אין צורך להיות חובב אדוק של וודי אלן כדי ליהנות מהסרט הדוקומנטרי עליו ששודר בסוף השבוע ב-yes דוקו. כשסרט תיעודי נעשה בסטנדרטים האלה הוא עומד נישא כיצירה שתגרום לכם ליפול לרגליה מתוך כניעה פאסיבית לאיתני האמנות הזו, הקולנוע הדוקומנטרי.
שני חלקי הסרט (שעה וארבעים כל אחד) פועלים כשתי מסרגות בידיה של סורגת מיומנת, שקצותיהן מלפפות חוטים בזריזות מהוקצעת ובהרמוניה מושלמת. זאת, עד להיווצרות דוגמא שאינה ממחוזותינו ושהיריעה המתקבלת בסופו של דבר היא הדומה ביותר לאמת אודות האדם, איש המשפחה והיוצר יוצא הדופן שהוא וודי אלן. דמותו המלאה, לטוב ולרע, של במאי הקולנוע המוערך והוותיק הולכת ונחשפת במגוון אמצעים - הזמנת הצופים אל הפינה שבה ממוקמת מכונת הכתיבה העתיקה בה הוא עדיין כותב את סרטיו; ראיונות איתו ועם מגוון מהפנט של אנשים ושחקנים מהשורה הראשונה הקשורים בעולם הקולנוע שלו ובכלל, בין היתר נשותיו לשעבר ואחותו שהינה גם מפיקתו; ראיון ישן וחשוב שערך הוא עצמו עם אמו; קטעי ארכיון נדירים של תהליכי עבודתו; דיווחים צבעוניים מהתקשורת; סצנות מייצגות מעשרות סרטיו שמקושרות אל עולמו הפנימי המורכב וקטעים מהופעותיו כבדרן בשנותיו המוקדמות.
לאחר סקירת ילדותו שהיתה אפופה בעגמויות הפוסט-טראומה של המשבר הכלכלי הגדול מחד ובניחוחות התבגרותו במשפחה יהודית מאידך, מובאות סצנות נבחרות מסרטיו בהן עברו של אלן מיוצג. ואז, לצד פרטים על אופן עבודתו כבימאי מנוסה- ביניהם חופש הפעולה המיוחד שהוא מעניק לשחקניו כבימאי, העובדה שאינו מקדיש יותר מרגעים ספורים לאודישנים, למפגשים אישיים עם כוכבי סרטיו, או אפילו לחזרות והעובדה שיפסיק צילומים בכדי שלא לפספס משחק של הניו יורק ניקס הולכות ומתווספות החתיכות אל לוח פאזל חייו האישיים והיצירתיים של אלן.
עם התקדמות הצפייה, התמונה שמנסה הסרט לצייר הופכת ברורה אלן התחיל כקומיקאי שהביט על העולם בדו-מימד, כפנטסטי ומצחיק, בעיקר. וכך, סרטיו הראשונים היו מושתתים יותר על יסודותיו של עולם כאוטי-משעשע, בו הוא כיכב כמר שלומיאל הראשי. אך עם כתיבת "הרומן שלי עם אנני" קיבלה תפיסת עולמו את הקימור היפה שלה ואז כמו הושלמה: התבוננותו על החיים הוסיפה ליצירה מימד נוסף, אפל יותר, שבא עם התגברות ייאושו מהבדידות הבלתי ניתנת להתרה מהקיום האנושי, ממסתוריותה של המשמעות לחיים ומהפחד למות. אלו נושאים בלתי פתורים שככל שכוחו יהיה במותניו, כך הוא מעיד, יגרמו לו להמשיך להתעבר, להרות ולהוליד לפחות סרט אחד בשנה, בניסיון לקבל תשובות לגבי החיים.
