עשרת הסרטים הכי טובים בנטפליקס עכשיו

שלושים שנה אחרי צאתה, הקלאסיקה המודרנית של קוונטין טרנטינו רק משתבחת.

אורסון וולס אמר פעם שלעשות סרט זה נס, ולעשות סרט טוב זה בלתי אפשרי, אז מה נגיד על "ספרות זולה"? זה סרט שיש בו שלושים סרטים שונים, וכל אחד מהם טוב באותה מידה. מה זה טוב, מושלם. אתה צופה ואתה חושב, עוד מעט יגיע הרגע שלא התיישן טוב, מתישהו תבוא הנפילה, אבל טרנטינו יודע היטב איך לאזן בין אתנחתא קומית והתעלות רגשית, והסרט וגם מי שצופה בו מרחף מעל העננים. כל ליהוק, כל תצוגת משחק, כל בחירה מוזיקלית,כל ריקוד, כל סיפור, כל שורה בתסריט, כל תנועת מצלמה - הכל פה עובד, בהרמוניה מוחלטת, בהבנה אבסלוטית של שפת הקולנוע, בהבנה משותפת של כל המעורבים והמעורבות בעניין. איך זה יכול להיות? כנראה שיד האלוהים נחה על טרנטינו כשעשה את הסרט, אולי הוא קיבל מקדמה כי הבטיח לאל שיום אחד ישתקע בארץ הקודש.

רגע לפני שההמשכון שלו יוצא לאקרנים, "סמייל" מחכה לכם בנטפליקס בזרועות פתוחות ועם חיוך גדול - ומבעית. זהו אחד מסרטי האימה הטובים של השנים האחרונות.

ננסה לתמצת את עלילת הסרט בקצרה ובלי לחשוף יותר מדי מהתפניות שלה. גיבורתו היא פסיכיאטרית, שפציינטית שלה מתאבדת מול עיניה בצורה מחרידה, ועושה זאת כשחיוך רחב על שפתיה - ומכאן השם "סמייל". זו סצינת פתיחה מצמררת, אבל היא רק האקורד הראשון. לאחר שהייתה עדה להתאבדות, הפסיכיאטרית מתקשה להתאושש ונתקפת בחזיונות. דמויות שונות מחייכות לעברה, וזה תמיד חיוך מעורר פלצות ומבשר רעות. היא מרגישה שדבר מה נורא עומד לקרות, ואחוזה דחף לחולל משהו נורא לעצמה, או למישהו אחר. "משהו" רודף אותה.

מה זה ה"משהו" הזה? האירועים בסרט על־טבעיים, אבל ה"משהו" הזה הוא מטאפורה לתופעה מציאותית - פוסט־טראומה. ככל שמתבררת התמונה המלאה, ומתגלה הרקע המשפחתי של הגיבורה והרקע של הדמויות האחרות הכרוכות בגורלה, כך גם מתברר שהסרט הוא אלגוריה להשפעה שיש לאירועים אלימים על מי שהיו עדים להם. מי שעד להתאבדות, למשל, סופג לתוכו את הזוועה, שמשפיעה על ההתנהגות שלו והופכת אותו מקורבן פסיבי לסוכן אקטיבי, שמעביר את הטראומה הלאה, וכך כולנו הופכים לחלק משרשרת זוועות ומעגל של אימה בלתי ניתנת לעצירה.

"סמייל" ממחיש עד כמה טראומה יכולה להיות הרסנית, ואילו השפעות ארוכות טווח ובלתי הפיכות יש לה. הוא עושה זאת בצורה מבריקה ומצמררת, ובסופו של דבר מעביר מסר עצוב ומייאש: הסיטואציה הכי מזיקה ומסוכנת בחייו של בן אדם היא השהות בסביבת אנשים אחרים.

הרעיונות של הסרט מבריקים, והביצוע שלו יוצא מן הכלל. בראש ובראשונה, והדברים נכתבים בידי מי שכמעט לעולם אינו מפחד בסרטים, "סמייל" הוא אחד הסרטים המצמררים של השנים האחרונות. בעצם, גם לראות אותו בסלון ולא באולם הקולנוע לא היה רעיון כל כך טוב, כי בשלב מסוים כל כך פחדתי, שקמתי לדלת לבדוק שהיא נעולה.

