המחווה לחלונות הגבוהים: מה נעשה אחרי לכתו של שמוליק קראוס?

מספיק קשה לבצע שירים שהלחין שמוליק קראוס, גדולים, מרשימים ומרגשים היום כמו שהיו בעבר; עוד יותר קשה לבצע אותם כשקראוס יושב בשורה הראשונה במבטו שנראה אטום – מצבו הבריאותי לא משתפר בגיל 77 – אבל בוודאי תוהה מה הקשר בין מיקה קרני ואיה כורם לג'וזי כץ ואריק איינשטיין. הוא בוודאי זכר את מופע המחווה שנערך לכבודו לפני כשנתיים בפסטיבל הפסנתר, עת התייצבו כמעט אותם אנשים (דנה ברגר, חמי רודנר, מיקה קרני) למחווה אחרת לכבודו. אז, האיצטלה היתה 75 שנים להולדתו ואמש (שלישי) בפסטיבל ימי זמר בחולון היו אלו 45 שנה לחלונות הגבוהים. אבל בדיקטטורת המחוות המקומית, המשטר שבו עדי רנרט הוא תמיד המעבד ואיכשהו תמיד יש את ערן צור ואפרת גוש, מה זה משנה: העיקר שאפשר לבצע את "אינך יכולה". שוב.

מופע המחווה לחלונות הגבוהים לא חידש דבר ורק הוכיח שכשיגיע יומו של קראוס, ייבדל לחיים ארוכים, לא יוותר מה לחגוג לו: עוד בחייו נעשו לו כל כך הרבה מחוות, שקשה להאמין כי ישכנעו שוב את דנה ברגר לבצע את "חייל של שוקולד" (ביצוע פחות טוב מהמחווה לקראוס דאז) או את מיקה קרני לבצע את "אצלי הכל בסדר" (למרות שזהו אחד מלהיטיה הבודדים) או שוב לבקש מחמי רודנר שייראה כאילו הרגע התעורר כדי לעשות קולות רקע ב"שוב". רוב העיבודים בערב המחווה לחלונות הגבוהים, שכרגיל גלש גם לקריירה של ג'וזי כץ ושמוליק קראוס ולשירי הילדים ועוד כי בכל זאת, הבאנו כבר הרבה אנשים ולא נעים.

זו בדיוק הנקודה בה ערבי המחווה האלה נופלים והופכים למסטיקים של שירה בציבור עבור קהל מבוגר שממילא נהנה יותר מכתוביות המילים על המסך מהרמה המוזיקלית שעל הבמה: השקעה בכמות של אמנים ושל שירים על פני איכות וחשיבה מחוץ לקופסה. מה הטעם לבצע את "שמור לי חלום קטן" של הטוב, הרע והנערה (ביצוע נפלא של אפרת גוש, שעוד נחזור אליה) בערב לכבוד החלונות הגבוהים? מה הטעם לבצע את "זה קורה" בערב כזה? למה לא לבצע ערב עם פחות שירים, אבל שכל שיר יישמע לקראוס כמו הפתעה? זה לא קורה בערבים האלה. עדיף להעניק לקראוס פרחים ונשיקה, ולהקרין לקהל את הקטעים של החלונות הגבוהים מפסטיבל אולימפיה. בזה אי אפשר להפסיד, מקסימום לגלות ששיר כמו "הורוסקופ" ("לי טלה בהורוסקופ ולך יש תאומים, זאת הלא ההוכחה שאנו מתאימים") שכתב חיים חפר מטופש לא פחות מכל טקסט מוזיקה מזרחית שחטף על הראש מהאליטה.

ובכל זאת, לא הכל היה בינוני בערב הזה: ראשית, ערן צור תמיד בא מוכן עם אנרגיה משומקום לבצע את "יחזקאל" כאילו מדובר ב"ואז הופיעה בטי". צור הוא דוגמה לאחד שיכול היה להרים מופע שלם כזה בראש אחר ולהוציא ממנו פלאים. שנית, שלמה גרוניך נתן ביצוע מצוין ל"עייפה בובה זהבה" וגם היה הראשון לפנות לקראוס ישירות ולומר לו מילים חמות מהלב.

שלישית, זוהי אפרת גוש, הפתיינית האולטימטיבית שלקחה כל דקה שניתנה לה בערב כדי להראות את המרחק העצום שעברה מאז טבחה ב"פעם בחיים" של עמיר לב לאחת שיכולה לעשות כמעט כל שיר עם הקול המתיילד והתנועות המתאימות היטב לשמלה הצמודה והקצרה. קווין, שמוליק קראוס, אריק איינשטיין, אפרת גוש ממילא מלבישה את הזהות שלה על השירים ולראשונה זה שנים – היא מצליחה להחזיק את הקהל על הרגליים.

סביר להניח שבעוד זמן מה תצוץ לה סיבה נוספת לערוך מחווה שבה יבוצעו שירי החלונות הגבוהים או כל קלאסיקה אחרת ואם אפשר ששמוליק קראוס יהיה מעורב בה מה טוב, לפחות הוא יוצא מהבית לאירועים האלו ומכבד אותם בנוכחותו. אפשר לשים את הכסף מעכשיו שירמי קפלן או איה כורם יהיו שם ואפשר להמר שגם אז, אף אחד לא יוותר על ההרמוניות שקראוס חזה מראש. זו הגאונות של מי שחשב 40 שנה קדימה אבל לא ידע מה לעשות עם עצמו בעוד שעה. ההזדמנות לדבר שוב בשבחו (ובערב שכזה, מי בכלל זוכר את האלימות והסמים) היא ראויה וחשובה, אבל במקום לחגוג אותה, הגיע הזמן ליצור לה המשך – והרוק הישראלי, או לפחות התקוות הגדולות שלו שמשתתפות בערבי המחווה האלו שוב ושוב, פשוט לא יודעים איך.

הטוב, הרע והנערה: 40 שנה לאלבום המופת
האם מפעלי המחווה איבדו שליטה? דברו איתנו בפייסבוק