למה אין כלום לראות בחג? חמש הערות על הטלוויזיה של השבוע

ימי חול המועד פסח הם מדבר טלוויזיוני. תוכניות הריאליטי שסחבו את האנשים דאגו להסתיים עד האחרונה שבהן, התוכניות האחרות יצאו לחופשה ופתאום, הפלא ופלא, המסך מתמלא לכאורה בדוקו איכותי במקום החמץ הקבוע. אגב, עד יום העצמאות המצב אינו משתפר: הלוחות החדשים יושקו רק לאחר יום העצמאות, כדי לוודא שלא נשאר שום חג, מועד או יום זיכרון בסביבה. אפילו "ארץ נהדרת", תוכנית אקטואליה שתמיד יכולה לצחוק על הפקקים בדרך למסלולי הטיולים או על אלי ישי שהחליט לחנך את גינטר גראס, חתכה לטובת לקט.

היעדרן של תוכניות דגל בתקופה קטועה שכזו היא דבר שניתן להבין ובמידה מסוימת "ארץ נהדרת" שמוקדשת רק למערכוני "תגלית" היא רעיון לא רע בכלל, אבל הבעיה האמיתית טמונה בשחקני החילוף - הלוח הדל מלמד בעיקר על איכות הדוקו הנמוכה מאוד בערוצים המסחריים. המשדרים הכביכול מיוחדים לחג הם סרטי תעודה ממוחזרים או כאלו שמלכתחילה אף אחד לא יתאבד על שידורם: דליה לב ארי יוצאת לחפש עוד אב אובד או שוב צופית גרנט עושה את מה שהיא עושה גם ברשת וגם בקשת. כך, הדוקו של חול המועד רק מדגיש עד כמה המוצר הזה הוא סרח עודף בפרוגרמינג של הערוצים המסחריים, לא משהו ששווה להתייחס אליו אפילו בימים שאינם חגים.

נקודת המוצא בתכנון הזה היא שבחול המועד אנשים לא רואים טלוויזיה, כיוון שאנשים אינם עובדים ולכן נתוני הצפייה יהיו חלשים ממילא. אלא שמדובר בימי חול, אנשים מטיילים בשעות הבוקר-צהריים ובערב, שעות צפיית השיא הקבועות, הם שוב בביתם. האם במקרה והיתה משודרת תוכנית מעניינת באמת, לא מוצר שנשלף מהבוידעם, לא היו צופים בו? האם זה כל מה שאפשר לתת?

על רקע דלות החומר הזו, השינוי הצפוי בהפקת ערוץ 8 של HOT הופך לרגע משמעותי בטלוויזיה הישראלית. בקרוב, כך נראה, HOT יעבירו את מלאכת הפקת הערוץ לחיים סלוצקי, מפיק ערוץ הבידור הישראלי של HOT ודווקא בימי חגיגות ה-20 שנה להיווסדו, ערוץ 8 הישן, שהביא את "תל אביב יפו" של מודי בר און וגם את "ואלס עם באשיר" מצד שני, יסיים את תפקידו.

יוצרים רבים הביעו דאגה בעקבות הפרסומים האלו שסלוצקי ישנה ללא הכר את אופי הערוץ, שנחשב לאליטיסטי ממילא, על אף שבשנתיים האחרונות נעשה ניסיון ניכר לשמור על כבודו האינטלקטואלי לצד הרחבת מעגל צופיו. התוצאה היתה ערוץ רלוונטי, חד וחריף, עם הברקות כמו "הינשופים" בהנחייתו של מודי בר און, תוכנית ראיונות מרתקת ומרשימה שהיתה יכולה להיות, למשל, משדר חול מועד מצוין גם בקשת ורשת.

באופן אירוני, שודר בערוץ 8 ביום שני הראיון שערך בר און עם רביב דרוקר על רקע סכנת הסגירה של ערוץ 10, ובו דיברו השניים באריכות על מוסד העיתונות ואמנות התחקיר, כשמה שבר און מנסה להבין מדרוקר זה למה בכלל הוא צריך את זה, שהרי ממילא הקהל הרחב, בסופו של דבר, לא זוכר ולא מייחס לכך חשיבות. ערוץ 10 ניצל מאז, וערוץ 8 יידרש לשאלה "מי בעצם צריך את זה" והתשובה צריכה להיות חדה: אנחנו, אנחנו שאוהבים לשנוא את הדיונים ב"הינשופים" אבל לא להחמיץ אותם, אנחנו שהתפעלנו מ"האלבומים", אנחנו שאולי לא תמיד צפינו בערוץ בצפייה ישירה, אבל תמיד ידענו להשלים כי באלוהים, לא יכול להיות שכל מה שעובר רף מסוים של איכות אך לא רף של אחוזי צפייה ייחשב לאוויר. פשוט לא יכול להיות.

