פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מטאליקה ולו ריד באלבום משותף: הכוונה לא פחות חשובה מהתוצאה

      גם אם התוצאה של "Lulu", האלבום המשותף של מטאליקה ולו ריד לא מזהירה, התשוקה האמנותית בה הוא נעשה מותירה ממנו טעם טוב וכמה שירים לא רעים בכלל

      זבוב על הקיר באולפן ההקלטות של לו ריד ומטאליקה היה יכול לעשות לא מעט כסף ממכירת זיכרונותיו מאותם ימים, אבל את הסכום הגדול במיוחד הוא היה צריך לדרוש על נקודה אחת: הרגע בו ריד ומטאליקה מאזינים לכל היצירה, "Lulu", בשלמותה. אפשר רק לדמיין איך הגיבו ג'יימס האטפילד, לארס אולריך וריד עצמו ל-87 הדקות של האלבום הכפול הזה. מהראיונות המעטים שנתנו הצדדים לקראת צאת הריליס המסקרן, ניכר היה שהם מרוצים מאוד מהתוצאה. זה די צפוי, גם למטאליקה וגם ללו ריד דבר לא בוער, לא כלכלית ולא אמנותית; השאלה היא עד כמה הם היו מופתעים. השאלה הגדולה היא האם הם יהיו מופתעים כמו מעריציהם שנחשפו לאלבום לראשונה אמש (חמישי), 24 שעות לאחר שדלף ולאחר מכן עלה להאזנה חוקית ברשת.

      לפני שצוללים לאותו אלמנט הפתעה שנמשך לאורך לפחות 7 ההאזנות הראשונות לאחד הריליסים המסקרנים של השנה, צריך לתת ל-"Lulu" את הכבוד שמגיע ליצירה של שני צדדים שהחליטו שהפעם, הם עושים את זה אחרת. לו ריד אמנם אחראי במידה רבה למקום של הדיסטורשן הקלאסי והמעוות בתוך אמנות הסיפור הקצר שיצר בעצמו, וגם האוונגרד לא זר לו, אבל מכאן ועד לשיתוף פעולה מלא עם קונגלומרט המטאל האמריקאי המרחק די עצום.

      נכון, ריד משלים בשנים האחרונות עם רגע שנוי במחלוקת שלו שמאוד מזכיר את "Lulu", והוא האלבום "Metal Machine Music". ריד הופיע עם קטעי האלבום וגם מחל למבקרים והתקשורת שלמדה לקבל את היצירה ההיא כאנומליה די מבריקה לקלאסיקות כמו "Berlin", "Transformer" ו-"New York". גם מטאליקה הולכת צעד מאוד רחוק ב-"Lulu" לכיוון אקספרימנטליות שלא קיימת יותר במוזיקה שלה, בוודאי לא באלבום האחרון, "Death Magnetic". התוצאה היא קודם כל של אירוע, משהו מעניין שלאיש עד עכשיו היה רק מושג קלוש כיצד יישמע (דרך הסינגל "The View"). בעידן ללא רשת, רק הסקרנות הזו היתה שווה חצי מיליון עותקים בשבוע הראשון. בעידן האינטרנט, היא לפחות שווה רשתות חברתיות גועשות והתחושה האידיאלית לגשת איתה למוזיקה חדשה: רעב.

      מטאליקה בוואלה! Music
      לו ריד בוואלה! Music
      שמעתם את האלבום של מטאליקה ולו ריד? ספרו לנו בפייסבוק

      אין ספק שמי שיחפש פה סיפור קצר ודוקר של לו ריד בנוסח "Romeo And Juliet" או קטעים עמוסי תובנות בנוסח "Man of Good Fortune" ו-"Satellite of Love" יצטרך עצבי ברזל כדי לא להטיח את הראש ברמקולי המחשב. מאידך, מעריצי מטאליקה יכולים לשכוח מפזמונים סוחפים מגרונו החד-פעמי של האטפילד, שמתפקד ברוב האלבום כזמר ליווי של ריד, שמצידו עושה הכל כדי להישמע לחוץ ואינטנסיבי כמו הנגינה של מטאליקה.

