הסרט הזה המציא מחדש את הוליווד, אבל לא רק אותה

"הסנדק" הוא כבר מזמן חבר של כבוד בקאנון הקולנועי וקשה לתפוס אותו כמשהו אחר מזה. אך מוזר ככל שזה יישמע כיום, חמישים שנה לאחר צאתו, לפני הגעתו לאקרנים הוא נחשב סרט קטן מן השוליים של הוליווד. אחרי הכל, זו היתה הפקה דלת תקציב יחסית, שהתבססה על ספר לא מוערך במיוחד של מריו פוזו. השם המוכר היחיד שכיכב בה, מרלון ברנדו, כבר צנח בזמנו למעמד של כוכב עבר, וחמור מכל - כיוון שסרג'יו ליאונה סירב להצעת המפיקים, שרביט הבימוי הופקד בידיו של צעיר אלמוני למדי בשם פרנסיס פורד קופולה. השבוע, בריאיון נדיר על הלהיט שפירסם אותו, הוא הודה - "חשבתי שזה הולך להיות כישלון קולוסאלי".

אמנם קופולה היה שותף בתחילת שנות השבעים לכתיבת התסריט זוכה האוסקר של "פאטון", אבל אף אחד מן הסרטים שביים קודם לא זכה להצלחה יתרה, ולא היתה שום סיבה לחשוב ש"הסנדק" יהיה יוצא דופן בכך. בסופו של דבר, כזכור, הוא זכה בשלושה אוסקרים, כולל לסרט הטוב ביותר, ונרשם בזמנו כאחת ההצלחות הקופתיות הגדולות בכל הזמנים.

בהישגים הסנסציוניים הללו, השלים "הסנדק" את המהפכה שהחלו "הבוגר" ו"בוני וקלייד" חמש שנים קודם לכן, ושינה את פניה של הוליווד. מתעשייה שהתבססה על אפוסים ומיוזיקלס עתירי תקציב וכוכבים, כאלה שביטאו בעיקר את האינטרסים המסחריים של מפיקיהם ופנו למכנה משותף רחב ככל האפשר, היא עברה להתמקד ביצירה אישית, משוחררת, בוגרת ורצינית יותר. הפיזוזים של ג'ולי אנדרוס על הגבעות התחלפו במסעות הקטל של משפחת קורליאונה, והקהל נהנה מכל רגע. "הסנדק" לא היה הסרט העצמאי הראשון שנהנה מאהדה באותם שנים, אבל הוא הראשון שקיבל פרגון כה גדול הן מהציבור והן מן הממסד. עמו, נפתח רשמית תור הזהב של הקולנוע האמריקאי ונפתחה הדלת לעוד יצירות מסוגו, כולל סרט המשך.

נוסף לזאת, בהיותו בן 32 בזמן הצילומים, קופולה נרשם בדפי ההיסטוריה כקולנוען הצעיר הראשון בדורו שהיה חתום על הישג בסדר גודל כזה. בכך הוכיח למפיקים הוותיקים בהוליווד שראוי לתת אמון בדם החדש ולהקציב כספים לפרויקטים שלו, ופתח את הדלת לשאר בני גילו - סטיבן ספילברג, ג'ורג' לוקאס ומרטין סקורסזה, בין השאר.

חשוב מכך, לאורך העבודה על "הסנדק", קופולה מצא עצמו מתקוטט עם המפיקים על שלל הכרעות אמנותית, ובניגוד למסורת בתעשייה האמריקאית, סירב להתכופף בפניהם והמשיך לעמוד על שלו. בזאת, כפי שהיה נהוג עד אז רק באירופה, מיצב בזמנו את הסטטוס של היוצרים כחשובים ביותר בתהליך ההפקה. הודות לו, גם ספילברג, סקורסזה, לוקאס ואחרים היו יכולים לתת דרור לרעיונותיהם מרחיקי הלכת.

קופולה ובני מחזורו ניצלו יתר על המידה את המעמד הרם הזה, מה שהיה אחת הסיבות לדעיכה שלהם ושל הגל האמריקאי החדש כולו. בשנות השמונים חזרה הוליווד לסורה, וכבר לא היה בה מקום לעבודות כמו "הסנדק", ומכאן והלאה גם הקריירה של הבמאי ושל מרבית חבריו הלכה ודעכה. למעשה, מכל היוצרים בדורו, רק סקורסזה הצליח פחות או יותר לשמור במשך השנים על עצמאות אמנותית.

