"פיצה באושוויץ"
סרטו של משה צימרמן "פיצה באושוויץ" על מסעו של ניצול השואה, דני חנוך ושני ילדיו: מירי ושגי אל מחוזות ילדותו במזרח אירופה, הוא יצירה אחרת בנוף המוכר של ז'אנר "סרטי השואה". פרט להומור שחור, שבדרך כלל נעדר מהז'אנר, על אף שנוכח ביום יום, ישנה גם מערכת יחסים טעונה בין אב לבתו, בין אח לאחות, בין זיכרון לחיים, מערכת יחסים שמעזה להתמודד עם אמיתות שלא נהוג להתמודד איתן בתוך גלגל השיניים של הזיכרון הממלכתי.
כל הסרט מתנקז לכדי סצינה אחת מבריקה במהלכה מבקש חנוך האב משני ילדיו לבלות איתו את הלילה על הדרגש באושוויץ בו העביר את לילותיו במלחמה ההיא. "אנחנו באמת לא מבינים אותך ולעולם לא נבין", אומרת לו בתו מירי כשהיא מחליטה שדי, היא לא מוכנה יותר, "אבל אתה צריך לשמוח, תאר לך שהיינו צריכים לעבור כולנו את מה שאתה עברת ואז היינו כולנו מבינים אחד את השני". וזהו, לא צריך יותר. הכל שם.
"תל אביב יפו"/ "הקיבוץ"
הנרטיב של תל אביב-יפו היה ידוע היטב, הסיפור של חלום הקיבוץ ושברו כבר הפך לקלישאה ובכל זאת מודי בר און וענת זלצר הצליחו בסדרות התיעודיות שלהם להציג תמונה מרעננת של שני הנושאים. עם הרקורד של "הכל אנשים" ו"במדינת היהודים", השניים הגיעו לאכסניה של ערוץ 8 ורקחו עוד שתי סדרות מצוינות שהחזירו את החן והחיות להיסטוריה המאובקת שלנו.
הזיכרון והחזון של זלצר והטקסטים וההגשה של בר און נארגו לכדי פנינות תיעודיות שהצליחו להיות מחכימות ולא דידקטיות, מעמיקות ולא משמימות. עד היצירה המשותפת הבאה של השניים (במהרה בימינו) נותר רק לבקש מקברניטי הערוץ לארגן לנו כמה שיותר שידורים חוזרים.
"הקיבוץ": ענת זלצר מעדיפה שתצלמו את מודי בר און
"הקיבוץ" של מודי בר און: חיננית ומעמיקה
"אל תעזבי את תל אביב"
ב"אל תעזבי את תל אביב", שיצא ב-2007, סיגל שביט, עורכת טלוויזיה מצליחה ("בליינד דייט", "המאסטרו"), פתחה בפני מצלמות הדוקו את התהליך הרוחני שעברה אז, כאשר בחרה לעזוב את העיר ולעבור בעקבות האהבה, והגורו הרוחני שי טובלי, ליישוב מבודד בצפון הארץ. שביט פתחה את מערכת היחסים שלה עם בן זוגה דאז, איתי ברנע, שחלק איתה את התהליך, ומנגד עם חבריה התל אביביים מהברנז'ה בין היתר טל מוסרי, גיורא חמיצר ועוד. מלבד הכנות והפתיחות שבהן היא איפשרה לכל המציצנים והסקרנים לראות מה מניע "מישהי שיש לה הכל" לעזוב בעקבות אידאה או אמונה, היא גם הצליחה להראות משהו נוסף גם תל אביביות זו כת, ועדת מאמיניה יכולה להיות הרבה יותר אדוקה וסגורה מכל כת אחרת.
"להרוג את קסטנר"
בספרו "במחלוקת" (עם עובד, 2008) פרש אבי כצמן שלל פרשיות שהסעירו את המדינה. המשותף לכולן הוא שטמון בהן פוטנציאל ליצירות דוקומנטריות מרתקות, והמשותף לרובן הוא שהפוטנציאל הזה מעולם לא מומש. אולי בגלל החשש משחיטה של פרות קדושות שמקשה על גיוס התמיכה הכספית, אולי בגלל שבמסכים הגדולים והקטנים המקומיים אין מסורת של עיסוק בהיסטוריה, ואולי בגלל שמשדרי אקטואליה כה פופולריים כאן, עד שהמחשבה היא כי סרטים תיעודיים שכאלה ייראו כמו סתם עוד תוכניות מסוג זה.
