אחד הדברים הכי מבאסים בעולם כרגע הוא הטיימליין של פייסבוק, ובתוך התועבה הזו, מפחידה במיוחד המחשבה על כך שגם הפייסבוק של עוזי וייל יעבור לטיימליין. המחשבה על כך שמשהו יפריע לקרוא את מלאכת המחשבת שוייל מפרסם על הקיר האינטרנטי שלו היא עוד מסמר בארון שממילא הולך ונבנה סביב החיים שלנו כאן: מחירי הדלק, פסק זמן, מלחמה בקיץ וטיימליין על הפייסבוק של עוזי וייל, המקום הכי שמח ברשת, כלומר המקום הכי שמח במדינה.
אבל לוייל, וזה כלל מפתח ברעננות של ההומור שלו, "לא אכפת איפה אני מצחיק", כפי שהוא מספר בראיון לוואלה! תרבות. "אני לא עושה את זה מתוך תחושת שליחות ובטח שלא בשביל להרוויח כסף, כי אני לא מרוויח מזה כסף. זה שעשוע וכל עוד אני משתעשע מזה, זה בסדר. זה בכלל התחיל כשהייתי צריך להקליד שטויות מתוך שעמום וחשבתי מה עכשיו? נחזר על פתחי כל מיני עלונים? הרי כבר לא משלמים על דבר כזה. לאן אני אלך? 'מקור ראשון'? 'ישראל היום'? יש לי סיכוי יותר גבוה לכתוב טור ב'המודיע' מאשר בעיתון 'הארץ'. העיתונות הרי שמרנית בצורה מפחידה, היא מפסידה כספים ורק מחפשת איפה לחסוך. זה לא זמן טוב להמצאות חדשות ולמשהו שאף אחד לא עשה לפנינו".
ופתאום לייקים, שיירים, תהילת עולם.
"כן, ממש. פייסבוק, כמו כל דבר בהומור, זה עניין של קהל ואיפה הוא נמצא ומה הוא רוצה. קהל של פייסבוק נמצא בעבודה. אנשים בעבודה הרבה יותר עירניים, חדים ומשועממים. פייסבוק זה כל מה שיש להם כרגע ושם יש או חתולים חמודים, או תמונות נוסח 'זה הילד שלי והוא עשה אמבטיה ראשונה' ופוליטיקה. היופי בזה הוא שאף אחד לא חייב לבוא. אפילו הפוך לא רוצים, פשוט אל תבואו".
אבל אנשים באים, והפייסבוק של עוזי וייל הפך להיות עניין, כמו ש"השער האחורי" המיתולוגי שלו מעיתון "העיר" התחיל בתור מקום קטן למודעות ביזאריות והפך להיות עניין בפני עצמו, וכמו ש"החמישייה הקאמרית" התחילה כאנומליה בערוץ 2 ושנים אחרי לכתה הפכה, שוב, לעניין ואותו דבר עם "הרצועה". משהו במגע הקסם של וייל, שילוב מופלא בין הומור בריטי, ישראליות ממוקדת, יהדות מודעת לעצמה, מיזנטרופיה ואהבה אינסופית לכישלון שהוא האדם, עושה אותו לאדם כזה, שפשוט מצחיק. הסטטוסים שלו בפייסבוק, אותם הוא מגדיר כ"ג'אז, אלתור חופשי", הופכים יותר ויותר לנקודת אור באמצע פיד משועמם. מאידך, זו עדיין סאטירה ולא תמונות של חתולים, ולכן גם האחריות לא נעלמת מן הכתיבה.
"הומור זה כוח, אם אתה פוגע באהוד ברק, אז אתה פוגע במנדט שלו", מסביר וייל, שכבר התנצל בפני אלירז שדה לאחר שלכאורה השווה אותו ליגאל עמיר באחד הסטטוסים שלו. "הטיעון שלי הוא הזכות לפרטיות - זכותי לספר בדיחה, שהיא הבעת דעה, ואני לא צריך להגן עליה כי מישהו נעלב. מעבר לכך, אחרי 20 שנה שאני כותב סאטירה, לא נכנסתי במישהו על עניין אישי תמיד כתבתי על אנשים ציבוריים ועל דברים ציבוריים. אני חושב שאנשי ציבור, פוליטיקאים, אנשי טלוויזיה ועיתונות יש להם כוח ביד והם דורשים אותו. הם משפיעים על התודעה שלך. ברגע שדעתו של אדם כזה נחשבת והוא דמות ציבורית שמשפיעה, יש לכל אדם את הזכות להתנגד וזו גם הזכות ההומוריסטית".
