אמצע הלילה. ראש ממשלת בריטניה מקבל טלפון שמעיר אותו מהשינה ונקרא בבהילות להגיע אל חדר המצב. שם מדווחים לו שהנסיכה האהובה נחטפה. אנשיו מציגים בפניו את הסרט ששלחו החוטפים בו נראית הצעירה המלכותית בוכה בהיסטריה תוך שהיא נאלצת לקרוא את דרישות החוטפים: בארבע אחר הצהריים על ראש הממשלה להופיע בשידור חי בכל רשתות הטלוויזיה (המקומיות והבינלאומיות), ולקיים יחסי מין מלאים עם חזירה, לעיני המצלמות ולעיני האומה כולה.
הצצה לפתיחת הפרק הראשון
כך נפתח הפרק הראשון של "Black Mirror", המיני סדרה החדשה והמדוברת של צ'אנל 4 הבריטי, ואתם רק חמש דקות לתוך הפרק. התגובות שמעורר הפרק הראשון (והטוב ביותר מבין השלושה מהם מורכבת הסדרה) בקרב צופיו הן שונות מכל מה שהורגלנו בו בעשורים האחרונים. קהל צופי הטלוויזיה של התרבות המערבית, הוא קהל מנוסה, מיומן, משועמם ומנוון. קשה להפתיע אותנו, קשה לזעזע אותנו ויותר מכך, קשה לגרום לנו לחשוב, ומעטים בכלל עוד מנסים. "Black Mirror" מצליח לעשות את כל אלה בווליום בלתי נתפס בעוצמתו מבלי להתפלש בביבים של ריאליטי קרקסי, אולי כי בעצם, זו בדיוק התרבות אותה הוא יוצא לבחון, שלא לומר לתקוף, שלא לומר לבוא אליה עם קלצ'ניקוב ולרסס לה את גזע המוח.
הסדרה, שעלתה לאוויר בתחילת דצמבר, היא בעצם טרילוגיה שכל פרק שלה מציג סיפור נפרד לחלוטין, שמתרחש בעולם אחר ובתקופה אחרת. הראשון, כפי שניתן להבין מתרחש בימינו, או כמו שהמפיקים מעדיפים לקרוא לזה: עידן הטוויטר, והשניים הנוספים ממוקמים בעתיד הלא רחוק באווירת מד"ב אינטליגנטית. צ'רלי ברוקר, יוצר הסדרה, הוא איש טלוויזיה, תסריטאי קומי ופובליציסט מבריק, שמצליח לעשות פה את מה שיוצרים בתעשייה העולמית מנסים ללא לאות בשנים האחרונות: לשים את האצבע על האופן בו התרבות הטכנולוגית התזזיתית והממוסחרת הפכה את עולמנו, את האופן בו אנחנו חושבים, מרגישים, מחליטים ואת הדברים בהם אנחנו מאמינים.
ברוקר מתעסק באשליה שהיא האינדיבידואל המודרני באמצעות חיצי סאטירה משוננים והמון דמיון, שהוא בעצם לא כל כך דמיוני. ברוקר מצליח לתאר את העולם בו האוואטר, חשוב יותר מהאדם, בו החיים הפרטיים שלנו פרושים לעיני כל, עולם של אפליקציות, מחשבים, צ'אטים, סף גירוי גבוה מאי פעם, ולירוק לו בפרצוף, תוך שהוא מנגב את הרוק ביד עדינה ומבלבלת. אבל יותר מהכל, הוא יצר כאן טלוויזיה שבאמת ובתמים מעיפה לצופה את המוח תוך שהוא מחזיר את התוקף לביטוי השחוק הזה.
יש כל כך הרבה מה לומר ואיך לנתח את שלושת הפרקים של "Black Mirror", אבל קשה לעשות זאת מבלי להרוס למי שמתכוון לצפות: ואתם חייבים לעצמכם לצפות, כי ברוקר מנסח באמצעות מצלמות, תאורה וטקסט, את כל מה שמפריע לכם ומפחיד אתכם בעולם שבו אתם מתנהלים בצורה מעוררת השתאות. במובנים רבים, ברוקר מתכתב, ונראה שבמכוון, עם "אזור הדמדומים" האמריקאית של רוד סרלינג משנות השישים המוקדמות. גם סרלינג עשה אז שימוש במיסתורין, מתח והזיה כדי לנעוץ חיצי ביקורת בחולי החברתי. אבל ברוקר לוקח את "אזור הדמדומים" צעד אחד קדימה כשהוא פונה לקהלים נוספים.
גם מי שהז'אנר הזה לא מתסיס לו את המיצים לא יוכל להסיר את המבט. הפרק השני שעוסק, בדרכו המהפנטת, בשלטון תחרויות הריאליטי והליך המלכת כוכבי האינסטנט, הוא כל כך מדויק באבחנות המרושעות שלו, עד שקשה לדמיין איך סיימון קאוול (שמקבל שם בעיטה ישירה לביצים עם בן דמותו בגילומו של רופרט אוורט) הגיב כשהוא צפה בזה, ואיך הוא מתכוון להמשיך את חייו מעתה (סביר להניח שהוא ימשיך כרגיל, אבל תרשו לנו לפנטז). ואם לחזור לתחילת הטקסט, אז נשאיר אתכם עם השאלה: "מה ביבי היה עושה". קחו את זה מפה.
טריילר לפרק השני
טריילר לפרק השלישי
"Black Mirror": ראיתם? שתפו אותנו בפייסבוק