הדבר הטוב ביותר שאפשר לומר על "מלך", אלבום האולפן הרביעי של מירי מסיקה, הוא שלאחריו אין ספק שמדובר בזמרת עם זהות אחידה ומגובשת. כמו קבוצת כדורגל מנצחת, מסיקה, מהבודדות מחוץ למוזיקה המזרחית שמוכרת אלבומים ומכניסה כסף מהופעות, לא מחליפה את ההרכב המנצח: הכותבים, לרוב, אותם כותבים, המלחינים די דומים והמושך בחוטים נותר הבעל הדומיננטי, אורי זך.
לכן, מעט קשה לבקר את "מלך" ולחדש עליו מעבר למה שנאמר בשלושת האלבומים הקודמים: מסיקה היא קול ענק, יוצא דופן בעוצמתו בדור שאחרי ריטה, שדחוסה וחנוקה בכלא של בינוניות אמנותית. מזמרת שיכולה לעשות כמעט הכל עם הקול, מסיקה היא סיפור הצלחה שלעולם, ככל הנראה, לא יחדור שכבות מסוימות של מאזינים שמחפשים במוזיקה שלהם דבר מה נוסף: טוויסט, זווית, הפקה מיוחדת, קשר עם הנעשה מוזיקלית בעולם המערבי, טקסט מעמיק ומעורר מחשבה "אני לא שם" כמו ששרה מסיקה. פשוט לא שם.
עם זאת, מה שמיוחד ב"מלך" הוא הבלטת הבינוניות שלו על רקע שני שירי הפתיחה של האלבום, שהם גם הטובים ביותר בו. "יריות באוויר" ו"מלך" מציגים שני צדדים שחבל שמסיקה לא מפתחת וממרכזת יותר: הראשון הוא של קול גדול בתוך מסך גיטרות סטייל קולדפליי ו-"Glourios", הוואן היט וונדר של אנדראס ג'ונסון, עם טקסט יפה של מרב סימן טוב. "מלך", גם הוא של מרב סימן טוב, הוא השיר שבו מסיקה עוברת מצוין עם הפקה מוזיקלית אייטיזית של מכונות תופים בסגנון Ultavox פינת עברי לידר של "מלטף ומשקר", עם מילים שמשתלבות מצוין עם תמיכתה היפה והבלתי מסויגת של מסיקה במחאה החברתית. כמובן, אלו שירי מצעדי פזמונים מיינסטרימיים בלי להתבייש, אבל בניגוד ללהיטים דומים של מסיקה, מ"נובמבר" ועד "באה אליכם" הוא לא מכריח פיזית להעביר תחנה וגם זמזום שלהם הוא מהלך מתבקש.
עם זאת, מסיקה מסתובבת באלבום בשני מחוזות שהיא אינה יודעת מה לעשות בהם. הראשון והבולט הוא כל ניסיון לשיר על ביט. "נוגעת בעינך שוב" הוא שיר כזה, והוא מיושן, מביך ולא הולם את מעמדה של מסיקה ואת הניסיון של זך, שתפר הפקה שמזכירה את ימי הניינטיז של חיים צינוביץ'. הצד השני הוא בלדות אקוסטיות בניחוח לטיני, חולשה שחוזרת על עצמה בכל אלבומיה של מסיקה ואין לתאר עד כמה היא לא רלוונטית ודביקה. "לרקוד לבד", הדוגמה הבולטת באלבום לסגנון הנ"ל, הוא מסוג השירים שמייאש לדעת שעדיין מייצרים בעברית.
בסופו של דבר, "מלך" מעניק את התחושה שיותר משמסיקה מעסיקה אנסמבל שמשרת את המטרה הכללית, המוזיקה, מדובר בקבוצת כדורגל עם יהלום אחד הקול של מסיקה, שעליו תמיד ניתן לסמוך שיציל את העסק ומסביבו נעשים ניסויים מתישים בסבלנותם של מאזינים שמחפשים את הערך המוסף של מסיקה. אי אפשר ואסור לזלזל בקהל שלה ובמעמד שצברה ביזע ובעבודה קשה הרבה לפני שהתחננו אליה שתשתתף ב"כוכב נולד", אבל אחרי הפתעת אלבום הבכורה, התמודדות עם מבחן האלבום השני והנצחת המעמד באלבום השלישי, מותר לחלום שגם למי שמאזין לאיימי וויינהאוס מצד אחד או לנה דל ריי מצד שני, יהיה מה לחפש אצל מסיקה.
בכל הטקסטים שמסיקה אוספת, יש משהו נזקק. בלא מעט שירים, כולל זה שכתבה את מילותיו בעצמה ("אני לא שם"), מסיקה זקוקה להצלה או מודה לזה שמציל אותה. אין בכך שום דבר רע וכמו שגברים כותבים לרוב, ופעמים קצת יותר מדי על כך, גם לזמרות כל כך דומיננטיות כמו מסיקה מותר להזדקק ובמילים אחרות ספק אם היא תגיע לרמת ההתרפסות של אפרת גוש, למשל.
אבל נוכח "מלך", מסיקה בעיקר צריכה לחשוב מה עוד נשאר לה להשיג ומהו התפקיד שלה, ושלה לבד, במהלכים הבאים. ברמת הצלחה כמו שלה, אהבת הקהל הופכת לצינור חמצן כל כך משמעותי, עד שקשה לאמן להבחין מהי הנקודה שבה הוא חוזר על עצמו ולמעשה כורה את קברו האמנותי. הנה, שלמה ארצי מוכר את כל הופעותיו מראש, אבל לך תאזין ל"נצמדנו" מבלי לעבור על פקודת הסמים האסורים. הנה, ריטה עזבה הכל והלכה על פרויקט מוטרף. הנה, פוליקר שבר את כל הארונות וכיום הוא משוחרר כמו שלא היה מעולם.
מסיקה לא נשמעת משועממת ב"מלך", ספק אם כשהיא מקריאה פתק בקול רם היא מסוגלת להישמע כזו; אבל היא כן מיצתה את כל האפשרויות של הבינוניות המוזיקלית בה היא מוקפת. כל סנטימטר מעבר לכך, וגם הרלוונטיות שלה לקהל המיינסטרים והזיכרון הקצר שלו תלך ותפחת. מהלך אמיץ, הן ברמת המילים, סגנון הלחנים והעדכניות של ההפקה המוזיקלית, חייב לבוא גם במחיר של כשלון מסחרי. מירי מסיקה לא גמרה את הסוס, אבל ב"מלך" היא שעממה אותו למוות.
מסתמן: מירי מסיקה תמשיך לעונה נוספת ב"כוכב נולד"
מירי מסיקה משתלבת במצעד השירים עם הטקסטים הכי מביכים
מה אתם חושבים על השירים החדשים של מירי מסיקה? ספרו לנו בפייסבוק