את הגיבורה מגלמת סוסי בייקון, בתם של קווין בייקון וקירה סדג'וויק, שהופיעה לראשונה על המסך כבר בגיל עשר, ב"מאהב קטן" שביים אביה ב־2005, וזה התפקיד הראשי הגדול הראשון שלה כשחקנית בוגרת. התעשייה האמריקאית סערה לפני מספר שנים בעקבות כתבה ב"ניו יורק מגזין" על הנפוטיזם שממנו נהנים לכאורה "בנים ובנות של", אבל השחקנית המיוחסת מוכיחה לאורך כל הסרט כי היא הרוויחה את התפקיד הראשי בו בזכות ולא בחסד.

הסרט נהנה גם מתצוגות משחק נהדרות של שחקניות אחרות, למשל של קייטלין סטייסי בתור הפציינטית שהתאבדה. החיוך המצמית שהיא מחייכת לפני מותה הוא אחד הדימויים החזקים שראינו בזמן האחרון.

כל זה מוכיח עד כמה טיפשי לזלזל בסרטי אימה, אפילו שמבחינה מסחרית הם נועדו בעיקר לשמש במה ליציאות כיתתיות של בני נוער. "סמייל" הוא יצירה נבונה ומורכבת ברמות הגבוהות ביותר. הכל בו מלאכת מחשבת - מהתסריט ועד הליהוק של האחרונה בשחקניות המשנה.

פרקר פין, שכתב וביים את הסרט על פי סיפור קצר פרי עטו, הוא קולנוען צעיר ואלמוני שבעת צאת הסרט אפילו לא היה לו ערך ויקיפדיה משלו. בסרטו העלילתי הארוך הראשון, הוא מתגלה כיוצר חכם, רגיש ומיומן, ובקרוב נגלה אם שמר על התכונות האלה בהמשכון של "סמייל", שגם אותו כתב וביים.

עד שזה יקרה, נותר רק להרהר בשאלה אחת שעולה בעקבות חוויית הצפייה המצמררת ב"סמייל": איך זה שהחיוך, שעל פניו אמור להיות פעולה אנושית מלבבת, יכול גם להתגלות כהבעת פנים אניגמטית ומקריפה שגורמת לנו לקפוא במקום מרוב אימה?

ה־Me Too טלטל את העולם, אבל כמעט שלא ראינו סרטים עם זיקה אליו, וגם המעטים שנעשו - לא הצליחו בקופות. "מילה שלה", שיצא לפני שנתיים, הוא אחת הדוגמאות לכך. אפשר להבין למה הוא נכשל ואפשר גם להבין למה יש מי שחוגגים את כישלונו.

הסיבה לכך היא שגם בחוגים ה"ליברליים", כלומר גם ואולי אפילו בעיקר בקהילת הקולנוע, רבים מתהלכים עם התחושה ש"הפמיניסטיות האלה הלכו רחוק מדי עם ה־Me Too שלהן". הם לא יעזו לכתוב את זה כמובן, אבל כשתהיה הזדמנות - הם בהחלט ישמחו להתעלם מסרט רלוונטי, ולהתייחס לקיומו רק כשהוא נבעט מן האולמות בזנב שמוט. כך קרה ל"מילה שלה". עכשיו, כשנתיים אחרי הסיבוב הקולנועי הלא מוצלח שלו, הוא הצטרף לקטלוג הישראלי של נטפליקס, והלוואי שיזכה בו לחיים חדשים כפי שמגיע לו.

מדובר בסרט עלילתי, המציג את אחורי הקלעים של התחקיר שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס" על פשעיו המיניים של הארווי ויינשטיין. הוא עושה זאת מהפרספקטיבה של העיתונאיות שחתומות עליו - ג'ודי קנטור ומייגן טוהי. השתיים נכנסו להיסטוריה גם בגלל ההישג העיתונאי, וגם בגלל שהכתבה שלהם הובילה לתנועת Me Too.

התוצאה היא סרט סוחף, מטלטל, מרגש ומעורר מחשבה, שנשאר עם הקהל הרבה אחרי הצפייה. הוא מוכיח שהעיתונות לא מתה וגם ז'אנר סרטי העיתונות עדיין בחיים. שותפות לו כמה מהנשים המוכשרות בתעשייה: השחקניות זואי קאזאן בדמותה של קנטור וקארי מליגן בדמותה של טוהיי, הצלמת נטשה ברייר והבמאית הגרמנייה מריה שרדר, שפרצה בזירה הבינלאומית הודות ל"המורדת" עם שירה האס והיא אחת מהשמות הבולטים כרגע בתעשייה.

