פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      וודי אלן: "כולנו אומללים ואין תקווה" - בלעדי

      לרגל צאת סרטו החדש והמצליח מזה שנים, "חצות בפריז", מדבר וודי אלן על הכל – מהקשר עם ניקולא סרקוזי וקרלה ברוני ועד משמעות הקיום. ראיון בלעדי

      יש דבר אחד שוודי אלן לא אוהב לשמוע על סרטו החדש, "חצות בפריז". "אני לא מבין למה אנשים אומרים שזו יצירה אופטימית, ובטח שאני לא מבין למה הם חושבים בגללה שהתמלאתי בתקווה", הוא מתרעם בראיון מיוחד לוואלה! תרבות, שמתקיים לאחר הקרנת הבכורה של הקומדיה בפסטיבל קאן האחרון.

      "אחרי הכל, תחשוב רגע", מסביר אלן. "על מה הסרט? זה סיפור על סופר שחי באומללות בארצות הברית של ימינו, והוא בטוח שלו רק היה נולד בזמן אחר, החיים שלו היו שמחים יותר. אבל אז הוא מקבל הזדמנות לחזור בזמן לפריז של שנות העשרים, ומגלה שגם בימים ההם החיים לא היו מספקים. אז מה מלא תקווה פה? הסרט מדבר על כך שפעם היה גרוע ועכשיו גרוע ותמיד יהיה גרוע. נכון, יש בו איזו ארומה רומנטית, אבל שוררת בו אותה עגמומיות שעוברת כחוט השני בסרטיי".

      זה בעצם מה שמעניין ב"חצות בפריז". לכאורה נראה שזה עוד סרט שמתענג על הכמיהה לעבר, אבל בעצם הוא אומר שנוסטלגיה זה דבר מזויף ושקרי לחלוטין.

      "נכון, חזרה בזמן לא פותרת כלום, בכל זמן יש בעיות. הנה, קח לדוגמה את פריז של שנות העשרים, או את ימי ה'בל אפוק', שהיו קודם לכן. אז נכון, היו אז בגדים יפים ומרכבות נוצצות ותכשיטים מוזהבים, אבל אם היתה לך שחפת – זה היה הסוף שלך, כי לא היתה לזה תרופה. ואם הלכת לרופא שיניים, לא היה לו נובוקאין לתת לך, והיית סובל בזמן הטיפול בלי הרדמה. גם לא היה מיזוג, ואי אפשר היה להתקשר להזעיק אמבולנסים. נוסטלגיה יכולה לסחוף אותך, אבל היא מעוותת את המציאות: האמת היא שאיכות החיים היתה גרועה יותר פעם, והיא רק משתפרת".

      מתוך הסרט חצות בפריז (יח"צ)
      "אני מעדיף לחיות היום, כי עכשיו לפחות סובלים פחות אצל הרופא שיניים". מתוך "חצות בפריז" (צילום: יח"צ)

      "גם פיקאסו וברגמן הם בסך הכל הסחת דעת"

      אז אם היית יכול לחזור לחיות בעבר, לא היית עושה את זה?

      "לא, אני מעדיף לחיות עכשיו, כי אני לא יכול לסבול שיכאב לי אצל הרופא שיניים. מה שכן, הייתי שמח אם אפשר היה לנסוע בזמן כמו שנוסעים לקריביים. ככה הייתי קופץ לסוף שבוע בפריז של שנות העשרים, או נוסע לאכול צהריים בימי הבל אפוק, ואז חוזר לניו יורק העכשווית".

      בפריז של אותה תקופה הגיבור שלך פוגש את מיטב הסופרים האמריקאים שחיו אז בעיר – המינגוויי, פיצג'רלד וגם גרטרוד שטיין, שאומרת לו שהתפקיד של האמן הוא לשמח את הקהל. אתה מסכים איתה?

      "לא, יש לנו גישות שונות. היא חשבה שהאמן צריך להצדיק בפני הקהל את החיים האלה, ואני לא מתיימר לכך".

      אז מהי האמנות בשבילך?

      "הסחת דעת. כל אמנות היא לא יותר מהסחת דעת. אנשים לא נבונים רואים תוכניות טיפשיות בטלוויזיה, ואנשים נבונים יותר מסיחים את דעתם בעזרת דה וינצ'י, מוצרט, המינגויי וברגמן, אבל בשני המקרים - האמנות היא לא יותר מהנאה רגעית, אתנחתא קומית, כוס מים קרים ביום לוהט".