כשכתבת ברשת המסורתית, סירבת לאפשר טוקבקים. זו לא צביעות?
"נכון. לעולם לא אלך לרדוף אחרי אדם שאמר שאני לא מצחיק, חרא או שצריך לירות בי. אתה יודע מה, בכל זאת לירות זה קצת מוגזם, משפחה והכל. לא ארדוף אחרי בן אדם שהעביר עליי ביקורת בצורה מגעילה. אבל אני לא מוכן שעמוד שאני אחראי על הגוף האמנותי שלו, ישמש כקיר שישתינו עליו. טוקבקים הם 90% מיצי קיבה".
אתה מדבר על 20 שנה של יצירה הקהל השתנה, המדינה השתנתה. נוספו יריב לוינים למיניהם, יכולת התמרון שלך צומצמה.
"במקרה הזה, אני דווקא לוקח את הצד השני היכולת שלנו להפיץ לשון הרע על מישהו במאה ה-21 גדולה לאין ערוך מבעבר, ולשון הרע זו בעיה אמיתית. כשאני כותב סאטירה, אני בודק אם הסאטירה היא לא עניין אישי, אלא עניין של עמדה. אני רוצה להיות בטוח שאני יכול לעמוד מאחורי הבדיחה. האינטרנט נותן לך כוח לעשות מסעי ציד על אנשים על לא עוול בכפם. יריב לוין ודומיו הם אנטיתזה שמרנית לזה, ובמידה מסוימת גם צריך אותם ללא קשר לחוקי ההשתקה למיניהם. צריך איזושהי שליטה במדיום הזה. אם המגפון גדל פי 100, אתה צריך כוח מאזן פי מאה".
בישראל המקום מצומצם ממילא. כלכלית, חוקית.
"תמיד זה היה ככה. בתור אדם שהיה בצומת של כמה דברים סאטיריים שנעשו, אז תמיד היה משהו שהתגנב בלי ששמנו לב. יוצאים דברים שמלכתחילה השלטונות אהבו, כמו אפרים קישון. 'השער האחורי' התחיל בתור מקום של מודעות. כשהתחלנו את החמישייה זה היה ביום הראשון של ערוץ 2 ואף אחד לא ידע מה יקרה, ורצו להוריד את זה אחרי היום הראשון אמרו שזה לא מצחיק. גם מה שנחשב סאטירה בישראל סובל מתסמונת חנוך לוין זו סאטירה שאומרת דברים מאוד נועזים, אבל לא נורא מצחיקה".
חנוך לוין לא מצחיק אותך.
"ממש לא. יש לו השקפת עולם מאוד עמוקה של מהו האדם, ואני לא שותף לה. הוא כותב מדהים, שאתה פשוט לא צריך להתווכח עם האמנות שלו, אלא עם האדם עצמו. זו השקפת עולם שלא בא לחיות בעולם כזה ולא רוצה להכיר אנשים כאלו. אני לא אוהב את חנוך לוין במובן העמוק של השקפת העולם שלו".
עוזי וייל על תפילה ואמונה:
"בכלל, המון דברים שנחשבים סאטירה קשה פה, הם סתם דברים שנועדו לעצבן", מוסיף וייל. "קח את 'ניקוי ראש', למשל. זו לא היתה תוכנית מצחיקה ממש. היא היתה נועזת פוליטית, אבל כשאתה מסתכל עליה אתה לא צוחק. אתה יודע מה? סאטירה היא גם לא סוג ההומור הנעלה ביותר. באמת".
מה בכל זאת מצחיק אותך בארץ?
"לא ממש מסתכל מסביב. לרוב בלילה אני רואה הומור בריטי שאני מוריד לעצמי באינטרנט".
תרשה לי לנחש אולי. "עבודה ערבית"?