ההבנה של שרדר במבע הקולנועי ניכרת גם ב"מילה שלה". המהלכים האומנותיים שלה מרתקים מבחינה מוסרית, אנושית ואומנותית. קודם כל, היא בחרה שלא להציג בסרט את דמותו של ויינשטיין עצמו. אנחנו שומעים את קולו פה ושם ורואים אותו מהגב שלו פעם אחת - אבל לא יותר מזה. אמנם מזכירים את שמו של המפיק האימתני כמעט בכל סצינה בסרט, אבל אם שרדר הייתה מציגה אותו, התיאור שלו היה עלול להיות קריקטורי מדי מצד אחד, או סימפטי מדי מצד אחר, שלא לדבר על סטריאוטיפים אנטישמיים שקל ליפול בהם.

מול השאלה איך מתארים מפלצת, שאלה שכל כך הרבה במאים כבר נפלו בה, הבמאית בוחרת פשוט לא להראות את המפלצת, כי לא מגיע לה הכבוד הזה, ולהשאיר אותה על תקן פיל בלתי נראה במרכז החדר.

בהמשך לכך, הסרט מספר על עשרות פשעים מיניים שביצע ויינשטיין, אבל אף פעם לא מראה אותם. אנחנו שומעים את העדויות, ולעתים גם רואים את הנשים לאחר התקיפה, אבל לא חוזים בדבר עצמו.

שרדר אמרה כי הדבר האחרון שהקולנוע צריך הוא עוד סצינת אונס, וזה נכון. כל כך הרבה סרטים חטאו באסתטיזציה של תקיפות מיניות, ולעתים אף הציגו אותן בצורה נצלנית ופורנוגרפית. "מילה שלה" מוכיח שאפשר גם אחרת.

הסרט נמנע גם מייפוי המציאות של העיתונות. כל מי שהזדמן לו לעבוד במערכת עיתון, מגחך בדרך כלל מול הייצוגים שלה בקולנוע. אצל שרדר, אין מכונות כתיבה, אין אנשים שמעשנים בחניון ואין נאומים מלאי פאתוס באמצע המשרד. אפילו "הניו יורק טיימס" נראה אצלה כמו סניף שירות לקוחות של תן ביס. אפילו עורכת בכירה ב"ניו יורק טיימס" עובדת על מחשב נייד חסר חן. גם רחובות ניו יורק נטולים כאן כל שמץ של רומנטיקה. "מילה שלה" אף פעם לא שוכח מה הוא - סרט על תחקיר על אודות שורה ארוכה של תקיפות מיניות מזעזעות. כיאה לכך, הוא מתרחק ככל האפשר מרומנטיזציה של הפרשה הזו ושל מה שסובב אותה.

ולסיכום: הסרט גם מביא לידי ביטוי את הזיקה ארוכת השנים של שרדר ליהדות, שכבר באה לידי ביטוי ב"המורדת" וקודם לכן ב"חיי אהבה", סרט שביימה בתחילת דרכה כיוצרת על פי ספר של צרויה שלו. ג'ודי קנטור יהודייה, ו"מילה שלה" מדגיש זאת. היא מדליקה נרות שבת באחת הסצינות הראשונות, ולאחר מכן מדברת על הפעם הראשונה שבה ראתה שלסבתה ניצולת השואה יש מספר על היד. אלה לא סתם אנקדוטות: כיאה לזהות היהודית־אמריקאית שלה, העיתונאית גדלה על ערכים ליברליים ועל משנת "תיקון עולם", והם תרמו לעיצוב התודעה שלה והיו נר לרגליה בתחקיריה.

בסצינות אחרות, קנטור מציינת שלא רק היא עצמה יהודייה, אלא גם ויינשטיין וצוותו, שמנסים לדבר אליה כ"יהודים אל יהודים" ולהשתמש בזהות המשותפת כדי להוריד אותה מהתחקיר. וכך, "מילה שלה" הופך גם לסרט על אישה שהיא גאווה לעם היהודי, וגבר שהוא בושה לעם היהודי.