      וודי אלן (יח"צ)
      "מפורסמים אומללים בדיוק כמו כל אחד אחר". וודי אלן עם אוון ווילסון ורייצ'ל מקאדמס בצילומי "חצות בפריז" (צילום: יח"צ)

      "אני אוהב לסבול? מה פתאום"

      הקולנוע של ברגמן הוא אתנחתא? איך סרט על שוודיות שזועקות ולוחשות יכולות להיחשב כהנאה רגעית?

      "בגלל שאפילו בסרט של ברגמן אתה מקבל סיפור טוב, שמעניין אותך וסוחף אותך, ולא משנה מה האופי שלו, הוא גורם לך לשכוח במשך שעה וחצי מהחיים שלך. אז האפקט של הסרט דומה, ולא משנה אם זה סרט של פרד אסטר או אינגמר ברגמן. בשני המקרים, אתה עוזב את החיים האיומים שלך, שוקע בחשיכה במשך זמן מה, ואז שב לשגרה הנוראית, אבל אתה כבר סובל אותה יותר בקלות, כי לפחות היתה לך הפסקה באמצע".

      התפקיד של האמנים הוא לשכך את האומללות של האדם הרגיל, וההנחה היא שגם בגלל העול הזה הם אומללים יותר מן המסכן הממוצע. אתה מסכים?

      "לא, זה עוד מיתוס. אמנים הם אומללים בדיוק כמו כל אחד אחר, ורק בגלל שהם חשופים יותר לציבור אז אתה מקבל את הרושם שיש משהו מיוחד אצלם. האדם שעובד במשרד סובל בשקט, ועל המינגוויי כותבים בעיתונים, זה כל ההבדל. זה כמו שתמיד אומרים 'בהוליווד כולם מתגרשים'. האמת הפשוטה היא שבאמריקה כולם מתגרשים, אבל כשמישהו אלמוני עושה את זה, אף אחד לא מדבר על כך. בסיכומו של דבר, כולנו אומללים באותה מידה. החיים הם כמו הסיום של 'אבק כוכבים' שלי, כשהאוטובוסים של העשירים וזה של העניים נפגשים בסוף בדיוק באותה מזבלה. ככה זה, לא משנה אם אתה עשיר או עני, אתה נוסע באותו מסלול ומגיע לאותו מקום".

      איכשהו, מהקלילות שבה אתה מדבר על אומללות ומן הנטייה שלך לעסוק בה שוב ושוב, אפשר אולי לחשוב שבאיזשהו מובן אתה מתענג על המושג של הסבל.

      "מה פתאום. לסבול זה לא טוב, לסבול זה רע וזהו. אין שום סיבה לסבול. סבל זה דבר רע לכולם, וזה לא נותן לך כלום".

      וודי אלן בפרמיירת הסרט "חצות בפריז" (GettyImages , Ian Gavan)
      "הייתי צריך להישאר בפריז כשהייתי צעיר". וודי אלן עם שר התרבות הצרפתי פרדריק מיטראן (מימינו) ועם כוכבי הסרט (משמאלו) - ליה סיידו, אוון ווילסון ואדריאן ברודי (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      "פחדתי להתרחק מהפסיכיאטר שלי"

      כסמל לאירוניה שיוצרת הניגודיות בין המודעות של אלן לריקנות של החיים ובין הרצון שלו בכל זאת ליהנות מהם, השיחה מתקיימת במרטינז, אחד מן המלונות היוקרתיים ביותר בריביירה. מלונות יוקרה צרפתיים הם כבר מזמן זירה מוכרת לאלן הוותיק, שחגג 75 בדצמבר האחרון. אחרי הכל, הוא החל באחד כזה את הקריירה שלו. זה קרה ב-1965, עוד לפני שביים את סרטו הראשון, עת נקרא לעיר האורות כדי לכתוב את "מה חדש, חתלתולה?" - מהתלה הוליוודית שהצטלמה במקום.

      "חוויית העבודה על הסרט היתה איומה", הוא משחזר, "אבל השהות בעיר היתה תענוג, מה עוד שהאולפנים שיכנו אותי על חשבונם באחד המלונות הנוצצים בה. אז התאהבתי בפריז".

      אז למה לא נשארת?

