כנראה שלא סתם הריח החזק ביותר בהופעה של מירי מסיקה בהאנגר 11 אמש (חמישי) לא היה של רוקנרול, אלא של פופקורן. הניחוח היה כל כך חזק, עד שהבסיסט של מסיקה העיר על כך באמצע ההופעה, ומסיקה ניצלה את ההזדמנות כדי לספר בדיחה מצחיקה על חיבתה לשאוורמה, מבלי להבין שפופקורן הוא כנראה כל הסיפור: הופעה שאנשים צופים בה משל היתה סרט, עם פה שמנסה לשלב את מילות השירים וגם שיהיה משהו לעשות בין לבין.
אם ההופעה של מסיקה היא סרט, אז מסיקה היא בהחלט שחקנית ראשית: מסיקה הגדירה מחדש את המושג "נוכחות" במיינסטרים הישראלי ואי אפשר שלא לשים לב אליה: היא שרה הכי חזק, הכי אגרסיבי והכי גבוה. כמו באלבומיה, גם המופע החי שלה בנוי על היכולת הפנומנלית של הקול שלה לצבוע לקהל את האוזניים ולשכנע אותו ש"בלונים בלונים" זה שירה, אבל לא רק; מסיקה היא פרפורמרית מעולה, אדם שנולד כדי להיות בקדמת הבמה ללא קשר למילים שיוצאות מפיה. היא אקספרסיבית כל כך בביצועים, עד שמעליב לחשוב שאמנים סטטיים כמו אייל גולן הצליחו להגיע להיכלים גדולים בהרבה מהאנגר 11 רק כי הם שרים יפה. גל אוחובסקי טען בראיון עבר לוואלה! תרבות שבהופעותיו, "קובי פרץ מזדיין עם הקהל". עד כמה שניתן לקלוע לכוונתו של אוחובסקי, אפשר לומר שמסיקה נותנת לא פחות ממנו.
הבעיה היא, וזו בעיה מהותית, שמסיקה חייבת להופיע עם השירים שלה - וכאן לא יעזור עד כמה השואו שלה מושקע ומרתק, מדובר במוזיקה בינונית ולעוסה, שאינה מחדשת דבר וגרסת ההופעה שלה נהנית מתאורה יפה, וזהו. מסיקה אולי רוקדת על הבמה כמו פלורנס וולש מ-Florence And The Machine עם הידיים באוויר והראש המוטה לצדדים, אבל שיריה הם הפופקורן חסר המלח שריחו שולט במקום והטעם שלו הוא טעם החרטה על הכסף שיצא מהכיס.
את שיריה הטובים אגב, כמו "מלך" הנהדר מהאלבום האחרון, הגרסה המרגשת ל"שיר לשירה" שהוקדשה לבתה תמר ו"עכשיו אתה חוזר בחזרה", מסיקה מבצעת היטב, במה שמדגיש את הפער בינם לבין שאר השירים. על הבמה מסיקה דומיננטית וכריזמטית, אבל אלו תכונות שאפשר ליהנות מהן גם בקטעי הקישור המצחיקים שלה. בשיר כמו "מאמי, מה נהיה ממני" או "באה אליכם" אהוב הקהל, המצב אבוד.
דווקא במפגש הטיטאנים של אמני הקיטש עם רמי קליינשטיין, אפשר היה להבין עד כמה מסיקה מחמיצה כשהיא דובקת בשגרת היצירה שלה לצד בעלה, אורי זך והשילוב בין פופ, צליל לטיני אנכרוניסטי וניסיונות אלקטרוניים מביכים; מסיקה ביצעה כל כך יפה את "על הגשר הישן" והצטרפה יפה מאוד ל"אש על הפנים" של קליינשטיין, במה שלא רק שם אותה בעמדת המחליפה הטבעית של ריטה, אלא גם גרם לה להיות הדיווה שהיא כה רוצה להיות דרך שירים מהטובים בקריירה של קליינשטיין. אם מסיקה היתה עובדת, למשל, עם אמן בסדר הגודל של עידן רייכל שגרם לזמרות בינוניות בהרבה ממסיקה להישמע כמו מוצר מיינסטרים שכולם אוהבים, גם הפרפורמנס המצוין שלה היה מרוויח מכך.
איכות בצד, ההשקעה של מירי מסיקה בקהל שלה היא דבר יפה ומבורך: היא אוהבת את אוכלי הפופקורן, מזמינה אותם לקדמת הבמה, מתייחסת אליהם בכבוד ושרה בשבילם כמו לעצמה. יש מספיק אמני מיינסטרים שגם מופיעים ברמה הנמוכה של המוזיקה שלהם, ומסיקה היא לא המקרה. אבל רגע לפני שהיא מגיעה לקיסריה, והיא הרי תגיע לשם ברגע שייפסק הגשם, מסיקה חייבת לחשוב אם כל המופעים האלו הם לא בסופו של דבר פול גז בניוטרל, זמן חסד שמתבזבז על בינוניות שלא תיזכר. על הבמה, מסיקה סיפרה איך בעצם התחילה להצליח כשהפסיקה לנסות ולרצות את כולם. הגיע הזמן לאמץ את הגישה הזו שוב.
מירי מסיקה מבצעת את "מלך" בחזרה
מירי מסיקה באלבום "מלך": גומרת לעצמה את הקריירה
מירי מסיקה בהופעה: שווה ללכת? ספרו לנו בפייסבוק