קומדיה רומנטית פרועה בכיכובה של ג'ניפר לורנס שעלתה לאקרנים לפני שנה ועוררה תהודה בעיקר בגלל סצינת העירום של השחקנית. זו אכן סצינה יוצאת דופן, מדהימה ומרתקת, ותוכלו לקרוא ניתוח מקיף שלה כאן, אבל הסרט מעניין גם בלי קשר אליה. אם פספסתם אותו בקולנוע, בו זכה להצלחה מתונה בלבד, עכשיו תוכלו להשלים פערים בנטפליקס וביס.

מעבר לסצינת העירום הפרועה, "לא לוקחים קשה" מציג גם את אחד מסיפורי המסגרת המופרעים שנתקלנו בהם לאחרונה בקולנוע המסחרי. לורנס מגלמת בו אישה בתחילת שנות השלושים לחייה, שכמו רבים מבני ובנות דורה נמצאת במצוקה כלכלית. למרות הקושי הפיננסי, היא נחושה לשמור על הבית שלה מסיבות סנטימנטליות ומשפחתיות.

הישועה מגיעה כשהיא נתקלת במודעה משונה מטעמו של זוג הורים, בגילומם של לורה בננטי ומתיו ברודריק, שפעם גילם את הנער בסרטים מסוגים אלה. הם חרדים לגורלו של בנם המחונן אך המופנם, שעומד להיכנס לקולג' כשהוא בתול וביישן. הם מחפשים מישהי שתיקח אותו תחת חסותה, תבתק את בתוליו, ותשחרר אותו מהקונכיה שלו, כדי שיהיה כמו כל חבריו ויוכל להשתלב בתרבות המסיבות של הקולג'ים. היא קופצת על ההצעה.

יש כאן כמובן ביקורת על המשבר הכלכלי, שדוחף מילינאילז להסכים להצעות כאלה; על תרבות האובריזציה, שבה הכל להשכרה - כולל חיי החברה והמין שלך; וגם על תעשיית הסקס כולה.

הביקורת החברתית הזו מרתקת ואקטואלית, אבל הסרט לא מפתח אותה. תחת זאת, הוא בוחר ללכת בכיוון של הקומדיה הרומנטית - תבנית נדושה וגנרית, שלא מתאימה לסיפור המסגרת יוצא הדופן, וגם לא מוכיחה את עצמה במקרה זה.

בעיה נוספת: סצינת העירום בחוף הים מגיעה כבר בשלב מוקדם של העלילה, ומתגלה כרגע השיא של הסרט. לאחר מכן, הקומדיה לא מצליחה להתרומם מחדש. "לא לוקחים קשה" מורכב מרצף ארוך של סצינות פרועות, גסות וצפויות למדי, למשל מסיבה שיוצאת משליטה, והן לא מצליחות להותיר חותם.

ובכל זאת, יש בסרט משהו. מה יש בו? קצת תעוזה, קצת ביקורתיות, ובעיקר הרבה ג'ניפר לורנס. השחקנית נמצאת על המסך כמעט בכל שנייה ושנייה, והופכת את חוויית הצפייה לסוחפת ומהנה - למרות הכל. גם בסרט כזה, לורנס ממחישה שהיא אחת השחקניות הטובות בדורה, עם נוכחות, רגישות ועוצמה דרמטית יוצאת דופן, וההופעה שלה ממגנטת ומחשמלת להפליא.

סרטה של אמה זליגמן יצא בתחילת העשור הנוכחי, רגע לפני הקורונה, הפך אותה לאחת הבמאיות המבטיחות באמריקה והפך את הסרט לתופעת תרבות. אצלנו הוא זכה להפצה סינמטקית קטנה ועכשיו זכה לחיים חדשים כשעלה לראשונה בנטפליקס - כי ככה זה פה, מה שלא בנטפליקס לא באמת קיים.

זליגמן, קולנוענית קנדית שזה סרטה הארוך הראשון כבמאית, ביססה את התסריט על סרט קצר שביימה בעצמה בעבר. רייצ'ל סנוט מגלמת בו צעירה יהודייה המגיעה יחד עם הוריה לשבעה, ונחרדת לגלות שם את השוגר-דדי שלה, ובלי קשר לכך, גם את האקסית המיתולוגית שלה, כמו גם שלל קרובי משפחה שכמיטב המסורת היהודית מחטטים בחייה האישיים ובעתידה המקצועי.