ערוץ 8 חוגג 20: מיטב היצירות, מ”ואלס עם באשיר” ועד ”תל אביב יפו”

במהדורת יום ראשון של חדשות 10 הובא סיפור מזעזע מארה"ב, שבו אדם לבן הגיעה לשכונה שרוב אוכלוסייתה שחורה, הוכה ונשדד לעיני העוברים והשבים, ששאגו מצחוק, צילמו את האירוע והעלו לרשת. אין להקל ראש במקרה כזה, אבל ברגע שתמר איש שלום אמרה שהאירוע התרחש בבולטימור, אין מי שלא ראה את "הסמויה" ואמר לעצמו: "אז מה חדש פה בעצם?".

בעבר, התפתח דיון סביב היכולת של סדרת טלוויזיה להוציא דיבתה של עיר או של קהילה: תושבי אשדוד התלוננו על "בלו נטלי" שהוציאה לה שם של עיר זונות ופשע, הקהילה בניו ג'רזי שונאת את "הסופרנוס" ו"ג'רזי שור". "הסמויה" בחרה במציאות של בולטימור כי זה מה שיוצרה, דיוויד סיימון, ראה במו עיניו והמציאות שלו הפכה למופת טלוויזיוני וקאלט. ביום ראשון השבוע, היא גם הפכה לחדשות הארדקור, ואפילו לא היה שם אזה באבס אחד לרפואה כדי להגיד משהו חכם ועצוב על החיים.

yes פישלו עם העונה הראשונה של "דה קילינג", שהגיעה לכאן באיחור משמעותי, הרבה אחרי שהבאזז העצום על סדרת המתח המצוינת הסתיים, כולל צפייה במקור הדני עליו מתבססת הסדרה. אבל, ולמרות ש"דה קילינג" לא אהודה כמו "משחקי הכס", ב-yes Oh ניצלו את המנדט שלהם כערוץ איכות והתלבשו על העונה השנייה כמעט בסמוך לעלייתה בארה"ב - והיא תעלה לשידור ב-19 באפריל בישראל.

ללא קשר לאיכות הפרק עצמו, מדובר בעליית המדרגה המתבקשת ביחסים בין חברות הכבלים והלוויין לבין הצופים שמוכנים לחכות ולהרוויח משידור באיכות גבוהה וכמובן מתרגום, שבסדרות כמו "דה קילינג" הוא בעל משמעות. כל הכבוד.

הלילה יעלה לאוויר הסיטקום החמוד " Don't Trust the B---- in Apartment 23" ("אל תסמכו על הכלבה מדירה 23" בתרגום חופשי) ברשת ABC. התוכנית, שקיבלה את משבצת השידור הנחשקת שאחרי "משפחה מודרנית" הלהיטית, היא כל מה שהאחרונה הבטיחה להיות בתחילת הדרך ולא הצליחה לקיים - מרעננת, חדה, מרושעת וכיפית. שני הפרקים הראשונים של הסיטקום כבר דלפו לרשת ומצפייה בהם ניתן לקבוע שנמצאה לנו מחליפה חמודה וראויה ל"מרוששות", שהיתה היבול הכי ראוי מהעונה הקודמת, שלא התהדרה במבחר מרשים מלכתחילה.

בחורה כפרית ופעורת עיניים מגיעה לניו יורק להגשים את חלומה על קריירה מבטיחה וגומרת כשותפה לדירה של אמנית הונאה סקסית ומניפולטיבית (קריסטן ריטר האהובה והלא מנוצלת דיה). הפרוסטינג על הקאפקייק? ג'יימס ואן דר ביק (דוסון לירי השנוא) בתפקיד עצמו, מתוסרט להפליא עם המון הומור עצמי, פאנצ'ים זריזים וסקס אפיל. קנו לנו בבקשה.

מה ההערות שלכם על הטלוויזיה של השבוע? ספרו לנו בפייסבוק