כך או כך, ברור שהתעשייה התיעודית כמעט ולא העלתה באוב את כל אותן סערות מן העבר, ובטח שלא בצורה משכנעת. לכן, "להרוג את קסטנר" היה כה חריג בנוף המקומי, וזה רק מתבקש כי יצרה אותו אאוטסיידרית הבמאית הקנדית (היהודיה) גיילן רוס.
על פניו, ההישג הגדול של הקולנוענית היה הראיון התקדימי שלה עם זאב אקשטיין, האיש שירה בקסטנר, והעימות שארגנה בינו לבני משפחתו של המנוח ובהם כמובן נכדתו מרב מיכאלי. אך כוחו האמיתי של הסרט נבע מיכולתו להסביר לראשונה מדוע החברה הישראלית הקיאה מתוכה את העסקן: מפני שהתקשתה לקבל את העובדה כי הדרך הטובה ביותר להציל בזמנו יהודים לא היתה באש ובחרב, כי אם בקומבינות על הנייר. המדינה החדשה, כפי שמוכיחה כאן רוס, נבנתה על יסודות של גבורה ועליונות וכדי לא לערער את אלה, קברה מתחתיה את קסטנר ויחד איתו את כל מה שייצג.
זו אמירה שיש לה השלכות גם לגבי המציאות העכשווית, והיא טעונה בלי קשר לכך. בדיוק כדי להימנע מאמירות שכאלה לא נהוג לעשות כאן סרטים בסדר הגודל של "להרוג את קסטנר".
"ואלס עם באשיר"
קשה להכביר עוד מילים על "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, בעיני רבים הסרט הישראלי הטוב ביותר אי פעם ולפי רשימה שפורסמה כאן בראש השנה האחרון - הסרט הישראלי המצליח ביותר בעולם בכל הזמנים. "ואלס עם באשיר" פתח לא רק לקולנוע הישראלי את הראש, אלא גם לעולמי כשהעניק לו חיבור נדיר בין תעודה לדרמה ובין ריאליזם קודר לאנימציה, ז'אנר שנחשב עד לפני כמה שנים לילדים ובזכות סרטים כמו "ואלס עם באשיר" ו"למעלה", למשל, עשה טרנספורמציה של ממש לעולם המבוגרים האפל והעצוב. כל אלו, כמו גם העובדה שלסרט הזה שדדו אוסקר מוצדק, ידועים ונכתבו לרוב.
מה שמדהים כאן הוא שבניגוד לרוב הסרטים בקולנוע הישראלי, ערוץ 8 מילא חלק מכריע בכך שהוא בכלל הגיע עד לכאן. הקרן לקולנוע ישראלי תמכה בפולמן, אבל אביב גלעדי וערוץ 8 היו האקס פקטור שהפכו את החלום של פולמן למציאות. כך, לפני כשנתיים, הוקרן הסרט לראשונה בטלוויזיה בערוץ 8, לפי ההסכם, ופולמן הסכים להתראיין לוואלה! תרבות רק כאות תודה לערוץ 8 על תמיכתו בפרויקט. מי שמכיר את פולמן יודע עד כמה הוא שונא להתראיין, אבל להפנות גב לגוף שתמך בו, הוא לא היה יכול, וביום ההולדת ה-20 של הערוץ המצוין והחשוב הזה מומלץ גם לכם שלא להפנות לו את הגב.
*ערוץ 8 של HOT מציין 20 שנה להקמתו בחודש של שידורים מיוחדים והקרנת בכורה לשלוש יצירות חדשות: "הדירה", "שלטון החוק" ו"אתם שם בבית"
השתתפו בהכנת הכתבה: לילך וולך, הדר טורוביץ', חן רוזנק, אבנר שביט ועינב שיף