האתר המצוין HeyAlma בחר בזמנו ב"שבעה בייבי" כסרט היהודי הטוב ביותר של שנת צאתו. בנימוקי הזכייה, נאמר כי העיטור ניתן לו בזכות "המקוריות, תצוגות המשחק המעולות ובאופן כללי, הוויב שלו", וגם כי הוא מציע את "הדיוקן הכי אותנטי שראינו על המסכים של תרבות יהודית-אשכנזית", ובצד זאת גם "ייצוג קווירי מרענן וחיוני". אני משווה ומעלה - זה לא רק אחד הסרטים היהודים-אמריקאים הטובים של השנים האחרונות, אלא בכלל אחד הסרטים הטובים של דורנו; מלאכת מחשבת באורך 77 דקות בלבד שכל שנייה בה שווה זהב, והדקות האחרונות שלה מציגות את הדיאלוג הכי יפה שראינו לאחרונה בין אם ובתה.סרט שמגיע פעם בדור.

סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול

"אי.טי: חבר מכוכב אחר" הפך בזמנו לסרט המצליח בכל הזמנים, ומן הסתם גם לסרט הכי מצליח של ספילברג, עד שהגיע "פארק היורה" ב-1993 ולקח ממנו את שני התארים. ההבדל בין השניים: הבמאי לא חש זיקה מיוחדת ל"פארק היורה" או צורך להגן על המורשת שלו, ולא התנגד ליצור לו עוד ועוד המשכונים. לעומת זאת, הוא מסרב ליצור המשכון ל"אי.טי".

ספילברג עמד על סירובו גם בריאיון המקיף והמרתק שהעניק לאחרונה לסטיבן קולבר. המנחה האיץ בו ליצור את "אי.טי 2" ואמר כי המשכון שכזה יהיה מכונה להדפסת כסף. הבמאי השיב בתגובה שהסרט המקורי כל כך אהוב, שייתכן מאוד שאף אחד לא ירצה לראות את ההמשך שלו, ובכל מקרה הוא מעולם לא שקל ברצינות לביים פרק המשך שכזה.

ספילברג הוסיף גם ש"אי.טי" הוא "סרט די מושלם", והודה שהוא מסוגל לצפות בו שוב ושוב. האמת? גם אנחנו.

סרטה של איימי הקרלינג הפך עם השנים לאחד הסמלים הקולנועיים הגדולים של הניינטיז - סרט שמסמן תקופה, מבקר אותה, צוחק עליה, מהלל אותה ומנציח אותה. כיאה לבוז ההוליוודי המסורתי כלפי סרטים בהגמוניה נשית, איש לא האמין בתסריט, המציג את סיפורה של נערת שמנת מבברלי הילס בשם שר, בגילומה של אליסיה סילברסטון, אך התוצאה הפכה לפולחן ורכשה לעצמה קהל רחב של מעריצים ומעריצות - שכעת מוזמן לבחון את בקיאותו בחידון שהכנו לרגל המועד.

למי ששכח, נזכיר כי הסרט מתאר כיצד שר דואגת לשדך את כל העולם אבל נשארת בודדה בעצמה, עד שהנערה הקלולסית מבינה במי היא מאוהבת באמת. תוך כדי העלילה אנו לומדים גם להכיר את שלל דמויות שמקיפות אותה, בהן אחיה החורג ג'וש; חבר לכיתה בשם אלטון שמנסה לכפות את עצמו עליה; תלמיד חדש ואטרקטיבי בבית הספר בשם כריסטיאן; טאי, תלמידה אותה הגיבורה לוקחת כפרויקט כדי להפוך מלכלוכית לנסיכה; חברתה הטובה ביותר, דיון ועוד ועוד. כל זאת על רקע אמריקה של אמצע שנות התשעים ומיטב המוזיקה של התקופה.

כיום, "נשים קטנות" ידוע בעיקר כ"סרט שגרטה גרוויג ביימה לפני 'ברבי'", אבל הוא כמובן הרבה יותר מכך - והאמת שהוא גם טוב יותר מ"ברבי".

מדובר כמובן בעיבוד נוסף, אחד מני רבים, לקלאסיקה המופתית של לואיזה מיי אלקוט. כפי שנכתב בתקשורת האמריקאית והבריטית, עיבוד חדש לקלאסיקה של לואיזה מיי אלקוט הוא לא אירוע אלא ריטואל, וכל דור מקבל אותו בנוסח שמתאים לו ולזמנים בהם הוא חי. כך, בגלגולו האחרון, "נשים קטנות" מתרחק מן הגוונים המלודרמטיים ו/או משפחתיים, סבוניים ורומנטיים שאפיינו רבים מן העיבודים הקודמים, ותחת זאת מתמקד בשאלות הרלוונטיות ביותר לימינו, ובראשן מקומה של האישה בחברה.