"דוגמה טובה. 'עבודה ערבית', שהיא מצחיקה מאוד, הולכת על הקו הדק שבין להצחיק לבין אמירה פוליטית נטו. היום, בישראל 2012, זה נשמע נורא נועז, אבל מה בסך הכל הסדרה אומרת? שערבים הם גם בני אדם? ממש מזעזע".
בוא נמשיך. "אח גדול", רואה?
"מציץ מדי פעם, אבל לא אוהב את הפורמט. אני לא אוהב משחקים באנשים. אני לא אוהב לראות שמשפילים אנשים, 'סטופ כדור הארץ' וכזה. אני לא אוהב בדיחות על הישראלי המטומטם. זה להשפיל אנשים במקום להוציא את הטוב שבהם. זה לא מעשה יהודי טוב. נורא קל לייצר קומדיה כשאתה לוקח כמה מטומטמים, זורק אותם לאותו מקום ומוציא אותם עילגים. זה לא אנושי וזה לא נעים".
אולי תתחבר ל-"Black Mirror".
"ראיתי וגם לא נפלתי. זה עולם חנוך לוין. הסדרה עשויה מבריק כמובן, אבל האמירה שלה היא כל כך צרה וקנטרנית, שאתה אומר שאפילו את הרעיון הזה אפשר לקחת למקום אחר. היא לא רק אומרת משהו על השפלות, היא גם נהנית מזה בעצמה. אני חושב שבסופו של דבר הגניב אותם מאוד שראש הממשלה מזיין חזיר. זה היה קטע מגעיל בעיני ולא חשבתי 'הו, הסאטירה'".
בגיל 49, עוזי וייל חווה תקופה טובה יצירתית, אחרי ההצלחה הפנטסטית של "המשרד", שאת צילומי העונה השנייה שלה החל באחרונה ולצד עבודה אינטנסיבית על פיילוט לרשת עם דביר בנדק, כוכב הסדרה ושחקנים נוספים. במקביל הוא עסוק בתרגום ספר שירים נוסף של מארק סטרנד, המשורר האמריקאי שוייל הוא נביאו בישראל, וכמובן בעמוד הפייסבוק, ההובי שהפך למוקד עלייה לרגל. מחוץ לעולם הזה, הוא מכנה את עצמו "יהודי פעיל" מניח תפילין בכל בוקר, קובע עתים לתורה, תמיד מסתובב עם ספר של חכם יהודי ביד, כשבין לבין הוא משתעשע בכינוס אירוע בשם "אליפות העולם בבדיחות מפגרות" במקום קטן של נקניקים ובירה בנחלת בנימין בתל אביב. שם, משתחרר עוזי וייל הגס, כל כך גס שהוא מסרב לחזור על בדיחה שסיפר שם.
וכל הגוונים האלו חיים בתוך וייל, משקפיו ומעיל הגשם האוף-וייט המוכרים שלו. בניגוד ללא מעט יוצרים אחרים, וייל מתעקש על חיבור מאוד עמוק למקום עליו הוא צוחק. אנשים נוטים לראות סאטיריקנים ישראליים כמעין מקהלה ממורמרת של שמאלנים בלתי מנוצחים בעיני עצמם. וייל, לעומת זאת, הוא סך כל הטיפוסים שהוא כותב, משלום טוקשה ועד אבי משולם של "המשרד". האיש שמעולם לא כתב דמות שהוא לא אוהב צוחק על ארץ שהוא לא יכול לעזוב. "כולנו אנשים ובכולנו יש משהו אמיתי, גם אנשים שדעתם מנוגדת", הוא מנתח את המצב הישראלי. "תמיד יש נקודה אחת אמיתית שאתה תסכים עליה. אלו הקליפות שמנוגדות".
האבחנה שלך היא כמעט אקדמית. יש כאלו שחושבים שאנשים כמוך שווים תלייה.
"תראה, על זכויות אדם צריך להילחם, גם על חופש הביטוי וזו תהיה מלחמה קשה והיא צריכה להיות ברחובות, ושזה יכאב למי שינסה לקחת אותו מאיתנו. אבל בסופו של דבר, זה לא אקדמי בכלל. כל שבט מהשבטים הישראליים מחזיק נקודת אמת, שמוקפת ב-90% שקרים מטומטמים. כולל השבט הליברלי, אגב. אפשר להגיד כולנו יהודים. גם הערבים".
