לא פשוט לנסח מה בדיוק בינוני ב"מראה שחורה", המיני-סדרה המהוללת שהפכה לדיבור החם בעולם מיד לאחר שידורה בצ'אנל 4 הבריטי, ושמגיעה הערב (רביעי) לישראל. האנשים שעשו את הסדרה אינם אידיוטים; התסריט כולל תגובה הולמת כמעט לכל תלונה שאפשר להעלות על הדעת. ובכל זאת, זוהי סדרה מעצבנת. לא משום שהיא מערערת את אושיות המפעל הקולקטיבי שלנו או משהו דומה, אלא כי היא נורא מרוצה מעצמה. כשהיא מציגה תרחישי אימים מהעתיד/הווה, היא אומרת "ביץ' פליז, בזמן שאתם ראיתם חתולים ביוטיוב אני כבר תיארתי, הסברתי ושמתי במצגת את כל מה שכולם עדיין שוברים עליו את הראש".
בעוד שבחיים האמיתיים הכללים עדיין מתנסחים ולא מפסיקים לדפוק יציאות מפתיעות, "מראה שחורה" טוענת שיש לה כבר מלא תשובות באמתחת. הבעיה היא שברוב המקרים בכל זאת מדובר בסדרה מורכבת זה לא יכול להיות אמין. תשובות תמיד מפגרות מאחור. הן נסמכות על נתונים קיימים, שעובדו ופורשו. מציאות משתנה צריך לנסות, לחוות. אפשר לעשות את זה בטלוויזיה, אבל כשניגשים לכך (ב"הומלנד", למשל), זה יוצא סתם טוב, ולא מספיק מפוצץ. ו"מראה שחורה" היא בראש ובראשונה בום גדול, כמו שנהגו לומר פה ב-2002; ככזאת, היא לא באמת פורצת לטריטוריה חדשה.
"Black Mirror": הביקורת הראשונה בוואלה! תרבות
האופי הפובליציסטי של "מראה שחורה", שמתיימרת לעסוק בטווח הרחב שבין "האח הגדול" לפייסבוק וטוויטר, אינו משתמע לשני פנים: היוצר צ'רלי ברוקר אמר במפורש לגרדיאן ששלושת הפרקים "הם כולם על האופן שבו אנחנו חיים עכשיו והאופן שבו אנחנו עלולים לחיות בעוד עשר דקות אם נהיה שלומיאלים. ואם יש דבר אחר שאנחנו יודעים על המין האנושי, הוא שבדרך כלל אנחנו שלומיאלים". וכדי להבהיר שאנחנו מדברים על טכנולוגיה, בפרומו היפה רואים זוג מתנשק בתוך מסך בתוך מסך בתוך מסך וכולי וכולי וכולי, כשברקע "The Rip" של פורטיסהד. נחמד.
אבל עם כל הכבוד למדיה, "מראה שחורה" עשתה רעש בעיקר בגלל אפקט ההלם הישן וטוב ובזכות המוסד הוותיק של "האירוע הטלוויזיוני". בשלב הזה כבר אין טעם להיות דיסקרטיים בכל הנוגע לעלילה: בפרק הראשון אמן מתוסכל ומסובב חוטף את הנסיכה שהעם הכי אוהב ומאיים לרצוח אותה, אלא אם ראש ממשלת בריטניה יואיל לבעול חזירה בשידור חי. היות שדרישת הכופר מופצת ביוטיוב ותחנות הטלוויזיה לא מפגרות מאחור, העניינים יוצאים משליטה די מהר, והרי לנו אונס לעיני האומה וכולם בהלם. עכשיו, דמיינו איך זה היה לצפות בפרק בבריטניה בזמן אמת. העניין הזה של הלם-בזמן-אמת-בתוך-הלם-בזמן-אמת הוא אחד הגורמים שמחלישים את הפרק.
יש נטייה לשכוח שעם כל הכבוד לגמר של "כוכב נולד", התקופה שבה כל העולם עמד פעור פה מול הטלוויזיה היא לא עכשיו. מי ירה בג'יי אר בפן הבידורי, הפלת חומת ברלין, מלחמת המפרץ ו"איי-דיד-נוט-הב-סקשואל-ריליישנז" וגו' בפן הכביכול חשוב. לא מזמן בריטי שחי בארצות הברית תיאר באזני את קריסת ברית המועצות: "היינו דבוקים למסך ולא האמנו שאנחנו רואים את זה"; משפט הבזק, ההוצאה להורג והלוויה של הרודן הרומני ניקולא צ'אושסקו צולמו ושודרו בתוך זמן קצר.
קרוב לוודאי שהחוויות האלה, המשותפות למי שהיה אדם צעיר בשנות השמונים והתשעים, הן שהזינו יותר מכל את הפרק הראשון של "מראה שחורה". אירועים מדהימים גם כאלה שקרו משום שההמון לחץ משודרים בשידור חי או קרוב לחי כבר עשורים. הבחירה לשים את התופעה הזאת במרכז, גם אם היא מתנסחת באופן קצת יותר מעודכן, מפספסת את מה שבאמת חדש: למשל את העובדה שכיום שידורים חיים נוטים להיות ארוכים, משעממים, לא ערוכים, לא מבוארים ונטולי שיאים, מהמצור בטולוז ועד הבחירות בקדימה. במובן הזה, "מראה שחורה" לא באמת מחדשת הרבה.
בפרק השני, בו מסופר על אנשים המדוושים כל היום כדי לספק חשמל למערכת בידור טוטאלית שנכפית עליהם ומגלמת בתוכה את התקווה לצאת החוצה באמצעות תוכנית כשרונות איומה ומשפילה, ישנו בלגאן שאלוהים יעזור. הפרק השלישי והפחות קיצוני (ברוקר הגדיר אותו בראיון ל"הארץ" כ"דרמה משפחתית שכזאת") הוא כנראה הנבון מבין השלושה, משום שהוא נותן מספיק מרחב מחייה לפרקטיקה עתידנית אחת, משחק בה בצורה מעניינת, מבלי לדאוג מדוע הצופים עוד לא הקיאו. זה פרק שבו זיכרון, חומר חזותי חמקמק שכמותו, הופך לקובץ מדיה שאפשר לשלוף לפי בחירה, לצפות בו שוב ושוב וגם להראות לאחרים. המהלך של הפרק מתחבר הישר לנטייה הרווחת לאובסס, והאנלוגיה לפייסבוק ברורה אך מרעננת.
בשורה התחתונה, "מראה שחורה" יותר טובה מסדרות גרועות, ופחות טובה מסדרות טובות. בכל מקרה, היא שווה צפייה בטרם תיראה דבילית כמו קליפים מהאייטיז. אנשים ממשיכים לראות את "טווין פיקס" עשרים שנה אחרי שנוצרה, ואפשר לנחש שזה לא מה שיקרה ל"מראה שחורה". האחים הקטנים שלכם כבר לא יורידו אותה לשתל האינטרנט שישתילו במוח העתידני שלהם.