זהו גם העיבוד המורכב ביותר שנעשה עד כה לספר. גרוויג נקטה בכמה מהלכים שמבדלים את הגרסה שלה מכל קודמותיה, והופכות אותה לעמוקה בהרבה ומרובת רבדים.

סיפור המסגרת נותר דומה. "נשים קטנות", כזכור, מתרחש במסצ'וסטס של מלחמת האזרחים ואחריה, ועוקב אחר ארבע בנותיה של משפחת מארץ', שלכל אחת מהן אופי שונה וחלומות אחרים - מרגרט (אמה ווטסון), הבכורה והראשונה שהופכת לאשת איש; ג'ו (סירשה רונאן), הטום-בוי המרדנית, השולחת ידה בכתיבה וחולמת על קריירה ספרותית; בת' (אלייזה סקנלן), הנשמה הטובה במשפחה; ואיימי (פלורנס פיו), בת הזקונים, שגם לה יש שאיפות אמנותיות, אך בתחום הציור.

הספר יצא במקור בשני כרכים ומתקדם כרונולוגית, וכך נהגו גם העיבודים הקודמים, אך הסרט של גרוויג נע כל הזמן בין שני צירי זמנים, ויוצר דיאלוג בין העבר של הגיבורות וההווה שלהן כדי להמחיש את התפתחותן וגם להדגיש כיצד מעגלים בחייהן נסגרים, לפעמים באופן אירוני או טרגי, לעתים בצורה שיש בה שלמות וגאולה.

נוסף לכך, "נשים קטנות" הוא לא רק עיבוד לספר, אלא הרבה יותר מזה - עם הזמן מתגלה כי מדובר גם בסרט המתאר את תהליך הכתיבה והייצור של הקלאסיקה הספרותית, וגם במעין אוטוביוגרפיה של הסופרת. אם לא די בכך, גרוויג מוסיפה עוד רובד. ג'ו הופכת אצלה לבת דמותה של אלקוט ואולי גם לאלטר-אגו שלה עצמה. הדיאלוג בינה למוציא לאור שלה, שהוא כמובן גבר עם סט מסוים של ציפיות לגבי מה שנשים אמורות לכתוב ורוצות לקרוא, הופך לאלגוריה על היחסים בין נשים יוצרות לבעלי הכוח ומקבלי ההחלטות - ובין אם מדובר במוציאים לאור או במנהלי אולפנים, הם היו ועודם בעיקר גברים.

גרוויג מתמודדת עם השאלה הכי גדולה שהותיר אחריו הספר. גיבורתו מתנהלת לאורכו בצורה מרדנית, משוחררת ושוברת קונבנציות, אך הסוף שאלקוט בחרה לה הפוך מכך. איך זה יכול להיות? למה היא עשתה את זה? באיזו מידה יש כאן ויתור ופשרה? הפתרון שמוצא לכך הסרט שנון, מבריק, דו-משמעי ומעורר מחשבה, וכך התוצאה כולה.

"נשים קטנות" של גרוויג הוא חוויה אינטלקטואלית - והתעלות רגשית. יחד עם הרלוונטיות של השאלות העל-זמניות שעולות כאן, הוא ממלא את הדרמה התקופתית הזו בחיים ובחיוניות, ואף שהיא מתרחשת במאה ה-19, קל להאמין כי הגיבורות הן בנות זמננו. העיבוד הזה לא רק מאפשר לנו לחזות כיצד "נשים קטנות" נולד, אלא גם כיצד הוא נולד מחדש.

איזה קטע: לסרט האמריקאי הזה קראו במקור "Violent Night". דווקא אצלנו, לא מדינה נוצרית כזכור, העניקו לו שם נוצרי יותר - "מי מפחד מסנטה?". זו עוד דוגמה לכך שהמפיצים שלנו אוהבים כותרים עם שמות ילדותיים, גנריים ודבילים, אבל גם המחשה לנורמליזציה של חג הכריסמס בתרבות המקומית. בצד ההדתה היהודית, יש גם תופעה הפוכה - דרך הטלוויזיה האמריקאית, התרבות הנוצרית הפכה לחלק בלתי נפרד מן התרבות הישראלית.

