לו ריד בן 70: 7 דרכים להתאהב מחדש באגדה

אם היא לא היתה כל כך צפויה, המילה "אירוני" היתה די אירונית בעצמה כדי לתאר את העובדה שלו ריד ומאיר אריאל נולדו באותו יום ובאותה שנה. שני אמני טקסטים מובהקים שיותר משיצרו מוזיקה, הם יצרו שפה שהכתיבה את הפיכתם לאייקונים לאורך השנים: רבים יודעים טקסטים של השניים בעל פה, לא מעט מתלבטים כמה מהם בכלל הם הלחינו לבדם. אלא שבעוד מעריציו של אריאל עברו לציין את יום מותו המצער, מאות האלפים שלו ריד שינה את חייהם מציינים 70 שנה לאייקון חי לגמרי, שממשיך ליצור ובעיקר לאתגר את עצמו ואת מאזיניו: אמנם, האלבום שלו עם מטאליקה נחל כישלון בלתי רגיל בביקורות וביחס אליו, אבל הוא בהחלט היה צעד נועז של אמן שמתעלם לחלוטין מחוקים אותם הוא יצר. לכבוד יום הולדתו, וואלה! תרבות מגישה שבע דרכים להכיר ולאהוב את האיש שתמיד הלך על הצד הפרוע.

הטקסט כאן מתמקד אך ורק בקריירת הסולו של ריד, ללא וולווט אנדרגראונד אותה הוביל ודרכה התפרסם – אחרי כל הקש שאכל ריד כדי לקבל הכרה בזכות שמו בלבד, אפשר לציין לו יום הולדת 70 אך ורק על סמך קריירה מפוארת בת 40 שנה שהניבה כמה אלבומי מופת. רבים רואים ב-"Transfofmer", אלבום הסולו השני שהפיק לו דיוויד בואי כפסגת היצירה של ריד, אולם האמת היא שהוא לא לו ריד באמת – זהו בואי כפי שהוא תופס את ריד, וזה מבריק ונפלא, אבל לו ריד האמיתי הגיע בעצמו לשיא בשני אלבומים אחרים – "ברלין" ו"ניו יורק", מכורתו של ריד.

הבחירה בין שניהם כמעט בלתי אפשרית. בסופו של דבר, וזה עניין של מי גרם לך להפסיק להאמין בבני אדם ולאהוב אותם בו זמנית בגיל 18 – "ברלין" והאנשים עם המזל הטוב והמחורבן ביותר בעולם, לוקח.

הנה נקודה למחשבה: קריירת הסולו של לו ריד מעולם לא הגיעה לשיאים המוזיקליים והאמנותיים של הוולווט אנדרגראונד: היא אפילו מעט מאכזבת. יותר מדי בלבול, יותר מדי סמים ואלכוהול, יותר מדי אלבומים בהם מפיקים ניסו להפוך את ריד לבבואה שלהם ושל האופנה השלטת אז, אפילו שחלקם התגלו כיצירות נהדרות: מאמן שהנהיג את הלהקה החשובה בהיסטוריה של הרוק, להקה שכל מי שקנה תקליט שלה הקים להקה בעצמו, מותר לצפות למעט יותר.

אחרי "טרנספורמר" ו"ברלין", "קוני איילנד בייבי" ו"מטאל משין", וכמובן אחרי סוג של גמילה מסמים וניסויים – לו ריד הוציא אלבום סולו שהוא הכי לו ריד שאהבנו. הכי וולווט – "בלו מאסק". רק גיטרות, תופים, בס, זעם טהור, מחשבות מרתקות ומשורר נפלא, שמוצא את המסלול הכי מתאים עבורו להגיע אל המקום הכי ישיר: מכל אלבומיו היותר מפורסמים, "בלו מאסק" הוא הפנינה המעט נסתרת שתציג לכם את קריירת הסולו של לו ריד בצורה הכנה והטובה יותר. נשים, פחדים, הרואין, ג'ון קנדי, דלמור שוורץ –זה כל מה שלו ריד היה צריך. זה, וגיטרה. אם אתם עדיין לא מכירים – זה גם בדיוק מה שאתם צריכים.

לו ריד חובב הופעות אורח קולנועיות (ע"ע), אבל בסרט אמיתי הוא כיכב דרך הדבר בו הוא מצטיין – המוזיקה. בשנת 2008 ביים ג'וליאן שנאבל את הסרט שתיעד מופע בו ביצע ריד את כל "ברלין" עם אורחים, בהם בן חסותו – אנתוני האגרטי המופלא מאנתוני והג'ונסונס. שנאבל הצליח להעביר דרך המצלמות את האווירה המופלאה של השירים ובמיוחד את הביצועים של האגרטי, שאין אדם עם לב שלא בלע חבילות טישיו כדי להתמודד עם העוצמות שלו.

