מחוגי הזמן תמיד חייבים לנוע קדימה. אין מי שיודע זאת טוב יותר מהוגו (אסא בטרפילד), שבשמו נקרא סרטו החדש ועתיר המועמדויות לאוסקר של מרטין סקורסזה. אמנם הוא רק ילדון, אבל בעקבות מותה של משפחתו כולה מוטלת עליו אחריות כבדה: לתפעל את השעון הענק שבאחת מתחנות הרכבת הגדולות בפריז של שנות העשרים. העבודה פוסקת רק בלילות, ההמונים שגודשים את המקום תמיד ממהרים, הרכבות דוהרות ודוהרות, והוגו מזיז את השעון כדי שינוע יחד איתם.
ובכל זאת, בתוך כל השאון והחיפזון הזה, הוגו מוצא זמן להסתכל אחורה. הוא לא יכול אחרת: אביו המנוח הוריש לו מנעול מסתורי, והוא בטוח כי מאחוריו מסתתרת מהות קיומו. לכן, עד שלא יבין מדוע בזמנו הותיר לו אותו האב, לא יוכל להתקדם הלאה בחיים. במסע ההתבגרות שלו, העבר מתגלה כגשר לעתיד. בשלב מסוים מתברר כי הסיפור של עברו האישי שזור גם בראשית ימי הקולנוע ובמעללי אחד מן החלוצים של אמנות זו, ז'ורז' מלייס. אם כך, התסריט שכתב כאן ג'ון לוגן על פי ספר של בריאן סלזניק עוסק בילד קטן אחד, אבל גם במסך הגדול כולו.
השילוב בין שני קווי העלילה הללו מאחד את שני המישורים שבהם פועל סקורסזה בארבעת העשורים האחרונים: מצד אחד, העשייה הקולנועית הפורייה, המיומנת ובעיקר החדשנית. מצד אחר, המאבק המתמשך למען שימור ההיסטוריה של האמנות האהובה עליו, שבא לידי ביטוי ביצירת סרטי תעודה על המורשת שלה, וכן בהתגייסות לשם שחזור והפצה מחדש של קלאסיקות אבודות. כמו נגר שבימים בונה רהיטים נוצצים ובלילות עושה רסטורציה לכאלה מיושנים, סקורסזי עתיר הכבוד והענווה תמיד דאג לכבד את המוזיאונים לקולנוע גם ביצירות חדשות משל עצמו וגם בכאלה של המאסטרים שקדמו לו.
בהתאם לכך שהוא מתרחש בעורק תחבורה מרכזי, "הוגו" מצליב בין שני כיווני הפעולה הללו בצורה מדויקת להפליא, שמוציאה את המיטב מכל אחד מהם. במישור אחד, הסרט כה ספוג באהבה לאמנות הקולנוע, עד שכל הצופים בו יידבקו בה גם כן. נוסף לכך, הוא גם סוקר את דברי הימים של האמנות הזו בצורה שמצליחה להתגלות כמבריקה וכמעמיקה, בלי להתיש או להתנשא לרגע. סקורסזה אינו גולש למחוזות הניימ-דרופינג וגם לא מתפתה ליצור כתבי חידה שרק מומחים לתולדות המסך הגדול יוכלו לפענח. כתוצאה מזאת, הסרט משכיל לקרוץ לכל מי שציטוטים מן העבודות של האחים לומייר ושל מלייס מובנים מאליו בשבילו, אבל יש בו מימד אוניברסלי דיו כדי לצבוט בלבם של הרבים שמעולם לא למדו עליהם באוניברסיטה.
בצד זאת ש"הוגו" מצליח להחזיר אותנו בצורה כה מאלפת לעשורים הראשונים של הקולנוע, הוא גם משכיל להזכיר לנו שוב ושוב כי נעשה בשנת 2011. למעשה, לאורך רוב הזמן נראה אף כי הופק בעתיד, וזאת מפני שהמבע הקולנועי שלו מקורי, מפותח ומשוכלל באופן חסר תקדים. בין השאר, סקורסזי מציג כאן את השימוש המרהיב שנעשה עד כה בצילום ובהקרנה תלת-מימדית. אסור לראות את הסרט בצורה אחרת, ובטח שלא בבית, שכן מרגע הרכבת המשקפיים המיוחדות, אנו באמת ובתמים צוללים לתוך הרפתקה מופלאה ועוצרת נשימה.
נוסף לכך שהוא מפיק את המקסימום מן המישורים של העבר ושל ההווה-עתיד, סקורסזה מצליח לעמת ביניהם בצורה שמנסחת אמירה. כך, למשל, מעלליו של הגיבור מובילים אותו לצפות בקטע מן "הרכבת נכנסת לתחנה": אחד מסרטיהם הראשונים של האחים לומייר, שלפי האגדות הצופים בו אחזו בהלה, כיוון שלא היו רגילים לאשליה הקולנועית ולכן חשבו כי כלי התחבורה המתועד בו עומד לצאת מן המסך ולפגוע בהם. מעט לאחר מכן הצגתו של הקטע המיושן בשחור-לבן, סקורסזי מתאר בפנינו בצבע ובתלת-ממד רכבת שיוצאת משליטה ומסכנת את שלום הציבור. הוא עושה זאת בצורה כה וירטואוזית עד שבדיוק כמו הצופים מימים עברו, גם אנחנו לרגע עוצרים נשימה ומתוך רפלקס מרחיקים את פנינו מן המסך כדי שהיא לא תפגע בנו.