אלן הגיע למקום כל כך מוערך בקהילת הקולנוע האמריקאית, כך מדגיש הסרט, שכפי שעשה ב-40 השנים האחרונות, הוא יכול להמשיך וליצור סרטים אותם הוא כותב כאוות נפשו וללא התערבות הגורמים הממנים וזו פריבילגיה שאין שני לה. "עבורי זו הכמות" הוא מצהיר, ומספק לעצמו לגיטימציה לעשייה ללא הרף, גם אם על פני האיכות, בתקווה להצלחה בקופות אחת לכמה סרטים.
12 שאלות לוודי אלן:
הסרט מביא כמקשה אחת את צדדיו הצנועים של אלן סרבן הטקסים, אבל גם את צדדיו המודחקים, יצריו החשוכים והפראנואידים ואת האלמנטים האקסצנטריים שבו. עריכה מחוכמת בסיקוונס זריז של מרואיינים מצליחה להדגים זאת: כולם מעידים באותן מילים, ואחריהם גם אלן עצמו, על יכולתו לשים מחיצות מוחלטות בחייו ולגשת בכל פעם רק למקום שצריך, מבלי להיות טרוד מעניין רלוונטי אחר, קשה מנטלית ככל שיהיה. יכולת זו הוכחה כחיונית לאלן כפי שמראה הסרט באפקטיביות - ברגע אחד מפוצלת התמונה לתשעה מסכים עליהם מוקרנים דיווחים ממקומות שונים בעולם אודות שערוריית הרומן שניהל עם בתה המאומצת של זוגתו מיה פארו, כל זאת בזמן שהוא ממשיך במקביל בפעילותו הקולנועית השוטפת.
הצפייה מתקינה תחושה חזקה שלא רק המרואיינים התיישבו הכי אותנטיים שניתן אל מול המצלמה, אלא גם אלן עצמו. הוא מתראיין בביתו בברוקלין כקפיטן עייף של אניית גופו העתיק, כשהוא נתלה על כיסא בתשישות הטבעית היורדת עליו ממרומי 76 שנותיו ומרשה לעצמו להיות חשוף כפי שלא היה מעולם. לעומת ראיונות קודמים שהוכנסו גם כן אל הסרט, הפעם אלן לא ניסה להטיל את עוגן משקלו ההומוריסטי אל קרקעית העולם - לשלוף תשובות מפרסונת המותג שבנה לעצמו של "הליצן הקולנוען" ולספק הגיגים שנונים או בדיחות מתוחכמות כמתן תשובות. הוא התאמץ לענות למראיינו מירכתי ליבו ובפשטות לא פחות ממרגשת, ניסה לדבר אל האנשים שצופים בו.
יכולות האלתור של וודי אלן:
ועדיין כולנו הרי מכירים את אלן כדמות נוירוטית ואחוזת תזזית - הן בדיבור והן בשפת הגוף - והסרט מרמז על תשובה לכך. אלן הוא וורקהוליק שאינו יכול להפסיק לעשות סרטים ואינו מתפנה לשום דבר אחר (למעט נגינה בקלרינט בקונצרטים). ממה הוא מפחד אם לא יהיה עסוק כל הזמן? התאולוג וחוקר הקולנוע רוברט לאודר משווה את אלן לגרסה הקומית של אלבר קאמי, שאותו הוא מצטט: "אני לא רוצה למות, אני לא רוצה שיקיריי ימותו. אני אמות וכל יקיריי ימותו ולכן החיים אבסורדים". גם בגיל 76 אלן עדיין מפחד פחד מוות מהמוות ונראה שאין מילים נכונות מאלה של קאמי עבור השקפת עולמו של אלן, גם בתקופה זו של חייו. מילים אלה ישמשו אותו כמו פחם לקיטור מדחפי האנייה שתנווט אל עבר יצירת סרטים נוספים טובים, בינוניים או גרועים כאחד אבל בבלעדיות שלו עד יומו האחרון.
וודי אלן: ראיון בלעדי לוואלה! תרבות
וודי אלן: מה חשבתם על הסרט התיעודי? ספרו לנו בפייסבוק