      "זאת היתה טעות. הרי לא היתה לי אז משפחה או כל מחויבות אחרת, ולא היתה שום סיבה שלא אישאר בפריז. הייתי צריך להמשיך לגור כאן, בדיוק כפי שרבים מחבריי עשו, והם באמת נהנו מן השהות הממושכת. אבל הייתי פחדן. לא ידעתי איך אשרוד בלי בית המרקחת השכונתי בניו יורק, וחששתי להיות רחוק מהפסיכיאטר הקבוע שלי, אז פספסתי את ההזדמנות".

      מתוך חצות בפריז (יח"צ)
      "קשה לי להשיג כסף לסרטים שלי". מתוך "חצות בפריז" (צילום: יח"צ)

      "אני אינטלקטואל, אוון ווילסון קאובוי"

      מילא זה שלא גרת כאן בצעירותך, אבל איך זה שרק עכשיו עשית סרט בפריז? הרי הצרפתים סוגדים לך כבר שנים, אבל עשית סרטים על לונדון ואפילו על ספרד לפני שהגעתם אליהם.

      "זה הכל שאלה של כסף. אנשים אולי לא מודעים לזה, אבל קשה לי לגייס תקציבים לסרטיי. כדוגמה לכך, התחלתי לעבוד על 'חצות בפריז' כבר לפני חמש שנים, אבל נאלצתי לעצור את ההפקה בגלל סיבוכים כלכליים. לפני שנה נפתח מחדש חלון ההזדמנויות, בגלל שקיבלתי מימון נוסף ובעיקר מפני שהתווספו הקלות מס למי שמצלמים בפריז, אז התאפשר לי להוציא מההקפאה את התסריט".

      למה החלטת לספר על פריז דווקא את הסיפור המסוים בזה?

      "בהתחלה היה לי רק ש?ם - 'חצות בפריז'. זה שם נורא יפה, לא? 'חצות בפריז'. ואז שאלתי את עצמי – אבל מה קורה שם, בפריז, בחצות? ואז עלה לי הרעיון שהגיבור הולך ברחוב ומופיעה בפנינו מרכבה. ואז אמרתי לעצמי – אוקיי, הוא יפגוש צרפתייה וינהל איתה רומן. זה היה יפה ביותר, אבל אז חשבתי – בעצם, מה היה קורה אם המסיבה הזו תתרחש בשנות העשרים? ברגע שהלכתי בכיוון הזה, כל הסיפור נגלה בפניי במלוא הדרו ופריז של פיקאסו ודאלי קרמה עור וגידים לנגד עיניי".

      משהו השתנה בתסריט בשנים שעברו מאז שהתחלת לעבוד עליו ועד שסוף כל סוף הוצאת אותו לפועל?

      "אותו תסריט בדיוק, בהבדל אחד: שכתבתי את הדמות הראשית בשביל אוון ווילסון. בתחילה, הגיבור היה מעין גרסה צעירה שלי, אבל ברגע שליהקתי לתפקיד את ווילסון, הבנתי שצריך לשנות את הדמות. אחרי הכל, ווילסון מוכשר וראוי, אבל הוא לא אינטלקטואל מניו-יורק אלא קאובוי מטקסס. אז עשיתי בשבילו את השינויים המתאימים".

      קרלה ברוני על סט צילומי הסרט החדש של וודי אלן "חצות בפריז" (AP , Thibault Camus)
      "כל הסיפורים בתקשורת היו המצאות. היא שחקנית נהדרת". וודי אלן עם קרלה ברוני בצילומי "חצות בפריז" (צילום: טיבו קאמי, AP)

      "אני כבר זקן"

      למה מלכתחילה לא שיחקת בסרט? למה בכלל הפסקת להופיע בסרטים שלך? נמאס לך לשחק?

      "ממש לא, פשוט בדרך כלל אני זקן מדי. אין לי משהו עקרוני נגד הופעה בסרטים של עצמי. אני פשוט מסתכל בתסריט, ואו שאני אומר לעצמי - הופה, הנה תפקיד בשבילי, או שאני לא אומר את זה. הנה, לקראת הליהוק של הסרט הבא שלי, ' Bop Decameron', קומדיה שמצטלמת ברומא, קראתי את התסריט ושמתי לב שיש דמות שאני יכול לשחק, אז אני אכן עושה זאת".

      אם כבר מדברים על ליהוק, אז ההחלטה לתת תפקיד ב"חצות בפריז" לקרלה ברוני עוררה את הרעש התקשורתי הכי ממושך שזכור סביב סרט שלך.