אך למרות כל זה, אי אפשר להתכחש לכך שהעידן הקצר שהתחיל "הסנדק" נחשב אחד הטובים בתולדות הקולנוע האמריקאי. הוא גם היה ההשראה לגל העצמאי החדש שהתעורר בסוף שנות השמונים, והוא ממשיך לעורר ביוצרים העצמאיים השראה גם היום.

אחד מסלעי המחלוקות העיקריים בין קופולה למפיקיו התגלע סביב הליהוק, ובעיקר זה של מייקל קורליאונה: כנהוג בהוליווד הקלאסית, הפרנסים של הסרט רצו כי את התפקיד המרכזי הזה יגלם שחקן מוכר ויפה תואר. מישהו בסדר הגודל של וורן בייטי, ריאן אוניל או רוברט רדפורד, למשל. הבמאי, לעומת זאת, חשק דווקא בצעיר בשם אל פצ'ינו. אמנם הוא היה אלמוני לציבור ולא ענה על שום מודל של יופי, אך הקולנוען העריך את כישורי המשחק שלו וגם סבר שמראהו הסיציליאני הולם את התפקיד. בכך לקח את תקדים הליהוק המפתיע של דסטין הופמן היהודי והלא מושך במיוחד ל"הבוגר", והפך אותו לנורמה.

בכך, הבמאי לא רק גילה את אחד משחקני הקולנוע האמריקאים הגדולים של דורו, אלא הוליד סופית עידן חדש בעולם הליהוק ההוליוודי: מכאן והלאה, לא רק יפיופים במראה ארי קיבלו הזדמנויות, אלא גם כאלה מהשתייכות אתנית אחרת שהמראה החיצוני לא בהכרח היה הצדק החזק שלהם. הדוגמה הטובה ביותר לכך היתה רוברט דה-נירו, שהצטרף לפצ'ינו ב"הסנדק 2" שנתיים לאחר מכן, ומיד יישר איתו קו. מתעשייה שעמדה על רוברט רדפורד ופול ניומן, עברה הוליווד להתבסס על דה-נירו ופצ'ינו. אולי זה היה פחות יפה, אבל לא פחות מרשים.

מעבר להשפעה הכללית שלו על הקולנוע האמריקאי, "הסנדק" גם המציא את ז'אנר הגנגסטרים כפי שאנו מכירים אותו היום. הוא לא היה הסרט הראשון שעסק בעולם הפשע המאורגן, אך עשה זאת בצורה מהפכנית. הסיבה היא שקודם לכן, סרטים מסוג זה הביטו מן החוץ אל הפנים: כלומר, הם עקבו אחר הגנגסטרים דרך אנשי החוק שבאו למגר אותם.

בניגוד לכך, "הסנדק" לא השתמש בנקודת מבט של מישהו מעולמנו כדי להציץ להוויה הגנגסטרית, אלא עשה את ההיפך - נעזר בנקודת מבט מאפיונרית כדי להביט בעולם שלנו. נוסף לכך, הפשע המאורגן לא תואר כהפרעה לסדר הציבורי, אלא כעולם שלם, עם חוקים משלו.

למעשה, "הסנדק" הציג לראשונה את המאפיה כישות חברתית לכל דבר, שמציבה אלטרנטיבה מוחלטת למוסדות הציבוריים הנורמטיביים לכאורה ודואגת לכל הצרכים של הקהילה שלה. השוואה זו הגיעה במקום הנכון בזמן הנכון, שכן פרשות השחיתות של שנות השבעים שכנעו את הקהל האמריקאי כי הרשויות מסואבות לגמרי, ולכן משפחת קורליאונה נראתה להם לגיטימית בדיוק כמו הממשלה של ניקסון, רק עם יותר סקס-אפיל.