      אבל במבחן התוצאה, "Lulu" הוא אלבום שבעיקר נועד לעצבן, לפעמים במובן הטוב של הרוקנרול, כלומר לחדש ולרענן את המוכר והקלישאתי ולפעמים במובן הגרוע ביותר, כלומר לזיין את המוח. שיר הפתיחה, "Brandenburg Gate" הוא קטע נפלא ומרגש, שמתחיל עם ריפים שנשמעים גנובים מאלו של גאנז אנ' רוזס ב-"Knockin' on Heaven's Door" וטקסט יפהפה של ריד, תמיכה ווקאלית חזקה של האטפילד וסיום מהחלל. "Iced Honey" הוא גם קטע מצטיין בדיסק הראשון והסיומת שלו, "Cheat on Me", פנטסטית, מאתגרת ומורכבת. בקטעים האלו ריד נשמע ממש נלהב מהאופציות המוזיקליות החדשות של חטיבת קצב בסגנון טרוחיליו-אולריך. נשמע שריד ממש נהנה לא לספר סיפור, אלא לשבור לחתיכות גם את התבניות הממילא לא מאורגנות שלו. נדמה שכולם נהנים מהעובדה שב-"Lulu" על שני חלקיו פשוט אין פזמונים, כלומר אין מחויבות לקהל רחב, רק לרגע עצמו.

      מטאליקה ולו ריד מדברים על האלבום:

      ההתלהבות והיצירתיות שבכל זאת מופגנת ב-"Lulu" מחפה גם על מאמץ היתר של מטאליקה ולו ריד להיות לעתים ארטיסטיים יתר על המידה. מכל שיר מעל ל-7 דקות בשני האלבומים ניתן היה לקצץ בשקט המהומי גיטרה וצפצופים בכדי ליצור אפקט חזק יותר. הדבר בולט במיוחד ב-"Junior Dead", שנמשך 19 דקות ו-30 שניות, אבל עד הדקה ה-11 שלו הוא השיר הכי יפה בפרויקט: הוא נפתח בהמהום של ריד ובריף עדין של האמט, כמו שמטאליקה יודעת לפתוח את שיריה המרגשים; אחר כך השיר מתעצם ומתעצם תוך כדי שריד שר דווקא בעדינות לא אופיינית ליתר קטעי האלבום עד שכלי מיתר משתלטים על הקטע ובעצם ממיתים אותו מות נשיקה – שפשוט נמשך שמונה דקות יותר מדי.

      עטיפת האלבום "Lulu" של מטאליקה ולו ריד (סריקה)
      האם זה באמת פחות ממה שציפיתם? עטיפת "Lulu" (צילום: יח"צ)

      בימים הקרובים סביר להניח שהביקורות ייכנסו ב-"Lulu" על היומרנות, הניפוח והביזאר שנמצא במהות של כל מוטציה, בוודאי כזו המורכבת מאלמנטים כל כך אקסצנטריים. כבר הקבלה של "The View" היתה כל כך אגרסיבית, שאפשר היה לחשוב דיוויד בואי שחרר את "Tin Machine" מחדש וכאילו זה פחות טוב מקשקוש המדיטציות שריד שחרר באלבומו האחרון. "Lulu" הוא לא יצירת מופת וספק אם מישהו יהפוך אותו לאלבום האהוב עליו החודש; אין ספק שאלבום אחד עם 7-8 שירים היה עושה איתו ועם מטאליקה ולו ריד חסד רב יותר.

      אבל גם בקונסטלציה הנוכחית, כשמתעלמים משיווק היתר של "Lulu" כאירוע ארט (שירים שנועדו למחזה של יוצר גרמני או ווטאבר) ומתייחסים אליו כמו שהוא - ג'אם בין יוצרים ענקיים שמאוד מעריכים זה את זה - מתקבלת תוצאה מפתיעה לטובה שמעניינת אחרי שמאזינים לה כמעט כמו שהיה מעניין לחכות לה.