      "הרוב היה המצאות. קרלה שחקנית נהדרת ועשתה עבודה מעולה, אבל בדו סיפורים כאילו שהייתי צריך לעשות איתה כמות חריגה של חזרות וכאילו שצילמנו מחדש כמה סצינות. זה שטויות. כתבו גם שסרקוזי זעם על אופי התפקיד שלה והיה נגד כל הפרויקט הזה, אבל האמת שהוא בא לצילומים ורק דיבר בשבחי אשתו ובשבחי הסרט".

      קרלה ברוני מנגבת זיעה מראשו של ניקולה סרקוזי (רויטרס)
      "הם אנשים מקסימים, שמדברים איתך בגובה העיניים". קרלה ברוני מנגבת לניקולא סרקוזי את הזיעה (צילום: רויטרס)

      "סרקוזי נהדר, הרפובליקאים טיפשים"

      למה הם לא הגיעו להקרנת הבכורה של הסרט בקאן? ניתק ביניכם הקשר?

      "קרלה לא הגיעה אך ורק מסיבות אישיות. אנחנו בקשר נהדר. היא וניקולא אנשים נפלאים ומקסימים. הם לא לואי ה-14. שניהם אוהבים ומבינים קולנוע, ומדברים איתך בגובה העיניים. חבל שהם לא הגיעו לריבייריה. ניקולא הוא אדם חכם ואנושי, ואכפת לו רק מטובת העם. הוא אדם רגיל, שאוהב ספורט וסרטים ונרדם מול הטלוויזיה".

      קצת מפתיע לשמוע את ההתלהבות שלך מסרקוזי, בעיקר לאור העובדה שמעולם לא הפגנת חיבה רבה לימין הפוליטי. אפילו בסרט הזה אתה משתמש בהורי אשתו של הגיבור כדי ללעוג לרפובליקאים.

      "אין מה לעשות - המתנגדים לאובמה, בעיקר אלה שמשתייכים לצד הנצי של המפלגה הרפובליקאית, הם אנשים קטני מוח. אחרי הכל, כשצרפת התנגדה למלחמה בעירק, האנשים האלה רצו לשנות את השם של הצ'יפס מ'French Fries' ל'Freedom Fries'! כמה טיפשים אפשר להיות? לטיפשות שלהם אין גבולות, ובגלל זה הם כל כך מצחיקים".

      רייצ'ל מקאדמס בטקס הפתיחה של פסטיבל קאן, 11 מאי 2011 (GettyImages , Vittorio Zunino Celotto)
      "בני אדם זה הדינוזאורים החדשים". וודי אלן עם רייצ'ל מקאדמס בהקרנת הבכורה של "חצות בפריז" בפסטיבל קאן האחרון (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      "עוד מאה שנה יישארו כאן רק נמלים"

      אתה מודאג מהאפשרות שהאנשים האלה ידיחו את אובמה ויעלו לשלטון? בכלל, איך אתה רואה את העתיד של ארצות הברית ושל העולם?

      "אני מאוד לא אופטימי. וויליאם פוקנר חזה הישרדות למין האנושי, אבל עם כל ההערכה שלי כלפיו, אני דווקא חושב שנירשם בהיסטוריה כממשיכי הדרך של הדינוזאורים – זן שקיבל הזדמנות, אבל הוביל להיכחדות של עצמו. אני חושב שהעידן הזה הוא הקצה של הקצה של ההיסטוריה האנושית. כל הסימנים מעידים על כך שעוד מאה שנה יישארו פה רק נמלים".

      בתוך כל האומללות והפסימיות הזו, מאיפה אתה מוצא את החשק והמוטיבציה לכתוב כל כך הרבה?

      "מבחינתי זו תרפיה. נכון שבתי משוגעים נותנים למאושפזים לרקום סוודרים ולצייר? אז בשביל שלוות נפש, אני כותב, ובלי זה הייתי משתגע. אני קם בבוקר לבית משוגעים, ואז מתחיל לכתוב וזה מרגיע אותי. בעולם האמיתי אין לי שליטה על כלום, אבל בעולם שאני בורא בזמן הכתיבה, רק אני מחליט מה קורה".

      אתה עדיין כותב בעט?

