לפני 25 שנה התאחדו התסריטאי האלמוני שיין בלאק והשחקן הצעיר מל גיבסון עם השחקן המשופשף דני גלובר והבמאי הוותיק ריצ'רד דונר. התוצאה היתה "נשק קטלני", שנהיה לאחד מלהיטי הפעולה הגדולים של שנות השמונים והוליד את אחת מסדרות הסרטים המצליחות בהיסטוריה של עולם האקשן.
יתרה מכך, ההצלחה הזו גם הולידה לשגשוגו של תת-ז'אנר שלם: סוגת הבאדי קופ, שמוציאה למשימה משותפת צמד אנשי חוק השונים באופיים, ובדרך כלל גם בצבע העור שלהם ו/או בגילם. פה ושם אפשר היה להיתקל בסרטים מסוג זה עוד קודם לכן, כפי שמעידה הדוגמה של "כחום הלילה", אבל רק במשורה. "נשק קטלני", הודות לתסריט המשוכלל של בלאק ולביצוע המבריק של דונר-גיבסון-גלובר הפך אותם לסחורה הכי חמה בהוליווד, ולמשהו שכל אולפן רצה בו. כתוצאה מכך, בחצי היובל שעבר מאז הפקת הלהיט, אפשר היה להיתקל בעשרות אם לא מאות חיקויים שלו, ולא מעט מהם גם התעלו על המקור.
הסיבה הראשונה להיסטריה שהוליד "נשק קטלני" היתה שבהוליווד אוהבים ללכת על בטוח ולנסות ליצור העתקים של מה שכבר הצליח. אך מעבר לכך, סוד הישרדותו של הבאדי-קופ הוא בוורסטיליות ובגמישות שלו: הסוגה הזו משלבת גם הומור וגם אקשן, כך שהיא משביעה הן את תאוותיהם של מי שמחפשים בקולנוע אדרנלין והן את אלה של מי שמבקשים למצוא בו שעשועים, ולכן קהל היעד שלה רחב.
נוסף לכך, כיוון שיש בסוגה שני גיבורים דומיננטיים ומקוטבים, כמעט ודאי שכל אחד מן הצופים יוכל להזדהות לפחות עם אחד מהם. זאת, בניגוד לסרטים על גיבורים אינדיבידואליים, שעלולים לנכר מיידית את הקהל ולאבד אותם לעד.
בהקשר זה, כפילות הגיבורים ואופי הדינמיקה ביניהם איפשרה לסוגה להתפתח אבולוציונית ולהתאים את עצמה למקומות ולזמנים אחרים. אמנם בתחילה היא עסקה אך ורק בחיכוכים ובהתקרבות בין לבנים ושחורים, אבל מכאן והלאה, אפשר היה לשחק איתה ולהלביש עליה כל פער גזעי/מעמדי/ביולוגי וכיוצא בזה אחר. חגיגות חצי היובל להפצת "נשק קטלני" הן ההזדמנות להתבונן במפלצת שיצר, ולהיזכר בכמה מן הגלגולים הבולטים של הז'אנר שהוא אחראי יותר מכל לתפוצתו.
לבן ובן מיעוטים שאינו שחור
סוף שנות השמונים הביאו עמם לא רק מהפכה במאזן הכוחות בין שחורים ולבנים, אלא גם את הפרק האחרון במלחמה הקרה. בסוגת הבאדי-קופ, הדבר בא לידי ביטוי ב"מפגש לוהט", קומדיית הפעולה המופלאה שבה ארנולד שוורצנגר וג'יימס בלושי עשו שלום בין האמריקאים לסובייטים.
לאור התמורות הפוליטיות, סרטים מסוג זה איבדו את הרלוונטיות, אז הוליווד הלכה מזרחה והחלה להרכיב צמדים של אסייתיים ולבני עור. הדוגמה המוזרה והנשכחת ביותר לכך היא "Collision Course" מ-1989, שאיחד את הציוות הבלתי סביר ג'יי לנו ופאט מוריטה, הלוא הוא מיסטר מיאגי מ"קראטה קיד". מאוחר יותר, ברנדון לי חצה את האוקיינוס כדי לשלב ידיים עם דולף לנדגרן ב"צמד לעניין" (1991), וברבות השנים ג'קי צ'אן ואוון ווילסון עשו זאת ב"שנחאי נון" וב"לילות שנחאי" (2000 ו-2003). בתווך צ'אן היה שותף לאבולוציה נוספת של הז'אנר - סרטי השחור והאסייתי - אבל לכך גם נגיע בהמשך.