בכל מקרה, הסרט הזה יצא לפני כשנה ושלושת-רבעי, וזכה להצלחה נאה בקופות ברחבי העולם וגם אצלנו. לאחרונה הוא הצטרף לקטלוג הישראלי של נטפליקס, אז אם פספסתם אותו בקולנוע תוכלו להשלים פערים.

הסרט עוסק בחבורת פושעים המגיעה בחג המולד לאחוזה של משפחה עשירה כדי לגנוב ממנה שלושים מיליון דולר. התוכנית שלהם מדוקדקת לפרטי פרטים, אבל יש דבר אחד שהם לא לקחו בחשבון - סנטה בסביבה, והפעם הוא לא סבא חביב עם זקן, אלא כוח שלא כדאי להתעסק איתו, והוא קורע לפושעים את הצורה.

את הסרט ביים טומי וירקולה, קולנוען נורבגי שמחלק את זמנו בין מולדתו והוליווד, ויודע לעשות קולנוע ממזרי שלא גולש למחוזות הטראש. "מי מפחד מסנטה" לא מקורי במיוחד, ולמעשה מעתיק מלא פחות משני להיטי כריסמס קלאסיים - "מת לחיות" ו"שכחו אותי", אך גם חיקויים צריך לדעת לעשות, והתוצאה מהנה להפליא.

יותר מכל, הסרט מוכיח את הקלישאה שהכל תמיד מתחיל בדמויות, ועיצוב הדמויות פה מצוין: הרעים כל כך רעים שאתה באמת רוצה שיאונה להם רע, והטובים כל כך טובים שבא לך שיהיה להם טוב.

מה שכן, חשוב להדגיש: מדובר ביצירה אלימה ביותר. לכן, ההחלטה לא לתרגם אותה מילולית כ"לילה אלים" אלא לקרוא לה "מי מפחד מסנטה" כל כך מטעה. זה לא סרט אימה, והוא לא מפחיד בכלל. מדובר בקומדיית פעולה ברוטלית, עם כמה סצינות אכזריות. למשל, הרגע שבו אחת הדמויות משתמשת במפצח אגוזית כדי לפצח לאחת מן הדמויות האחרות את האגוזים שלהם. אתם מבינים למה הכוונה, נכון?

ועם זאת, למרות כל האלימות, יש כאן גם מסר מתוק, אופטימי ורוחני לגבי המשמעות של אמונה והמשמעות של חג המולד - תזכורת עד כמה מגוחך שיהודים בישראל מתעלמים מן האספקטים הדתיים שלו וחוגגים אותו אחרי שלמדו עליו בפרק של "חברים" וזה נראה להם מגניב.

יש במאים מעטים שכל סרט חדש שלהם הוא חגיגה. המאסטר היפני הייאו מיאזאקי, מי שנכנס לדפי ההיסטוריה עם קלאסיקות מודרניות כמו "המסע המופלא", הוא אחד כזה. אחרי הפסקה לא קצרה, האשף חוזר עם "הילד והאנפה", שעשוי להיות גם סרטו האחרון - הדיווחים על כך סותרים. מה שבטוח, הסרט היה להיט עצום במולדתו וברחבי העולם, וגם זכה באוסקר.

כמשתמע משמו וכמו רוב הקלאסיקות של ג'יבלי, הסרט עוסק בחווית הילדות. גיבורו הוא יתום מאם, שבגיל 11 עובר עם אביו לעיירת הולדתו של אימו המנוחה, ופוגש שם את עוף המים שגם בשמו נקראת היצירה הזו.

האנפה מבטיחה שתוכל לעזור לו לפגוש את אימו, ולשם כך הוא יצטרך כמובן לעבור מסע מופלא, שיאפשר למיאזאקי להוכיח פעם נוספת ואולי אחרונה את היכולת שלו לבנות עולם ומלואו, עם שפה וחוקים משלו, ועם יופי ועושר מסחרר.

זה אולי הסרט האחרון של מיאזאקי, זה בטח לא הסרט הכי טוב שלו - ועדיין, זו חוויה נדירה לכל המשפחה.

שבע שנים עברומאז הקרנת הבכורה של סרט האנימציה, ועכשיו רלוונטי מתמיד להמליץ עליו. גם כי הוא מתאים לצפייה של כל המשפחה, גם כי משעשע ומרגיע, וגם כי המסר שלו שוחר שלום, ולכן כל כך אקטואלי.

