פלדרמאוס באולימפיאדה - "החמישייה הקאמרית"
אז מה מכאיב לכם יותר? העובדה שהחמישייה הקאמרית הציגו את הכישלון הספורטיבי המתמשך של ישראל, העסקנות ומאכעריות של הישראלי הממוצע או העובדה שכל זה הוא למעשה בדיחה על השואה? מה בעט בכם יותר? זה שאתם כל כך אוהבים את האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אנאף, או שמתישהו הבנתם שככה אתם באמת נראים?
מערכון הפלדרמאוס באולימפיאדה (לצד אחיו הקטן, פלדרמאוס בבית הלבן), הוא כל מה שהחמישייה הקאמרית רצתה להגיד: אנחנו עם קטן, חונק, חסר יכולות, אבל סבלנו בשואה - לכן גם אתם תסבלו איתנו. ובגלל שזה כל כך עצוב ונכון, זה פשוט מצחיק - גם היום.
הבאבא בובה על עריקים ועראק - "זהו זה"
"זהו זה" היא מסוג התוכניות שקשה לצחוק מהם בקול רם היום, כשההומור עצמו הוא 2.0 ואילו "זהו זה" היא יופי של פילר בסבבי סוף השבוע של הטלוויזיה החינוכית. עם זאת, בתוכה מפוזרים פנינים כאלו שקשה לראות מבלי להשתנק והבאבא בובה, הדמות המחורפנת שמצליחה לחשב בגימטריה כל תרחיש אזורי אפשרי, היא השיא שלה: גם הומור פיזי לא פשוט לביצוע, גם סאטירה בועטת שצוחקת על האובססיה הישראלית לאמונות תפלות ופרשנות משמיים וגם כתיבה מצוינת של פאנצ'ים אפקטיביים. הרבה לפני שמישהו תפס עד כמה ש"ס ותופעת הקמעות ישפיעו על החברה הישראלית, "זהו זה" היו שם, בזמן האמת של מלחמת המפרץ וגרמו לאנשים לצחוק מתחת למסכה.
הפילוסים - "ארץ נהדרת"
בתשע עונותיה עד כה, סיפקה לא פעם "ארץ נהדרת" דיוקן מדויק ופוגע של "עמישראל". שלל דמויות עשו את זה בצורה קורעת מצחוק, מלובה ועד שאולי, אבל אף אחד לא עשה את זה כמו "הפילוסים". הישראלי המכוער, זה הוולגרי, הגזען, המניפולטיבי והבור, השתקף בדמותם באופן שלקח את נקודות החולשה שלנו כחברה והפך אותן להרמה להנחתה לבדיחה טובה. בזכות השחקנים שמאחורי הדמויות - אסי כהן, מריאנו אידלמן ואורנה בנאי - הפילוסים הערסים היו גם כובשים ומשעשעים. כך הם צחקו עלינו וגרמו לנו לצחוק איתם. על הדרך הם הכניסו לשפה ביטויים בלתי נשכחים כמו "מצ'עמם לי", "אצ'קלונה" ו"אני פונה ללב שלך", מה שמוכיח שכנראה אנחנו לא באמת כל כך שונים מהם.
משה המבודד - "העולם הערב"
בדומה ל"זהו זה", "משה המבודד" של אברי גלעד הוא רגע מכונן בגלל השילוב בין הפיזיקה לסאטירה. גם אם משה המבודד לא היה פארודיה מבריקה על תרבות המאעכר בישראל, הוא עדיין היה מצחיק, אבל ההקשר של מלחמת המפרץ והדיוק באופי הדמות עשו אותה לנצחית. ב"משה המבודד" טיפח ארז טל את דמות החנון שלו ששירתה אותו היטב לאחר מכן, ב"רק בישראל", לדוגמה. וחוץ מזה, גם היום, מדובר במערכון קורע.
דיאלוג הגסויות - "הכל דבש"
"הכל דבש" היתה אחת הסדרות הכי מצחיקות בכלל, ובכלל בלי עוררין זו בעלת הדיאלוגים הכי שערורייתיים, מופרעים ונהדרים שהיו בטלוויזיה הישראלית. אי פעם. אחת הסצינות הכי מצחיקות ומטורפות היתה זו שעוררה כמובן את הכי הרבה רעש, וצונזרה כמעט ללא תקדים, סצנת הדיבור המלוכלך בין ציון ברוך ליעל פוליאקוב שמספרים זה לזה במסעדה באופן גרפי ומשובץ מטאפורות קורעות מצחוק, מה בדיוק הם רוצים לעשות זה לזה.
למרות שאנחנו כבר ב-2012, העובדה שאישה מדברת באופן הזה בטלוויזיה הישראלית הוא כל כך לא ברור מאליו, שחוץ מזה שהיא הורסת מצחוק, יעל פוליאקוב היא גם אחת הנשים הכי אמיצות וחזקות שאנחנו מכירים.