סאטיריקן-שמאלן אוהב ישראל. מציאה.
"אני אוהב את ארץ ישראל מאוד, אני אוהב את זה שיהודים מסתובבים פה חופשי וממציאים פה את העולם מחדש כל יום. לא כל יום מה שהם ממציאים לרוחי, אבל היכולת שלהם לעשות את זה היא חידוש בעולם. אני אסיר תודה לציונות, אני חושב שהציונות היא המצאה אדירה. האם היא כיפית כרגע? לא כל כך, אבל היא בסך הכל כלי כדי להתחיל מהלך. האם היהודים ממלאים את תפקידם? לא, וזה מעמיד אותנו בסכנה גדולה."
דו-לאומיות?
"איזה דו-לאומיות, אתה כל כך 2003. אני חושב שליהודים יש מטרה בעולם והיהודים בישראל לא ממלאים את המטרה שלהם וזה מביא עליהם את זעם העולם וזה מאוד מסוכן. אני לא מאמין ביכולת של הישראלים להיות פאשיסטים טובים. אנחנו נהיה ממש גרועים בזה. פאשיזם הוא ויתור על אינדיבידואליזם ולא יכול לעבוד במקום שבו לכל שלושה אנשים יש חמש דעות. תראה את הכיבוש המעפאן הזה שלנו. חרא של כיבוש. זה כיבוש? זה נאצים? לא למדתם משהו מהרומאים, מהגרמנים, מאטילה ההוני? זה כיבוש? זה קקה! אז בוא נפסיק עם זה. אנחנו ממררים את חייהם, אבל זה לא דוגמה. לא הבאנו שום גאולה לעולם עם זה. אנחנו פשוט לא בנויים לזה".
אתה גם היית בעניין של המחאה החברתית בקיץ.
"כל מה שקרה בקיץ הוא לטווח ארוך, זה לא עניין של חוק כזה או אחר. השינוי הוא להראות שאפשר אחרת, שיש פה מסה גדולה של אנשים שרוצים משהו אחר, לא ברור מה הם רוצים אבל שזה יהיה בדיבור, שפה ואווירה אחרת".
כל כך הרבה אנשים יצאו לרחוב, ומה שהם קיבלו זה במיה.
"אם היה צריך את המחאה בשביל לאחד את החמישייה הקאמרית, אז הנה - אי אפשר להגיד שהמחאה לא השיגה כלום".
המערכון הקלאסי של וייל עם "החמישייה הקאמרית":
מונולוג הכיבוש של וייל מדגים בזעיר אנפין עד כמה באמת, במציאות, האיש הזה מצחיק. הוא מספר שטס להקרנה של פרקי "המשרד" בפני קהל של סטודנטים בניו יורק, ולא היה לו כוח לצפות בפרק עצמו אז הוא הגיע באמצע ההקרנה בסינמטק ניו יורקי והופתע כששמע רעמי צחוק. "הייתי בטוח שזה מאולם הקרנות אחר", הוא משחזר, "אני בסך הכל מכיר את 'המשרד', זה לא כזה מצחיק. אבל כשהקרנתי את זה לאנשי הקהילה היהודית, אחד מהם צעק עליי 'אתה יושב על התחת שלך בתל אביב ומוציא את דיבתה של ישראל רעה'. והוא יושב במנהטן! פאקינג מנהטן. אבל הבנתי שאם זה ככה, כנראה שאני עושה משהו בסדר".
אז מה, תיכף גיל 50.
"גיל 50? כן, יום אחד זה ייגמר, ברוך ה'. עובדים על זה".
פורים 2012: פרויקט השמחה של וואלה! תרבות
פורים 2012: הקטעים המצחיקים במערכונים ובסדרות
פורים 2012: הקטעים המצחיקים בקולנוע ובספרות
פורים 2012: מדריך האירועים השלם
עוזי וייל: גם אתם מכורים לסטטוסים שלו? ספרו לנו בפייסבוק