      "ברור. אין לי בכלל מחשב. אני כותב על נייר ואז אני מעביר למכונת כתיבה, וזו בדיוק אותה מכונה שיש לי מאז גיל 16. אני כותב מהר וחלק, אז אין לי שום צורך במחשב או במעבד תמלילים".

      גם סלולרי אין לך?

      "האמת שדווקא יש לי אייפון, ואתה יודע לשם מה? טוב, גם בגלל השיחות, אבל בעיקר בשביל המוזיקה. הרי אני ממשיך להתאמן בקלרניט גם כשאני לא בניו יורק, ועד לאחרונה תמיד הייתי צריך להיסחב בשביל זה עם אלבומים ומכשירי נגינה למיניהם. עכשיו, העוזרת שלי שמה לי על האייפון לא פחות מ-15 אלף קטעי ג'אז, ואז אני פשוט שם את האוזניות ומתאמן כשהאייפון על השולחן. זה חוסך לי המון טירחה".

      וודי אלן (GettyImages)
      "אני עדיין כותב במכונת כתיבה. אני לא צריך מחשב או מעבד תמלילים". וודי אלן עם רעייתו סון-יי פרווין, בהקרנת הבכורה של "חצות בפריז" בפסטיבל קאן האחרון (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      תשוקה אינסופית לחיים

      אלן מדבר על מוזיקה באותו להט ובאותה התמדה שבהם הוא מנגן. ובכלל, הוא משוחח במשך דקות ארוכות כאילו שהיה דמות באחד מסרטיו, או כאילו שהוא מכתיב את התסריט הבא שלו; כאילו שזו היתה הפעם הראשונה שהוא מדבר על "חצות בפריז", כאילו שמלכתחילה זה היה הסרט הראשון שהוא נדרש להתראיין אודותיו.

      זה מעורר השראה, אבל זה גם מעלה את השאלה – מאיפה יש לו כוח? הרי אנחנו לא נמצאים במרגוע התרפיוטי של הכתיבה, וגם לא באתנחתה המבדרת של הבדיה, אלא במציאות עצמה, באותם החיים שהוא מתעקש להתעמת עם הריקנות, הנואשות וחוסר התוחלת שבהם. אז מאיפה הוא מוצא את הכוחות להלל כך את הקולנוע ואת פריז ואת קרלה ברוני? איך יתכן שבסיום השיחה איתו, בלי קשר לעצם המעמד אלא אך ורק בשל התוכן של הדיון, בן-שיחו יוצא עם חשק לטרוף את העולם, ליצור ולאהוב, ולחיות לנצח?

      את התשובה לכך אולי צריך לחפש אצל אביו הרוחני הגדול ביותר, פדריקו פליני, זה שאמר כי "אין התחלה, אין סוף, יש רק תשוקה אינסופית לחיים", ונראה שזו בדיוק המנטרה של תלמידו האמריקאי.

      לפיכך, אולי זה לא מקרי שבמהלך השיחה, מתוך כל הפילמוגרמיה העשירה שצבר, בחר אלן להזכיר דווקא את "אבק כוכבים", התשובה שלו ל"שמונה וחצי". בדיוק כמו פליני, גם הוא חושב שבאנו מכלום ולשם גם נחזור, אבל כל עוד שהחיים נמשכים, הוא לוקח את כל מה שיש להם להציע.

      בגלל זה דווקא אלן, שבשל חוכמתו נאלץ להכיר בעליבות הקיום יותר מכל אחד אחר, גם יוצר כמעט יותר מכל אמן אחר. בחמשת העשורים שעברו מאז הפעם הראשונה שלו בפריז ועד עכשיו, הוא מעולם לא שקע בדיכאון, מעולם לא נקלע לבצורת יצירתית, מעולם לא ניסה להתאבד. הוא רק כתב וכתב, שגל ושגל, ניגן וניגן, חקר את יופי העולם וזימר לו שירי הלל. הוא תמיד דיבר בגנות החיים, אבל מעולם לא בגנות שמחת החיים.

      לא היתה פעם אחת בראיון שאלן צחק. הוא אפילו לא חייך ולו פעם אחת. הקיום בשבילו הוא עסק רציני ביותר, ובדיוק בגלל זה הוא כנראה חושב שצריך לנצל כל שניה ושניה ממנו בקפידה ובאהבה. אחרי הכל, אין התחלה, אין סוף, יש רק תשוקה אינסופית לחיים.

      איפה ומתי רואים את "חצות בפריז"?

      אוהבים את וודי אלן? ספרו לנו