פרדיננד, בשמו נקרא הסרט, הוא שור פציפיסטי. הדמות שלו הופיעה לראשונה בספר הילדים של מורנו ליף ב-1936. שנתיים לאחר מכן, היא עמדה במרכז סרט קצר של דיסני שנמשך שמונה דקות בלבד, והכותר מ-2017 הוא הסרט העלילתי הארוך הראשון שמעמיד אותה במרכזו.

העלילה כאן תפחה כמובן לעומת המקור, והיא מתארת את מסעו של הגיבור שוחר השלום, שעובר תלאות והרפתקאות בשל הפציפיזם שלו, ומתחבר בדרכו עם שלל דמויות, ובהן ילדה חמודה וכלבה השעיר, פושעים קיפודים, סוסים מתנשאים וכיוצא בכך.

"פרדיננד", מגיע מבית היוצר של בלו סקיי. אולפני האנימציה שתמיד נותרו בצלם של פיקסאר, וניכרים בו רוב החסרונות שבלטו גם בסרטיהם הקודמים. האנימציה גסה ופשוטה למדי; ההומור מתבסס על סלפסטיק ועל מוצא אתני. חלק ניכר מן הדמויות כאן מדברות במבטא מוגזם, סקוטי וגרמני למשל; המדבבים הם אסופת סלבז - בגרסה המקורית מככב המתאבק ג'ון סנה (בעברית, עמוס תמם מדבב את השור), ובצדו כוכב הפוטבול בדימוס פייטון מאנינג ורבים אחרים; יש בו עומס ועודף של דמויות - באמת שכמעט כל חיה אפשרית זוכה כאן להאנשה; ואין בעשייתו שום גוונים או רבדים, לא של אירוניה, לא של אפלוליות ולא של מלנכוליה, למשל.

על פניו, אם כך, "פרדיננד" היה עלול להיות עוד סרט בינוני של בלו סקיי, עם אנימציה בסיסית, עלילה פונקנציונלית, הומור דלוח ושומן מיותר למרות אורכו הקצר (קצת מעל שעה וחצי). כזה שעוללים נהנים ממנו אבל הוריהם המלווים בכלל לא, ובעיקר כזה שמצליח בקופות בעיקר כי בניגוד לסרטים של פיקסאר, הוא פונה לכל הגילאים ואין סיכוי שיאתגר, יביך או יבהיל לרגע את הילדים הקטנים יותר.

אך מדקותיו הראשונות ועד האחרונות, מצליח "פרדיננד" להשתמש במקור החתרני כדי להציג מסרים אותם היה נדיר עד כה לראות בלהיטים מסחריים, בטח באנימציה. דרך דמותו של הגיבור, שמעדיף להריח פרחים במקום להילחם באחרים, הוא מעביר מסרים של פציפיזם ואפילו, רחמנא ליצלן, של סרבנות מצפון.

יפה גם שהוא לא עושה זאת סביב איזשהו נושא עלום או בדיוני, אלא בהקשר לסוגיה אקטואלית שמסעירה את הרוחות במדינות בהן עדיין מתקיימות מלחמות השוורים - גם בספרד וגם בצרפת, ישנה פעילות פרלמנטרית וציבורית ערה בניסיון לבטלן, אך מנגד ישנו מחנה גדול המגן בחירוף נפש על המסורת הזו. אפילו מאמן הכדורגל לואיס דה לה פואנטה, הגיבור הלאומי שהוביל את ספרד לזכייה ביורו האחרון, חבר במחנה הזה. כנראה שהוא לא נמנה עם קהל היעד של "פרדיננד", שהולך עד הסוף עם המסרים שלו, בלי לנסות לעדן אותם וגם בלי חלילה להתהפך ברגע האחרון.

נוסף לאנטי-מלחמתיות ולעוד כמה ערכים יפי נפש כמו סולידריות ושיוויון, הסרט מצטרף לטרנד שהתחילו בשנת יציאתו "אוקז'ה" ו"מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי", ובדומה להם, מקדם צמחונות. הוא מבהיר לילדים ולמבוגרים המלווים מה המקור של הסטייק על הצלחת שלהם, ויוצא נגד תעשיית הבשר. אז אוסקר לא יצא מפה, אבל אבל עוד כמה ילדים שיסרבו לאכול בשר ולצפות במלחמת שוורים - אולי כן.