אנשים של סטטיסטיקות יאמרו שבמספרים מצויה האמת, אבל טלוויזיה (אמנות בכלל, אם זוכרים שגם לעשות טלוויזיה זו אמנות) פועלת על המקרים הפרטיים. הסטטיסטיקה יבשושית 7,000 נערות מתחת לגיל 19 נכנסות להריון בישראל, 4,500 מהן מחליטות גם ללדת. ביחס לעולם מצבנו טוב, גם ביחס לאוכלוסיית ישראל; אבל כשזה קורה לך אין "ביחס ל-", צרת רבים היא נחמת טיפשים. וגם מי שחושב שהריון לא רצוי של קטינות זה מ?ן אללה הוא די טיפש.
סרטה של הילה יצחקי "למה לא סיפרת" (שני, רשת) בהגשתה והשתתפותה של צופית גרנט (וילדיה המתבגרים דניאל ורומי), עוסק במקרים הפרטניים של הנערות האלו, ובנערים בני גילן שנמצאים מחוץ לסטטיסטיקות האלו לפחות בינתיים. הבעיה היא שבחברה שיפוטית פוריטנית, ומזדעזעת לשם הזעזוע כמו החברה הישראלית קשה מאוד לדבר בכנות ובפתיחות על סקס, ומהסקס של הנוער הישראלי והסכנות שבבורות המונחלת שלו, בכלל מעדיפים להעלים עין.
לסרטים תיעודיים שיושבים על רצועות שידור של זכייניות ספק כורח רגולטורי שנכפה מלמעלה, ספק שליחות חברתית דוקומנטרית יש סיכוי נמוך למדי לפרוץ את הסכר הרצועתי ולהיות אותה אמנות שמינית שהיא יכולה להפוך להיות. בדרך כלל מדובר ביצירי כלאיים שנעים על הציר שבין כתבת 'תחקיר' של מהדורות החדשות של יום שישי, ובין אספירציות מייקל מוריות לא ריאליות.
"למה לא סיפרת" נופל בדיוק בין הכסאות האלו נושא פיקנטי, מדויק ועדכני שפורט על הפחדים והסקרנות של הצופים, אבל מטופל במצ'טה איפה שצריך פינצטה. ברור מאליו שמדובר בנושא רגיש שלא פשוט למצוא לו מרואיינות שיסכימו לחשוף את עצמן במצב העדין הזה, אבל לא יכול להיות שיוצאים לדרך התיעודית הזו עם נערה אחת בלבד בהריון, ועם צביר פרצופים מפוקסלי פנים וקול שאמורים להוות את לב הסרט.
הסיפור האישי של ליאור, בת החמש עשרה שמתועדת כשכרסה בין שיניה יותר מעצבן מנוגע ללב היא מפליטה בטון אטום "מאיפה אני מבינה בזה, אם אלוהים נתן את זה, זה סימן שהוא רוצה שזה יהיה ככה", עיניה זגוגיות, וא?מה האומללה והחד הורית לצידה, כמעט תולשת שיערות מרוב תיסכול וזעם.
בשביל לצייר תמונה על הריון של קטינות ישראליות, צריך הרבה יותר מצבע אחד, וב"למה לא סיפרת" בעצם קיבלנו מקרוב רק את סיפורה של אותה ילדונת עיקשת ונטולת אחריות. שאר הסיפורים מקושקשים זה בזה, סריה לא מרשימה ולא ברורה של אלפ'יות וטית'יות חסרות ייחוד ומטושטשות אופי שלא מרכיבות שום קשת מגוונת של טיפוסים המועדים להריון טינאייג'רי.
מן העבר השני, נפגשת צופית גרנט לשיחות כנות וחשופות עם ילדיה וחבריהם בני גילם; המסקנה היא שאין מסקנה גם בני טובים מטופחים ושמורים עשויים למצוא עצמם במצב הזה; ההבדל, אם יש כזה, הוא רק באופן ההתייחסות לסיטואציה, בתקשורת עם ההורים, ובחינוך המיני שלא יגיע מבית הספר. אבל זה, כמו שאמר אחד מהנערים בעידון אופייני לטינאייג'ר, סתם חופר. יצאנו כלעומת שנכנסנו בלי פתרון, בלי טלוויזיה חינוכית, בלי הבנה ממשית לגבי התופעה.
ובכל זאת כמה מילים על צופית גרנט, שנרגעה קצת עם השנים מהפרובוקציות החלולות, ויש לה היכולת לייצר כנות לא מעיקה, אמפתיה שאינה דביקה או מזוייפת, והיא נאטורל בלדובב מרואיינים. אין בזה מספיק, וגם סגנון ההגשה נטול הגינונים של צופית גרנט לא מייצר תוכן שאין לסרט, אבל הנטייה של גרנט לקחת הכל אל האישי, לערב את עצמה כהורה מודאג ואת ילדיה הרהוטים ומשתפי הפעולה היא ההחלטה הכי טובה של הסרט הלא אפוי הזה.
"למה לא סיפרת" - צופית גרנט מדברת על החששות שלה: צפו בקטע