בהקשר זה, התפתחות חברתית נוספת של הז'אנר היתה סרטי הלבן והאינדיאני, למשל "Renegades" מ-1989 בכיכובו של קיפר סתרלנד או "לב הרעם" עם ואל קילמר שנעשה שלוש שנים מאוחר יותר. המערבון, הז'אנר הקלאסי מכולם, נהג לתאר כיצד לבני ואדומי העור מקרקפים זה את זה. הבאדי-קופ, הסוגה החדשה והמעודכנת, הפקידה בידיהם מקטרת שלום ושלחה אותם להילחם באויבים משותפים.
משל חברתי מעודן יותר אפשר היה למצוא ב"חקירה בעיר זרה" העתידני מ-1988, גלגול נשכח ולא מוערך דיו של הז'אנר, שבו שוטר לבן וגזען (ג'יימס קאן) נדרש לשתף פעולה עם שוטר חייזר. במקרה זה, החוצן סימל את כל הגזעים הלא-לבנים והאלגוריה היתה על גזענות באופן כללי, משהו שמזכיר קצת את הלהיט העכשווי "מחוז 9". אך בזמנו מדע בדיוני היה ז'אנר פופולרי פחות והקהל התקשה לעכל את השימוש בו לשם מסרים פוליטיים, כך שהסרט לא הצליח במיוחד.
לבן וכלב/לבן וילד/לבן וסבתא/שחורה ודינוזאור
הפופולריות העצומה של "נשק קטלני" גרמה להוליווד להבין כי הבאדי-קופ יכול להיות ז'אנר מסביר פנים לכל המשפחה, ובהתאם לכך חיפשה דרכים להדגיש את הצד המתחנן שלו. הפתרון היה לצוות את השוטר הלבן לאחד משלושת הדברים החמודים בעולם - כלבים, ילדים וזקנים.
בתור התחלה, ב-1989 יכולנו לחזות בלא פחות משני סרטי שוטר וכלב - "טרנר והוץ'" האגדי עם טום הנקס, שסופו הטרגי גרם לילדים רבים לבכות, ו"צמד הבלשים" עם ג'יימס בלושי. שניהם היו להיטים וגם הולידו המשכונים, שהלכו ישירות למסך הקטן.
סרטי השוטרים על ארבע למיניהם כבר הפכו למעשה לתת-ז'אנר בפני עצמו, וב-1995 אפילו צ'אק נוריס מחל על כבודו הגברי וניאות לשתף פעולה עם טרייר טיבטי ב"Top Dog". בקומדיה המשונה הזו, הצמד הביזארי נלחם, מכל האויבים שבעולם, דווקא בכנופייה ניאו-נאצית, והשילוב הזה כבר היה גדול על הקהל האמריקאי, שדן את המוצר התמוה לכישלון קופתי וקבר יחד איתו את התת-סוגה כולה.
בתווך, ניסו שני כוכבי אקשן לעצב לעצמם תדמית ידידותית יותר לסביבה בעזרת ליהוק שותפים חמודים לסרטי הבאדיקופ שלהם: סילבסטר סטאלון לקח את אסטל גטי, הסבתא הנחמדה מ"בנות הזהב", ל"עצור או שאמא שלי יורה!" (1992) וברט ריינולדס הצתוות לילד אלמוני בן שמונה ב"שוטר וחצי" (1993). בשני המקרים, התוצאה היתה כישלון מחפיר וזוכה ראזי.
אבל שני הכישלונות הללו מתגמדים לעומת מה שהיא הקטסטרופה הגדולה בתולדות הבאדי-קופ, ובכלל אחד התוצרים ההוליוודיים המשונים אי פעם: "תיאודור רקס" מ-1995, שבו גילמה וופי גולדברג כחולת מדים המשתפת פעולה עם שוטר שהוא לא אחר מדינוזאור מדבר. נוסף לקונספט יוצא הדופן, גם הביצוע לא היה שגרתי בלשון המעטה, ומתי המעט שהצליחו לשים ידיהם על עותק וידאו שלו נהנו מטריפ בלתי נשכח.