לה מרמור - "לול"
כמו שמדהים להבין עד כמה הטלפון הסלולרי היה הורג את "סיינפלד", כך גם הקריזה של אורי זוהר מול הבחירה לשדר אופרה במקום את ליברפול-מנצ'סטר יונייטד במשחק השבת, כמעט בלתי נתפסת בעידן הטלוויזיה הרב-ערוצית. אבל זה בכלל לא העניין.
אורי זוהר צועק "רחל אני אוהב אותך", כי יש כדורגל בטלוויזיה, וכשאין כדורגל - הוא בוכה, צועק "אבל שילמנו את האגרה!" ושובר את הטלוויזיה, כי זה מה שגברים עושים כשאין כדורגל. כמעט 40 שנה אחרי, השנאה הציבורית לרשות השידור וההיצע הדל שלהם עדיין כאן, אבל אלוהים, לא משנה כמה ייגמר המשחק בין יונייטד לליברפול - זה פשוט מצחיק, מצחיק עד שבא לצעוק "רחל אני אוהב אותך".
אבי משולם מוריד את יריב לרצפה - "המשרד"
"המשרד" היא סדרה מצחיקה מספיק כדי שבעתיד, ככל שיתווספו לה עונות, היא תמלא כתבות שלמות על סצנות מצחיקות, חריפות פוליטיות ופיזיות. אבל, אם יש סצנה אחת שלה שנכנסת לפנתיאון, היא זו שמסמלת הכל: הבוס אבי משולם מתעניין באובססיית המילואים של יריב שאולי ויכולתו להגן על עצמו כשהוא במדים.
זה נגמר במחברת לפנים, נפילה על הרצפה ושום דבר שלא ראינו קודם, אבל הסנכרון של הסצנה עובד כל כך טוב, והרי כולנו מכירים איזה בוס משרד טמבל ואת העוזר העוד יותר טמבל שלו, ורובנו מבינים מה זה מילואים וכולנו צוחקים מסרטון יוטיוב שבו אדם חוטף מכה לא צפויה. "המשרד", ולא רק בסצנה הזו, הצליחה לעשות הכל, והיא תצליח גם בעתיד.
משה והאורנג'דה - "פליטת פה"
כל מי שגדל בשנות השמונים, לא יכול היה להימלט מהמשפט "מה יש'ך מהאורנג'דה, משה?", שנצרב הרבה לפני קאץ' פרייזים אחרים עמוק עמוק אל תוך התודעה הקולקטיבית וכיכב בכל ארוחה משפחתית, פיקניק או סתם בחירת בקבוק אורנג'דה בקיוסק. נכון שבדיעבד, הסטנד אפ "פליטת פה" של דודו טופז, וספציפית המערכון הזה, רחוק מלהיות פוליטיקלי קורקט ואפילו נגוע בעדתיות מסוימת. אבל עדיין מדובר באחד המערכונים המצחיקים, הכתובים היטב, והמוגשים נהדר; שמצליחים גם לעבור בקלילות את מבחן הזמן וגם להישמע רעננים.
היא היתה גמורה - "זו ארצנו"
כבר שנים ששי ודרור לא מהססים לשחוט פרות קדושות. במערכון על אחיותיה של עפרה חזה מהתוכנית "זו ארצנו", ששודרה בערוץ 2 ופרצה את דרכם של השניים לתודעה הציבורית, הם גם עוררו עליהם לא מעט ביקורת. ועדיין, המערכון, בו מחקים גולדשטיין ורפאל את אחיותיה של הזמרת שהופיעו בסרט על הסודות והשערוריות שאפפו את מות חזה ממחלת האיידס, מעורר פרצי צחוק בלתי נשלטים. כי אולי זאת סאטירה על המציצנות של כולנו, על ההתענגות של התקשורת על סיפורים סנסציוניים ועל הניצול הציני של טרגדיות של אנשים, אבל היא קודם כל מבוצעת בצורה מצוינת. וככזאת היא פשוט לא מאפשרת לך להותיר את שרירי הפנים ללא תזוזה.
מאכלי עדות - "קרובים קרובים"
"קרובים קרובים" חקקה את המקום שלה לנצח על לוח ההיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית, אבל חוץ מזה שהיא דברים גדולים וכבדים כמו "נכס צאן ברזל", היא גם היתה מצחיקה באמת גם בזכות האנסמבל הקומי החד פעמי שלה וגם בזכות הכתיבה השנונה והלא מתאמצת של אפרים סידון וב. מיכאל. אחד הפרקים הכי מצחיקים שהיו אי פעם הוא זה שעוסק ביום מאכלי העדות בבית הספר, כאשר הפיתרון האלגנטי שנמצא לשאלה "איזו עדה אנחנו" היא "אסקימוסים". ביקור המחנכת הזועפת בויטק 9 שנתקל במשפחה הלפתע-אסקימוסית המאוחדת, הוא אחד מרגעי הקומדיה הטהורה הטובים ביותר בטלוויזיה הישראלית.