אין מי שלא יכול לזכור עצמו בסיטואציה של אכזריות ילדית; אם זה בצד של הקורבן, בצד של מי ששיתף פעולה או אפילו כמי שיזם את המהלך. אם חלק מהעניין של חיברות זה להצליח להכיל גם את האחר, כילד אתה בעיקר מנסה לשרוד את כאוס ה"בעל זבוב" שבו אתה טורף או נטרף. מושגים חדשים לחלוטין מושלכים פתאום אל המציאות מקובלים, מלכת כיתה, חנונים. בלי ששמתם לב, החיים התארגנו מחדש בקאסטות, ואין מי שאינו יודע איפה מקומו בשרשרת המזון האכזרית הזו. והברוטאליות הזו רק מחמירה ככל שהילדות הופכת לנערות.
"מה כואב לילד שלכם" עוסק בנושא חשוב, קריטי ממש, עבור כל מי שמגדל ילדים או חושב על זה. מהצקות חוזרות ונשנות בבית הספר, דרך התעללות של ממש, וסיפור אחד (שאינו יחידי), מזעזע של דוד-אל מזרחי שהתאבד בתלייה בגיל 15 אחרי שסבל מהתעללות ממושכת ואיומה מבני כיתתו. צופית גרנט ממשיכה את הקו של עיסוק בנוער ומצוקותיו שהחלה ב"למה לא סיפרת" על הריונות בלתי רצויים בקרב נערות, ומשלבת שיחות עם נערים שהתעללו בהם בבית הספר, עם משפחותיהם, ואפילו עם ילדיה הפרטיים.
גרנט מגיעה עם אג'נדה, שמבוססת לא מעט על סיפור חייה שלה היא לא גורם אובייקטיבי, ולא מנסה להעמיד פנים שהיא כזו. היא אינה שרון כידון, דנה ויס או אילנה דיין אין לה את מיומנויות הראיון הקרירות שמגיעות כדי להוציא סקופ או משפטי מחץ שאפשר לגזור מהם פרומואים סנסציוניים. במקומם יש לה משהו שאי אפשר לזייף היא מעורבת רגשית במאה אחוז, נוכחת כל כולה בסיפור של אותם נערים ומשפחות, ואפשר להאמין לה. כאם וכמי שנושאת עימה צלקות של התבגרות קשה בפנימיות שונות, כמי שעברה בעברה הצקות, ואפילו התעללות מינית.
המסר שמנסה להעביר גרנט הוא חד משמעי אף אחד לא שומר לכם על הילדים. לא בית הספר, לא המורים, לא החברים לכיתה. האחריות מוטלת כל כולה על ההורים, והם אלו שעליהם להיות ערים ולהתעקש כאשר הילד שלהם סובל ממצוקה. כל זה נכון, אבל למשל, לא מצליח לכסות את הסיפור הטרגי של דוד-אל מזרחי ז"ל, ששני הוריו מוכי הצער והאבל ניסו ככל שביכולתם לסייע לילדם שסבל מבריונות בבית הספר ובפייסבוק על ידי חבריו לכיתה. אבל דוד-אל, כמו בני נוער רבים, הכחיש ושתק וסירב לתת להוריו להיות מעורבים.
"מה כואב לילד שלכם" עוצר בנקודה שאינה מספקת, בדיוק בתחום החלש יותר של גרנט אין די בלומר להורים לפקוח עיניים, גם לא בלנסות ולשכנע ילדים ונוער לדבר עם הוריהם. אף אחד לא המציא את הגלגל, וכחלק מתהליך ההתבגרות בני נוער נוטים שלא להסתמך על הוריהם, גם לא נוכח מצוקה קשה. הפתרון, והתשובות מוכרחים להגיע מהמקום בו מבלים הילדים 12 שנים מחייהם, ומערכת החינוך מושכת בכתפיה כאילו מדובר בזבוב טורדני.
אם בארה"ב הצליחו לשלב תוכניות חינוך שעוסקות באופן ממוקד בבריונות ("Be a friend not a bully" היא אחת מהן), שנותנות כלים מעשיים, פתרונות ומעודדות את הערבות ההדדית בקרב תלמידי בית ספר, אין סיבות ממשיות מלבד אטימות, עצלות וקמצנות שלא לעשות זאת גם בישראל. נכון שזה רחוק מלהיות פתרון כולל, ובטח שלא מצליח למנוע את כל מעשי האלימות בקרב נוער, אבל זו התחלה. וזו לקיחת אחריות מצד מי שצריכים גם הם לתת דין וחשבון על שלומם של הילדים והנוער בכל השעות בהם הם נתונים מחוץ להשגחה ההורית. תוכנית תחקירים מקצועית ויסודית יותר, בעלת עורך תוכן חד יותר, היתה מצליחה אולי לספק תשובות גם באשר לזאת.
אפשר להרגיש אי נוחות כלפי החד משמעיות של הקביעות של גרנט היא אינה פסיכולוגית ואין לה כישורים טיפוליים, ובכל זאת היא מחלקת עצות והנחיות באופן פסקני. אבל יחד עם זאת, במרחב ה"טלוויזיה הטיפולית", זו שמגייסת קואוצ'רים, פסיכולוגים ואנשי מקצוע, קשה למצוא את אותו להט כן להיכנס ראש בראש בתופעה מחרידה כבריונות בקרב נוער, והעצות וההנחיות שלהם לא בהכרח טובים מאלו של גרנט. אין טענות לצופית גרנט עצמה, את מה שהיא מחסירה במיומנויות היא משלימה בכנות שלה, בחום האנושי שנשפך ממנה ובעניין האמיתי שלה במרואיינים שלה.
אבל עם זאת, בתופעה כל כך מושרשת ובעייתית כמו בריונות בקרב בני נוער מישהו מוסמך ומקצועי יותר צריך להרים את הכפפה ולהמשיך באופן עיקש ועקבי את מה שהתחיל אמש, בזכות צופית גרנט, ב"מה כואב לילד שלכם".
"מה כואב לילד שלכם" - צפו בקטע מתוך התוכנית
"למה לא סיפרת" - מטפל בכלים גסים בנושא רגיש: ביקורת טלוויזיה
"מה כואב לילד שלכם" - מה חשבתם על התוכנית? שתפו אותנו בפייסבוק