שחור ושחור
בשנות התשעים, הנוכחות של השחורים במסך הגדול ובתרבות הפופולרית כולה כבר היתה כה מובנת מאליו, שלא נותר צורך לאזן אותם בדמויות לבנות. אפשר היה כבר למכור לקהל הרחב סרטי באדי-קופ שבהם שני השוטרים שחורים, כל עוד שהאופי שלהם מספיק שונה כדי ליצור ביניהם דינמיקה חזקה.
כך, קיבלנו את סדרת "בחורים רעים" (הראשון ב-1995, השני ב-2003) בכיכובם של וויל סמית כשוטר המאופק ומרטין לורנס כשוטר הנוירוטי. הבמאי מייקל ביי יצר בסרטים הללו רצף כה מחשמל של פיצוצים ומרדפים, עד שבעיני חובבי הפעולה שני הסרטים הללו הם תשובת עולם האקשן לפרקים השונים של "בעקבות הזמן האבוד".
שחור ואסייתי
מעמדו של השחור בחברה כה התקדם, עד שהוא לא סתם עמד כשווה ערך לדמויות הלבנות, אלא כבר נהיה סמל של הלאום האמריקאי. בהתאם לכך, הבאדי קופ התגלגל אבולוציונית לכדי סרטי האפרו-אמריקאי והאסייתי.
בסרטים הללו, השחור ייצג את האמריקאי השורשי והנורמטיבי, ולו היתה את העליונות מעל האאוטסיידר בחברה - האורח האסייתי. הקהל קיבל יפה את השינוי הזה. בהתאם לכך, למשל, "שעת שיא" (1998) עם כריס טאקר וג'קי צ'אן זכה בהצלחה כבירה, הוליד שני המשכונים והפך את הבמאי ברט רטנר לאחת ההבטחות הגדולות בהוליווד, עד שהוא החליט להרוס לעצמו את הקריירה.
השחור שמתחפש ללבנה
למרות כל אלה, יש לציין כי הציוות הנפוץ ביותר בז'אנר הבאדי-קופ המשיך להיות, כמו ב"נשק קטלני" הישן והטוב, בין שחורים ולבנים. בהתאם לכך, בחצי היובל האחרון חזינו ברצף גנרי ובלתי פוסק של סרטים מסוג זה, חלק לא מבוטל מהם עם אדי מרפי, מרטין לורנס וסמואל ל.ג'קסון, שלושה כוכבים שהז'אנר הפך למגרשם הביתי.
אך נוסף לכך ולמשחקי התפקידים בין הלבנים, השחורים והאסייתיים, הסוגה המשיכה להתפתח בצורות מפתיעות, גם אם חד-פעמיות. בהתאם לזאת, קיבלנו ב-2004 את "White Chicks" של האחים וויאנס, סרט ה"שוטרים שחורים שמתחפשים לצעירות לבנות סטייל פריס הילטון" הראשון והאחרון. הקומדיה הזו לא זכתה להערכה, אבל היא היתה פרועה ומבריקה באמת. מי שהסכים להשהות את אמונתו ולקבל את העובדה שאפרו-אמריקאים מחוספסים יכולים בנקל להסוות את עצמם כנסיכות מבברלי הילס, זכה בה לחוויית צפייה מענגת, וחבל שלא היה לזה המשך.
הפארודיות
אפשר היה למנות עוד כמה גלגולים של הבאדי-קופ: היו כאלה שפשוט עימתו בין שוטר ותיק לאחד צעיר, לפעמים באותו צבע עור; היה את "פרועים על המערב", שניסה לשלב בין הז'אנר הזה לסוגת המערבון; והיו גם כאלה שחזרו למקורות הרציניים והקודרים שלפני ימי "נשק קטלני", למשל "יום אימונים מסוכן" שהביא לדנזל וושינגטון את האוסקר, או "מיאמי ווייס" הבלתי נסבל.
אך רשימה שכזו תהיה אינסופית וגם יבשה למדי, ועדיף במקום זאת לדבר דווקא על הגרסאות הפארודיות של הז'אנר, שלקחו את הטון האירוני מלכתחילה של "נשק קטלני" צעד אחד קדימה.