כיאה לאייקון בסדר הגודל של דילן, לאונרד כהן ועוד, לו ריד זכה לאינספור קאברים. כיאה ללהיט שנתפס בטעות כקיטש רומנטי, "Perfect Day" זכה למירב הביצועים, בהם כמובן הביצוע המפורסם עם האמנים הגדולים בעולם (דיוויד בואי, בונו ועוד) ועד השחיטה של סוזן בויל. גם "Walk on The Wild Side" מככב, אך עם באמת מעט מאוד קאברים טובים מאוד. דווקא "Satellite of Love" הוא זה שזכה לביצועים מרשימים ומרגשים, הטוב ביותר בהם הוא כנראה של U2;

בונו תמיד העריץ את לו ריד – את הישירות, החספוס, הכבוד למילה הכתובה, האג'נדה, העובדה שהוא היה שם קודם. את הגרסה הזו לשיר הנפלא מ-"Transformer" הוציאה U2 כבי-סייד לסינגל "One", בסופו של דבר הלהיט הגדול ביותר של הלהקה. אין מעמד ראוי מזה כדי להגיד תודה לסינגל שהגדיר את מה שבונו ניסה להכניס לרוקנרול.

לו ריד תמיד היה מוזיקאי של מוזיקאים וגם בישראל, אמנים כמו מאיר אריאל שאוזכר לעיל, אהוד בנאי שהזכיר אותו ב"ברוקלין" המבריק שלו ויהלי סובול שתמיד ניסה לכתוב כמוהו, הפכו את הטרובדור האמריקאי לאורקל. עם זאת, את השירות היפה ביותר לריד עשה נעם רותם, עם התרגום הנהדר ל"חרב דמוקלס", קלאסיקה של ריד מהאלבום המצוין "Magic And Loss". רותם, בלי רחמים, הפך את הסיפור של ריד על שני חברים שאיבד למחלת הסרטן לטקסט אישי שלו, דרך ההתמודדות הפרטית עם מחלת הסרטן של אשתו.

"חרב דמוקלס" של רותם עברה מספר גלגולים: בהופעות שקדמו לצאת גרסת האולפן, היה מדובר ברגע השיא של אירוע שהוא קשה גם כך. רותם, שגם אוהב מאוד את החיבה של ריד לדיסטורשנים ופידבקים נוסח האלבום הכה ביזארי "Metal Machine Music", היה הופך את הכאוס ששורר בשיר לכאוס מוזיקלי, מה שדי קטע את לשונם של מי שנכח באירוע. באלבום עצמו, "עזרה בדרך", השיר השתלב באופן מושלם עם התמה של שאר השירים. חמש שנים אחרי, ברור שמדובר בקלאסיקה, אחד הביצועים הטובים ביותר שהיו במוזיקה הישראלית.

לו ריד רחוק מלהיות אייקון אופנה עם הג'ינס והטי-שירט הקבועים, וגם התספורת שלו לא בדיוק עברה אצל מיקי בוגנים. אבל כריזמה היא לא מוצר שאפשר לקנות, ולכן יוצרים אהבו להתהדר בנוצותיו, או ליתר דיוק טלטליו של ריד בסרטים. הוא, כמובן, סירב כמעט לכל הצעה והגיע רק לאירועים של יוצרים אליהם התחבר באופן אישי, כמו ב"מוציאים עשן" שביימו וויין וואנג ופול אוסטר, סרט ההמשך ל"עישון" המפורסם.

לא מעט ספרים נכתבו על לו ריד ופועלו, כשריד עצמו הוציא ספרי צילומים. מבין כולם, המומלץ ביותר הוא "Your Pretty Face is Going to Hell" של דייב תומפסון, ספר שעוסק ספציפית ביחסים המרתקים, הסוערים והלפעמים אלימים בין לו ריד, דיוויד בואי ואיגי פופ - שלושתם נפגשו בצומת דרכים מכריע בחייהם והפכו כל אחד לאייקונים בזכות עצמם.

הספר מצליח, בצבעוניות האופיינית לתומפסון, להסביר בדיוק מה מחבר בין השלושה ואיך כולנו הרווחנו מכך, עד כדי כך שיום הולדת 70 ללו ריד הוא עניין מרגש.

לו ריד בן 70: אחלו לו מזל טוב בפייסבוק שלנו