בכך מצליח סקורסזה להוכיח כי למרות כל ההתפתחויות הטכנולוגיות שחלו בו, סוד קסמו של הקולנוע לא השתנה. ב-110 שנות קיומו, כוחו היה ועודנו טמון ביכולתו ליצור אשליות מופלאות ולגרום לנו להאמין באמיתותן.
השפנים שיוצאים מהכובע אולי התחלפו, אבל בהצטלבות בין רכבות העבר והעתיד מצליח "הוגו" לתמצת את מהות הקולנוע: הן במובן המעשי והן במובן האלגורי, זוהי אמנות של אחיזת עיניים, שבה הבמאי קוסם והקהל פתי השוקע בחשיכה כדי לחלום. נעשו השנה לא מעט סרטים על האמנות הזו, אבל אף אחד מהם לא הצליח לתפוס אותה היטב כמו הפנינה הזו.
עם זאת, "הוגו" הוא הרבה יותר מסרט על קולנוע או על אמנות בכלל: זוהי גם יצירה שעוסקת באנשים, ובסדר ההרמוני של הקיום, שבו לכל אחד מהם יש מקום. הסיבה לכך היא לא רק שהגיבור מגלה כי יועד לו חלק מרכזי במסע להצלת המורשת של הקולנוע, אלא גם שכדי להשלים אותו, יהיה עליו להסתייע באחרים בסביבתו. גם כל אחד מאלה ממלא תפקיד שכאילו נכתב לו בכוכבים, ויחדיו הם מרכיבים מכונה משומנת: דימוי שחוזר כמה פעמים במהלך העלילה.
לכאורה, יש בכך משהו מכני ודטרמיניסטי, התופס את האדם כלא יותר מבורג במערכת הפעלה שהוא לא יכול לברוח ממנה, אבל מובן שסקורסזי עתיר האנושיות לא רואה את הדברים כך. גם אם להוגו ולחבריו יש תפקיד מסוים בעולם, זו הבחירה שלהם אם לקבל אותו, וזו בעיקר האחריות שלהם להוכיח כי הם ראויים לו. בהתאם לזאת, "הוגו" הוא גם סרט על היכולת שלנו לבחור את המסלול שבו ננוע, על הרצון הטוב הגלום בנו, ובעיקר על כוחנו לתרום לזולת ולעולם בכלל.
הדוגמה הטובה ביותר לכך אינה דווקא דמותו של הוגו, כי אם זו של יריבו הגדול, המתגלה כאחד מאותם נבלים שאנחנו רגילים לפגוש בספרים של דיקנס: חייל שאיבד את רגלו במלחמת העולם הראשונה, ועתה עובד כשומר של התחנה, מסתובב בה עם כלב הדוברמן שלו ולוכד בחוסר רחמים ילדים יתומים (מגלם אותו סשה ברון-כהן, בתפקיד חייו).
בסרטים אחרים ומתוחכמים פחות, רשע מסוג זה היה מתפקד כלא יותר מאשר מכשול בפני הגיבור האמיתי. כאן, הוא מתגלה כעולם ומלואו, ועובר תהליך לא פחות מעניין מזה של הוגו. בתחילה, התנהגותו חושפת במלואה את הפוסט-טראומה של מלחמת העולם הראשונה, שבה חיילים שכמותו איבדו צלם אנוש. אך עם הזמן, ככל שהוא נסחף למסע שבמרכז הסרט, מחלחלים לתוכו חסד, חמלה והומניות, ובעיקר הבנה כי יש עוד תקווה לעולם.
בשלב מסוים בסרט, זועק השומר האימתני כי "כל אחד צריך מישהו". הוא אומר זאת כדי להציג להוגו את החוק היבש, שלפיו ילדים חסרי משפחה שכמותו נידונו להיתפס ולהיזרק לבית היתומים. אך בשלב מאוחר יותר, המשפט הזה מקבל משמעות שונה לחלוטין וחיובית יותר: הוא ואנחנו מבינים כי אכן כל אחד צריך מישהו, פשוט כי העולם לא יהיה שלם באמת אם לא נתאים את המפתחות למנעולים.
כל אחד צריך מישהו, וכל אחד גם ימצא אותו. אפילו אם אתה חושב שאתה עדיין צעיר מדי או כבר זקן מדי, הסרט מוכיח כי בתוך התזוזה הבלתי פוסקת של מחוגי השעון, שעתך תגיע. ועתה הגיעה השעה לראות את "הוגו", על המסך הגדול ובתלת-ממד. אברהקדברה! האור יכבה, הזמן ייקפא מלכת וסקורסזה יציג בפניכם את הקסם הכי יפה שראיתם.