הניסיונות הראשונים לכך, למשל "מת לצחוק" מ-1993 עם סמואל ל.ג'קסון ואמיליו אסטבז, לא היו מבריקים במיוחד, אבל עם הזמן הם השתכללו. לפני שנתיים, למשל, קיבלנו את "החבר'ה האחרים" (2010) המופתי. הסצנה בתחילתו, שבה דה רוק וסמואל ל. ג'קסון קופצים אל מותם לצלילי הפו פייטרס, היא אולי הפארודיה השנונה אי פעם על הפעולה ההוליוודית. בלי קשר לכך, הסרט הציג גם ביקורת חריפה באופן חריג יחסית לקולנוע האמריקאי על הקפיטליזם בכלל ועל האחריות של וול-סטריט במשבר הכלכלי הנוכחי.
ראוי להצדיע גם ל"קופ אאוט" (2010) של קווין סמית, שהיה מחווה ישירה ונקודתית ל"נשק קטלני". לסרט זה נעשה עוול, והוא לא זכה להצלחה למרות איכותו. אך סגירת המעגל האמיתית הגיעה עוד קודם לכן, ב-2005, עת עבר שיין בלאק לראשונה מאחורי המצלמה וביים את "קיס קיס באנג באנג" - מחווה משועשעת לתסריט הראשון שהוא מכר, לסדרת "נשק קטלני" ולכל מה שקרה בגללה.
הבריטים
נוסף לתפוצתו באמריקה, ז'אנר הבאדי-קופ הגיע גם למדינות דוברות אנגלית אחרות, ולמעשה הוא פופולרי בהן כיום יותר מאשר בארצות הברית. "שומר חוק", למשל, שכונה התשובה האירית ל"נשק קטלני", הפך בשנה שעברה לסרט המצליח בכל הזמנים במדינה זו, ועבד יפה גם בישראל.
הבריטים, מצדם, התבססו על נשק קטלני כדי ליצור את "שוטרים לוהטים" (2007), קומדיה שקנתה לעצמה גם כן חסידים רבים, וביססו על הבאדי-קופ בערך באותה תקופה את הסדרה הטלוויזיונית המופתית "חיים על מאדים". זו לקחה שוטר בן ימינו והחזירה אותו בזמן כדי לעמת אותו עם קולגות משנות השבעים ואז משנות השמונים. כך היא עמדה על ההבדלים בין העבר להווה באי הבריטי והמחישה שוב עד כמה בכוחו של הז'אנר להציג שינויים חברתיים. גם הגלגול המחודש של "שרלוק הולמס" הוא למעשה מעין סרט באדי-קופ, הבונה את הדינמיקה בין ווטסון לשרלוק בהתאם לזו שהיתה קיימת בין גיבורי להיטים כמו "נשק קטלני".
הזרים
לסיכום, גם טריטוריות שאינן דוברות אנגלית אימצו לעצמם את הבאדי-קופ. בצרפת, למשל, כבר שנתיים לאחר "נשק קטלני" השתמשו בסוגה זו כדי לדון במתח בין היהודים למוסלמים. זאת, בסרט "אחים לנשק", שבו כיכב הזמר החביב על יהודי צרפת, פטריק ברואל, כשוטר המשתף פעולה עם איש חוק שמוצאו ערבי.
תעשיית הקולנוע הקוויבקית, מצדה, ניכסה את הז'אנר כדי לקרב לבבות בין דוברי הצרפתית והאנגלית בקנדה. היא עשתה זאת ב"שוטר טוב, שוטר רע" המעולה מ-2006, שהיה בזמנו לשובר הקופות הקוויבקי הגדול בכל הזמנים. פעם נוספת הוכח כי קשה לעמוד בשילוב בין אקשן, קומדיה, צמד שוטרים ושלל מתחים חברתיים.
אך דווקא בישראל, שבה מן הסתם לא חסרים מתחים מסוג זה, סוגת הבאדי-קופ למעשה מעולם לא הגיעה למסך הגדול, אף שקל לחשוב על אופציות מקומיות. ולדימיר פרידמן ויפתח קליין כמאבטח וקצין ימ"מ שמשתפים פעולה כדי לחלץ בני ערובה מבניין חטוף? איתי טיראן וקייס נאשף כשוטר מג"ב ועמיתו הפלסיטיני שיוצאים בעקבות מבוקש מהחמאס? ליאור אשכנזי ודניאל ברוהל כסוכן מוסד ובכיר באינטרפול שצדים יחד ניאו-נאצי?