"הסנדק" גרם לצופים להתאהב במאפיה, ולרצות עוד ועוד סרטים עליה. הוליווד, כרגיל, דאגה להגשים את המשאלה. משנות השבעים ועד היום, יצירות על הפשע המאורגן פועלות ברוחו של קופולה. הדבר לא בא לידי ביטוי רק בקולנוע, אלא גם במסך הקטן - "הסופרנוס", כמובן, היא גלגול טלוויזיוני מתוחכם של סרט הפולחן, וכזה הוא גם "הבורר" הישראלי. את ז'אנר הגנגסטרים, לסיכום, אפשר לחלק לשתי תקופות: לפני "הסנדק" ואחריו.

"הסנדק" לא השפיע רק על ז'אנר הגנגסטרים, אלא גם על הפושעים עצמם. רישומי המשטרה האמריקאית בשנים שלאחר עשייתו, מעידים כי בפשיטות על משפחות פשיעה כמעט תמיד אפשר היה למצוא עותקים של הסרט. נוסף לזאת, כפי שמוכיחות שלל עדויות, המאפיונרים כל כך אהבו את מה שראו בו עד שהחלו להתנהג אחד לאחד כמו גיבוריו. במהרה, כבר קשה היה להבדיל אם היצירה הבדיונית מחקה במדויק את המציאות, או שמא אלה הדמויות האמיתיות שמחקות אותו.

כך, למשל, במאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס, סיפר המאפיונר סלבטורה גראבנו (שנודע כ"סמי השור"), איך שיחזר בחייו סצנות שלמות מתוך הסרט, פלט מפיו ציטוטים ממנו וגם רצח עוד ועוד אנשים בהשראתו.

"הוא גרם לעולם שלנו להיראות מכובד הרבה יותר", הסביר סמי השור אז את מקור המשיכה שלו ושל חבריו ל"הסנדק", והעיתונאי שראיין אותו, ג'פרי גולדברג, השתמש בציטוט הזה כדי לפתח תיאוריה בנושא: פוזו וקופולה לא הציגו תיעוד של חיי המאפיה אלא אידיאליזציה שלהם, ולכן משפחת קורליאונה השכילה להציב מודל שכל המאפיונרים נשאו אליו עיניהם. אפילו דגי הרקק שביניהם נהנו להפטיר משפטים כמו "אני אציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה", במחשבה שכך יזכו אוטומטית בקלאסה של הדמויות הקולנועיות.

הציטוט הנ"ל מוביל אותנו למורשת החשובה האחרונה של "הסנדק" - מעבר לכל התופעות הכלליות שהוביל, היו לו גם שלל השפעות פרטניות. למשל, הוא טבע בתרבות העולמית אימרות שפר בלתי נשכחות. אלה, כפי שמוכיחה הדוגמה של "הצעה שאי אפשר לסרב לה", נהיו חלק כל כך מהותי מן השפה, שכבר קשה לזכור כי נולדו בסרט ולא בחיים עצמם. אכן, כמה מוזר לחשוב שלפני 1972, לא היה נהוג לומר על מישהו שהוא "ישן עם הדגים".

חוץ מהציטוטים שבו, אפשר לפרק את "הסנדק" לעוד שלל מרכיבים שכל אחד מהם כשלעצמו נכנס לקאנון. סצנות שלמות, למשל הסיומת האדירה שלו, שלא מכבר שוחזרה באותו "הבורר"; מניירות למיניהן, למשל חיתוך הדיבור של מרלון ברנדו כדון קורליאונה; ומובן שגם הנעימה המוזיקלית של נינו רוטה, שהיתה לאורחת קבועה בכל אזכור קולנועי או טלוויזיוני של המאפיה או משפחות איטלקיות בכלל.

יהיו אולי כאלה שינצלו את חגיגות החמישים של הסרט כדי לטעון שהוא התיישן או לא היה טוב מלכתחילה. מעטים יסכימו לכך, אבל לכל הפחות זה משהו שאפשר להתווכח עליו. לעומת זאת, איש לא יוכל להתכחש לכך ש"הסנדק" וכל מה שיש בו הפכו לחלק בלתי נפרד ונצחי מן התודעה הקולקטיבית של כולנו. במובן מסוים, מאז 1972 כולנו הולכים לישון עם הדגים.



"הסנדק" יוקרן היום (שני) ב-20:00 בסינמטק תל אביב.