית, בה הוצגה כרודנית אכזרית שמשתינה בעמידה. בצפייה בחלק מהקטעים היום, מדובר בסאטירה נועזת גם ביחס למאה ה-21.

בילי בראג - "Thatcherites"

בילי בראג הוא לא בדיוק יוצר שידוע באנדרסטייטמנט שלו ולא מעט מהזעם הפוליטי שממלא את יצירתו הנהדרת הופנה כלפי תאצ'ר ולא פחות מכך - התאצ'ריזם וכל מה שהוא מייצג. בשיר הזה הוא לא פחד לשים את המושג המאיים בכותרת ולהתהדר במשפטים חותכים כמו "אתם מפריטים את מה ששלנו, מה ששלנו ואנחנו ניקח את זה מכם יום אחד, תזכרו את המילים שלי". זוכרים בילי, תאמין לנו שזוכרים.

הפנר - "The Day That Thatcher Dies"

דארן היימן, המנהיג של הפנר, בילה את שנות העשרה שלו כנער אנגלי במחוז אסקס תחת שלטון תאצ'ר. כמו לא מעט יוצרים בריטיים אחרים, הוא בחר לאצור את הזעם בתוך טקסטים חכמים ושנונים, אבל באחד מהם הוא שחרר את כל הכעס שזכר מהגיל ההוא. כך נוצר סיפור מהמם על התבגרות פוליטית תוך כדי עיסוק בנושאים שבאמת מעניינים ילד בן 16 ששונא את העולם. שיר ענק.

מוריסי - "Margaret On The Guillotine"

בדמוקרטיה אמיתית אפשר לקרוא לאנשים להפוך את חלום כריתת ראשה של מרגרט תאצ'ר למציאות. מצד שני, מוריסי לפחות גיוון כאן בשנאה היוקדת שלו לבית המלוכה.

"אשת הברזל": איפה ומתי לצפות?
"אשת הברזל": הופעה בלתי נשכחת של מרגרט תאצ'ר בתרבות שפספסנו? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully