מאה סרטים לראות בנטפליקס

המאגר הקולנועי של נטפליקס עדיין מוגבל למדי, ובין השאר כמעט ואין בו סרטים תוצרת הארץ. עם זאת, מעבר להפקות של שירות הסטרימינג עצמו, כבר יש בו די והותר תוצרת מכל המינים והסוגים כדי שאפשר יהיה לשבת מולו ולערוך מרתונים קולנועיים.

בגלל שיטת האלגוריתמים הידועה לשמצה, קשה לקבל תמונה מלאה של התפריט הקולנועי הזמין בנטפליקס המקומי. קל יותר להגיע לקטגוריה "דרמות ספורט ברזילאיות ארוטיות ומרגשות שהיו מועמדות לגלובוס הזהב", מאשר למצוא איזה סרטים של ספילברג יש כאן. קראו לנו טכנופובים, אבל מה רע בקצת סדר ישן וטוב?

אז לטובת מי שמתגעגע לשיטה הקטלוגית של פעם, חפרנו בנבכי אימפריית הסטרימינג והצלחנו להתקין רשימה מסודרת של כמאה סרטים שווים שלדעתנו הייתם שמחים לדעת על קיומם בנטפליקס, ואז לסדר אותה לפי כמה קטגוריות סטנדרטיות. הפירוט כמובן חלקי ביותר, אבל נסתפק בזאת, עד הפעם הבאה. הקטגוריה הראשונה היא סרטים שעלו בשירות בשבועות האחרונים, ולאחר מכן הסדר הוא כזה - קלאסיקות, להיטי אייטיז, קלאסיקות מודרניות, סרטי אינדי וסרטים שלא נופלים לקטגוריה מסוימת, אבל תמיד כיף לראותם.

כיתה ח'

אחד מסרטי האינדי האמריקאים האהובים והמוערכים של שלהי העשור הקודם, שלא הופץ בארץ מסיבות רנדומליות, כי באופן אוטומטי זכויות ההפצה שלו היו בידי מפיץ שלא אוהב סרטים כאלה, ומעולם לא הוקרן אצלנו על מסך גדול. כעת, לאחר שעלה בפלטפורמות השונות (יס, הוט, סלקום) הוא זמין גם בשירות הסטרימינג, ולמי שטרם צפו, כדאי מאוד לעשות זאת.

כמשתמע משמו, הסרט עוסק בילדה אמריקאית בשם קיילה שלומדת בכיתה ח'. כיוון שהתסריט נכתב לפני כמה שנים, הוא מהווה הנצחה לימים הרחוקים בהם ילדות לא השתמשו בטיק-טוק, אלא בוולוגים, והגיבורה מצלמת אחד קבוע, בו היא משתמשת ביוטיוב כדי לחלוק עצות לחיים טובים יותר.

אלא שקיילה עצמה מתקשה לקיים את העצות האלה, ומעבר להיותו קפסולת זמן לשנת 2018 הרחוקה, "כיתה ח'" עוסק גם בנושאים על-זמניים: הפער בין מנטרות ועצות לחיים עצמם; היחסים המורכבים בין ילדות בגיל הזה והוריהן; הצורך של תלמידי כיתה ח' לקבל אישור מתלמידי כיתה י'; הצורך, בכל גיל שלא יהיה, להיות נאהבת ומקובלת; וכמובן, הכוח המשתק הידוע כחרדה חברתית.

התרבות האמריקאית תקועה בגיל ההתבגרות (ראו ערך "Driving License") ויש הרבה סרטים בנושא, אך "כיתה ח'" מצליח לבלוט מכמה סיבות:

כיאה לגיל של הגיבורה שלו, הוא סרט חמוד, לפעמים כמעט חמוד מדי, ומנגד יש בו גם סצינות שהן ההפך המוחלט, למשל זה בו קיילה מוצאת את עצמה ברכב עם נער גדול ממנה, ומה שקורה שם מתואר בצורה חמורת סבר, שלא צובטת בלחי אלא מעוררת צמרמורת.

הוא מלוטש ואסתטי בכל הסטייל האפשרי והמצופה מחברת ההפקה שלו, A24, ומנגד הוא לא מייפה את גיל ההתבגרות. ובמילים אחרות - לגיבורה יש חצ'קונים. הדייט היחידי שמוצג בו ממש לא עונה על הסטנדרטים המקובלים של יופי בהוליווד, והוא מגושם, עקום וחינני, כמו המציאות.

נוסף לכך, אף שמדובר בטבילת האש של התסריטאי בו-ברנהאם והכוכבת אלזי פישר, הרי שהכתיבה, המשחק, והבימוי ללא רבב, דופי או שומן מיותר. הסרט נמשך תשעים דקות ואין בו שנייה לא במקום
ומעל הכל, זה פשוט סרט שיש בו כמה מן הסצינות הכי יפות שנראו על המסך הגדול בשלוש השנים האחרונות - הכי יפות, והכי מעוררות הזדהות. לכל אחד יש את הכיתה ח' שלו, אבל הכיתה ח' הזו היא של כולנו

"Crouching Tiger, Hidden Dragon"

במשפט אחד: הנה אחד הסרטים המרהיבים שנעשו בדורנו, ולא בכדי הוא הפך לבלוקבסטר הכי גדול בשפה זרה (כלומר, לא אנגלית) בתולדות קופות ארצות הברית. הוא גם זכה בארבעה אוסקרים והיה מועמד לשישה נוספים, כולל בקטגוריית הבימוי. הבמאי, אנג לי, לא זכה בהזדמנות זו, אבל פיתח קריירה הוליוודית מרשימה וקטף את הפסלון בשתי הזדמנויות אחרות - על "הר ברוקבק" ועל "חיי פיי".
הצלחת הסרט גם הפכה את ז'אנר אפוס אמנויות הלחימה לסחורה חמה, עם סרטים כמו "גיבור" ו"מחול הפגיונות", שזכו אף הם לתהודה בינלאומית, עד שהסוגה נמאסה במהרה, אבל גם המיאוס הזה לא גורע מעוצמת הקלאסיקה המודרנית, שהיתה ונותרה חוויה בלתי נשכחת.

שימו לב: אף שהסרט הופץ בישראל בשם "נמר דרקון", הרי שבנטפליקס - גם בממשק הישראלי ועם תרגום לעברית, הוא מופיע בשם הלועזי, "Crouching Tiger, Hidden Dragon".

נשים קטנות / בחורים רעים לתמיד

סוני הם בין הגופים הגדולים הבודדים שאין להם שירות סטרימינג. אולי גם כתוצאה מכך, הסרטים שלהם מגיעים אצלנו לנטפליקס בזריזות גדולה יחסית - כשנה לאחר שעלו לאקרנים. וכך, כבר כעת אנחנו מקבלים שניים מן הלהיטים הכי גדולים שהספיקו לעלות אצלנו במהלך 2020, רגע לפני הקורונה.

שניהם מומלצים עד מאוד, אבל בכך מסתיים הדימיון. "נשים קטנות" עטור הפרסים והמועמדויות הוא העיבוד של גרטה גרוויג לרומן הקלאסי, כשלמעשה יותר מאשר אדפטציה ישירה מדובר במעין עבודת דוקטורט על הסרט, אך לא פחות מאשר חוויה אינטלקטואלית - זו גם חוויה רגשית ומרגשת. הצוות המצוין כולל את סירשה רונאן, פלורנס פיו, מריל סטריפ, טימותי שאלמה ולואי גארל - וכולם נראו כאילו נולדו לתפקידים שלהם.

"בחורים רעים לתמיד" הוא הפרק השלישי בסדרת הבלוקבסטרים, המאחד בין וויל סמית' ומרטין לורנס. התוצאה משלבת בין מותחן פעולה, קומדיה ודרמה עתירת טוויסטים, ומצטיינת כמעט בכל החזיתות.

אינסטינקט בסיסי

"אינסטינקט בסיסי" הוא סמל מובהק של תחילת הניינטיז - שרון סטון היתה אז סמל הסקס הכי גדול בעולם, סצינת החקירה בכיכובה היתה הרגע הקולנועי האיקוני של התקופה, ז'אנר המותחנים האירוטים היה אז בשיאו וכך גם הקריירות של הבמאי פול ורהובן ושל שותפו, התסריטאי ג'ו אסטרהאז.

לאור כל זה, מתבקש היה להניח כי בפרספקטיבה, "אינסטינקט בסיסי" ייראה כמו קוריוז טראשי - לא יותר מהמחשה לטעם הרע שהיה לכולנו בתחילת שנות התשעים. אך האמת הפוכה לגמרי: מדובר בסרט משובח ברמות היצ'קוקיאניות.

העלילה, למי ששכח או לא ידע: מייקל דאגלס הוא בלש משטרה, ושרון סטון היא החשודה ברצח. מכאן והלאה, הכל מתפתח בצורה ערמומית, אינטליגנטית, אלגנטית ומן הסתם גם סקסית, עד לסצינת הסיום, שהיא מן היפות שנראו בקולנוע העכשווי. למרות שמו, זה לא סרט בסיסי - אלא מתוחכם מאוד.

הבלתי משוחדים

כחודשיים לאחר מותו של שון קונרי, הצטרפה לקטלוג של נטפליקס קלאסיקת האייטיז הזו, שהחזירה את השחקן למרכז הבמה לאחר תקופה פחות טובה, וכיבדה אותו באוסקר הראשון והאחרון שלו על תפקידו כשוטר ותיק המסייע לאליוט נס, מנהיג הצוות שנודע כ"הבלתי משוחדים" ולחם במאפיונר אל קאפונה.

קווין קוסטנר, שהיה אז בשיאו, מגלם את נס. דיוויד מאמט, אחד הכותבים היותר שנונים שפעלו בהוליווד, כתב את התסריט. בריאן דה-פלמה, אחד הקולנוענים היותר וירטואוזים שפעלו בתוך התעשייה המסחרית, אחז בשרביט הבימוי, והתוצאה היא אחד מאותם סרטים נדירים שגם היו להיט בקרב הקהל הרחב, וגם מלמדים אותם באוניברסיטה.

נוטינג היל+כל הזמן שבעולם

משקאות זה קולה, ספרים זה סטימצקי וקומדיות רומנטיות בריטיות זה ריצ'רד קרטיס - התסריטאי שהוא ז'אנר בפני עצמו, ואחראי ל"ארבע חתונות ולוויה אחת", "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" וסרטים אחרים, שבראשם כמובן "נוטינג היל", שחזר לאחרונה לקטלוג של נטפליקס.

צפייה מחודשת בסרט מאפשרת להיווכח עד כמה התסריט הוא בית ספר לכתיבה. מי שמפיחים חיים קולנועיים במילים המופתיות שלו הם שותפו הקבוע של קרטיס, יו גרנט, ובצידו ג'וליה רוברטס, הממחישה כאן את היותה שחקנית חד-פעמית.

יש בסרט סצינות לפנתיאון - התחרות על הבראוני האחרון, למשל, או הסצינה שבה מגיע הציטוט הקאנוני "I'm just a girl, standing in front of a boy". מעבר לכך, כמכלול, אף שהוא איטי ומתפרש על פני לא פחות משעתיים, "נוטינג היל" רק הלך והשתבח, והוא נעים ומנחם מתמיד.

את "נוטינג היל" ביים רוג'ר מיצ'ל, אבל לאחר מכן החליט קרטיס לביים בעצמו תסריטים שכתב, ואחרי "אהבה זה כל הסיפור" ו"רדיו רוק", הגיע ב-2013 "כל הזמן שבעולם" המקסים והלא מוערך דיו, העוסק בגבר המגלה שבכוחו לחזור אחורה בזמן מתי שרק ירצה, ומנסה להשתמש בכוח-העל הזה כדי לשפר את מצבו הרומנטי.

מטבע הדברים, זה סרט הרבה פחות מוכר מ"נוטינג היל", אבל גם לו יש השפעה פלאית על מצב הרוח, וגם אותו כדאי מאוד לראות.

המלאכיות של צ'רלי

גלגול קולנועי נוסף של סדרת הטלוויזיה משנות השבעים. גם הפעם, הוא מציג את סיפורן של צעירות היוצאות להציל את העולם בשירותו של ארגון פרטי וסודי. אך במקרה זה, את הסרט ביימה אישה - אליזבת בנקס, שעד כה היתה ידועה בעיקר כשחקנית וגם כאן מופיעה כבוסית החדשה של הגיבורות. אולי שלא במפתיע, היא מתאמצת הרבה יותר מן הבמאי שקדם לה כדי ש"המלאכיות של צ'רלי" לא יהיה סתם שינוי קוסמטי, אלא תגובת נגד אמיתית לכל אותם להיטי אקשן בכיכובם של גברים.

מתחילתו ועד סופו, למרות האווירה המחויכת, "המלאכיות של צ'רלי" מקפיד להציג את ההטרדה המינית היומיומית שהיא מנת חלקן של גיבורותיו, ושל נשים בכלל כמובן. זו באה לידי ביטוי גם בנסיבות הפרוזאיות ביותר - הדמות שמגלמת נעמי סקוט, למשל, נאלצת לפני הפיכתה למלאכית להתמודד עם התנהלותו המקריפה של השומר במקום עבודתה, שמטריד אותה במילים ובמעשים. הבוס שלה נהנה לבטל ולהשפיל אותה ושכמותה, ואף מצהיר כי המוצר החדש של החברה ייצא גם ב"צבעי פסטל, במיוחד לנשים".

לאורך הסרט, מנסחות המלאכיות את התשובה שלהן לגבריות הרעילה הזו, ובמערכה האחרונה שלו היא מתגלה כמפגן עוצמה נשית מעורר השראה ומרשים - למעשה, מן המרשימים שראינו על המסכים ההוליוודיים בשנים האחרונות.

כל זה הופך את "המלאכיות של צ'רלי" לסרט שהוא הכל חוץ מטריוויאלי. אם לגלגול הקולנועי הקודם והמפוקפק היה המשכון, אז ודאי גם הוא זכאי לכך, כדי להמשיך את הדרך הארוכה שלו ולכולנו עוד יש לעשות.

רוח רפאים

ב-1990 יצאו שני סרטים הוליוודיים עם תקציב נמוך יחסית, שהפכו לבלוקבסטרים עצומים ולקלאסיקות מיידיות - "שכחו אותי בבית" ו"רוח רפאים", סרט יפהפה ונטול ציניות מהסוג שכבר אי אפשר לעשות היום.

פטריק סוויזי, שהיה אז בשיאו, מככב כאן כגבר שנרצח אך ממשיך ללוות כרוח רפאים את אלמנתו, אותה מגלמת דמי מור. וופי גולדברג זכתה באוסקר על תפקידה כמדיום שמחברת ביניהם, והיא עוד תוספת כוח לסרט הנפלא הזה, שכולל שתיים מהסצינות הרומנטיות הגדולות בתולדות הוליווד העכשווית.

ג'אנגו ללא מעצורים+היו זמנים בהוליווד

שניים מארבעת הסרטים שיצר קוונטין טרנטינו בעשור וקצת האחרון. שניהם להיטים מוערכים וזוכי אוסקר, את שניהם אין כל כך צורך להציג ושניהם עוסקים בהיסטוריה אלטרנטיבית - "ג'אנגו ללא מעצורים" משכתב את המיתוס של המערב הפרוע ו"היו זמנים בהוליווד" את זה של הוליווד בשלהי שנות השישים. הביקורת המלאה שלנו על "ג'אנגו ללא מעצורים" כאן ועל "היו זמנים בהוליווד" כאן.

עד החתונה זה יעבור

רוב הקומדיות הרומנטיות נעצרות בנקודה שבה הגיבור מבקש את ידה של יקירת לבו. כאן, זו רק נקודת המוצא.

את הגיבור מגלם ג'ייסון סיגל, שגם כתב את התסריט עם במאי הסרט, ניקולס סטולר. הוא מתגלה כסו-שף, שפוגש דוקטורנטית לפסיכולוגיה בשם ויולט (אמילי בלנט). הם מתאהבים, ולאחר זמן מה יחד מחליטים להתחתן, אך לא ממהרים להיכנס לחופה.

זה קורה כיוון שווילוט מקבלת הזדמנות מקצועית במישיגן, ומחליטה לקחת אותה בשתי ידיים, וחשוב מכך - להתמקד בה על חשבון החתונה, ולחכות עם טקס הנישואים עד שתבסס את עתידה המקצועי. הדחייה הראשונית מובילה לאחת נוספת, ובעקבות שלל מהמורות רומנטיות ומקצועיות שנקרות בדרכם של הגיבורים, העסק הולך ונמרח והחתונה הולכת ומתעכבת, עד שכבר עולה השאלה אם היא אי פעם תצא לפועל.

בהדגמתו את הדחיינות שמאפיינת את הדור הזה, מצטיין "עד החתונה" במה שתמיד היה אחת מסגולות הז'אנר שלו - היכולת לשקף תמורות חברתיות. נוסף לתופעה זו, הקומדיה הרומנטית מעלה על פני השטח גם סוגיות מודרניות נוספות: למשל, הקושי ההולך וגובר לשלב בין חיים מקצועיים וחיי משפחה, או השינויים במאזן הכוחות בין המינים. עד כה, מוצרים הוליוודיים מסוג זה הציבו בדרך כלל את הגבר בעמדת עליונות מקצועית. אך כאן, בעקבות המעבר למישיגן, דווקא הגיבורה מצליחה לפתח קריירה, בעוד שיקיר לבה לא מוצא את עצמו ומדשדש במקום - מה שמתגלה כתופעה נפוצה בקרב בני הזוג של האקדמאיות המקומיות.

את הסוגיות האמיתיות מלכתחילה הללו בוחן "עד החתונה" בשורה של דיאלוגים חדים כתער ובעיקר כנים להפליא, שאין בהם ולו גרם של זיוף. פעם אחר פעם, הסרט מצליח לתפוס את המציאות שבה אנו חיים ולהביט בה בצורה משכנעת ומאירת עיניים, ולכן רושם הישג לא מובן מאליו - הוא גורם לצופים, שלא לומר מכריח אותם, לחשוב; לחשוב על ההחלטות שקיבלו ובעיקר על אלה שהם עוד צריכים לקבל.

פתאום משפחה

סרט נפלא שיצא לפני שנתיים ולא זכה לתהודה ולהערכה הראויה. עכשיו, אחרי שהוקרן באולמות ועשה סיבוב בפלטפורמות האחרות, הוא מצטרף גם לקטלוג של נטפליקס.

הבמאי שון אנדרס ביסס את העלילה על סיפורו האישי. מרק וולברג ורוז ביירן מגלמים את בני דמותם שלו ושל שותפתו לחיים: זוג החי לבדו, ונשוי פחות או יותר באושר ויחסית גם בעושר, המחליט לאמץ שלושה ילדים.

השלושה, שמוצאם היספני, מגיעים מבית הרוס של נרקומנים, מה שיצר אצלם שלל טראומות, חרדות ובעיות התנהגות. השילוב בין אלה לחוסר הניסיון של הזוג המאמץ, יחד עם ההבדלים ברקע התרבותי ועם העובדה שמלכתחילה הורות היא אף פעם לא פיקניק, מובילה כמובן לרצף בלתי פוסק של דרמות.

לאט-לאט, הסרט מתחיל לתפוס. השימוש הלא צפוי בהומור מוסיף לו מקוריות ועוקץ. נוסף לכך, כיוון שגם בחיים עצמם מתערבבות להן הקומדיה והטרגדיה, השילוב הזה גם מוסיף לו אותנטיות. ממד זה מתחזק עוד יותר הודות לכך ש"פתאום משפחה" לא מהסס להציג אף נדבכים לא נעימים מן החיים של גיבוריו, כולל כאלה שלא תמיד מובן מאליו לראות על המסך בתוצרים הוליוודיים.

מלבד וולברג וביירן, מציג הסרט עוד כמה פנים ותיקות ומוכרות, למשל אוקטביה ספנסר, אך את ההצגה גונבת שחקנית פחות מנוסה ומוכרת - איזבל מונר, המגלמת את האחות הבכורה והמתוסבכת מבין שלושת הילדים המאומצים, ועושה זאת בצורה מלאת נוכחות, בגרות, אופי ועוצמה רגשית.

אף שאינו חף מפגמים, "פתאום משפחה" הוא סרט שכדאי לראות: במה ליכולות הלא תמיד מנוצלות מספיק של וולברג ושל ביירן ולכישרון המתפרץ של מונר, וחוויה מרגשת ומהותי מכך - מעוררת השראה. נכון, הוא לא זכה בפרסים וגם לא בפסלונים, אבל בהחלט ייתכן כי בתום הצפייה בו, יהיה לפחות זוג אחד שיחליט בעקבותיו לפרוש חסות על ילדים הזקוקים כך, וזה חשוב יותר מאוסקרים.

שלושה זרים זהים

אם עוד לא ראיתם את הלהיט הדוקומנטרי של טים וורדל, עדיף שתדעו עליו כמה שפחות לפני הצפייה. נאמר רק כי הוא מציג באופן אפקטיבי וסוחף סיפור מדהים, במובן המקורי והטהור של המילה, על שלושה צעירים המגלים במקרה כי הם שלישייה שהופרדה בלידתם, וזו רק התחלתה של הטרגדיה. הצפייה מומלצת במיוחד למי שמתעניין או מתעסק בפסיכולוגיה ו/או סוציולוגיה, אבל גם מי שאינם כאלה ימצאו עצמם טרודים גם הרבה אחריה בשלל שאלות על אתיקה, גנטיקה וגורל.

מסיבת רווקות

להיט הענק שביים פול פיג על פי תסריט של קריסטן ויג נרשם כקומדיה הנשית הפרועה המצליחה אי פעם, והביא למהפך מגדרי בטריטוריה הוליוודית שהיתה אז גברית למהדרין - דבר שיקרה במהלך העשור גם בז'אנרים אחרים. מעבר לכך, זה אחד הסרטים המצחיקים של העשור וגם אחד הנוגעים ללב שבהם, הממחיש את האימרה כי בכל בדיחה טובה יש גרעין של אמת ולכן גם משהו מצער.

Searching

מותחן שהופץ לפני שנתיים בישראל בשם "חיפוש", ובנטפליקס מופיע בשמו המקורי בלבד. הסרט פורץ דרך בשני מובנים: היותם של גיבוריו משפחה אמריקאית שמוצאה אסייתי, דבר שעדיין אינו מובן מאליו בתרבות העכשווית אך מוצג כאן באופן טבעי לחלוטין; ולא פחות מכך, העובדה שהוא מתרחש כולו על מסך מחשב, המציג לנו את ההתרחשויות דרך צ'אטים, סרטונים למיניהם, שיחות וידאו, גלישה ברשת וכיוצא בכך.

סיפור המסגרת של הסרט פשוט, ואפשר היה להציגו גם בצורה שגרתית יותר: סיפורו של אב, אלמן טרי, המחפש אחר בתו, תיכוניסטית שנעלמה באמצע הלילה בלי להותיר עקבות. תסריטים שכאלה ראינו כבר לא פעם, אלא שכאן הם מוצגים בפנינו בשפה של ימינו: כלומר, בשפת האינטרנט והמדיה החברתית.

אך גם בלי קשר לשפה הייחודית שלו, הסרט עובד. הוא מותח לכל אורכו, ומציג שלל תפניות עלילתיות, חלקן מפתיעות. בניגוד למותחנים רבים, בהם אפשר לנחש כבר בשלב מוקדם "מי עשה/עשתה את זה", כאן התשובה נוחתת כרעם ביום בהיר, אם כי בדיעבד, היא הפתרון ההגיוני היחיד. התסריט מופרך רק במקצתו, גם כן באופן חריג יחסית לז'אנר. הכתיבה טובה, והביצוע שלה מעולה: הבימוי, העריכה והשימוש בפסקול מצוינים. הבמאי אניש צ'אגנטי, שגם כתב את התסריט עם המפיק סב אוחניאן, רק בן 27, אך כבר בסרטו העלילתי הארוך הראשון מגלה מיומנות שיא. אין ספק שעוד נשמע עליו.

עוד יותר מכל אלה, המעלה העיקרית של הסרט היא הממד הדרמטי שבו. כמו הרבה להיטי ז'אנר אמריקאים מן השנים האחרונות, למשל "כוח משיכה", גם הוא מתגלה כיצירה המשתמשת בסיפור המסגרת עתיר המתח והפעולה כדי לדון באופן רגיש ונוגע בהתמודדות עם אבל ואובדן: הן של האב, בגילומו של ג'ון צו, שנודע עד כה בעיקר בהופעות קומיות ("אמריקן פאי" ו"הרולד וקומר" למשל) וכאן מוכיח כי הוא מצוין גם בעבודה מסוג אחר לגמרי; והן של הבת, אותה משחקת באופן מעורר הזדהות התגלית הצעירה מישל לה.

נוסף לכך, ככל ש"חיפוש" הולך ומתפתח, וקורותיו של האב מצטלבים בזו של דמות אחרת בת גילו, מתגלה כי הוא מדבר גם על משהו אחר, ואף בו נוגע בצורה סוחפת ומרגשת: העובדה שבכל מצב, ובאיזה נסיבות שלא יהיו, הורה יעשה הכל למען הצאצאים שלו. בעוד מאה שנה, כשמישהו ימצא את הסרט בכספת כלשהי, אף אחד כבר לא יזכור מה זה פייסבוק וגוגל, אבל עובדת החיים הזו עדיין תהיה תקפה.

באמבלבי

הסרט הטוב בסדרת "הרובוטריקים" הוא למעשה פרויקט צד של הסדרה, שגם לא דרושה היכרות מוקדמת עימה כדי ליהנות ממנו. עלילתו עומדת בפני עצמה, ובאופן כללי בסיסית ופשוטה.

הסיפור מתחיל בכוכב אחר, בו נאבקים הרובוטריקים ביריביהם האגדיים, השקרניקים. ידם של הרעים על העליונה, כך שהרובוטריק הצהוב, באמבלבי, נשלח לגלות בכדור הארץ, כחלק מהיערכות לאסטרטגיית מלחמה מחודשת.

כיאה לתבנית הקלאסית של הפנטזיה האמריקאית, כל זה מתרחש בפרברים של שנות השמונים, והחבר מכוכב אחר מוצא עצמו בקרבתה של משפחה מתוסבכת מן המעמד הבינוני. הוא משנה צורתו לחיפושית צהובה וכך מתחבר לבת הבכורה בה, שאוהבת לתקן מכוניות ישנות, בעיקר כי כך היא מחייה את הקשר שהיה לה עם אביה המנוח.

מזרים מוחלטים, הופכים השניים לחברים הכי טובים. הרובוטריק מסייע לנערה להשלים עם האובדן שחוותה, לעבור תהליך התבגרות ולהתחיל את החיים מחדש. התיכוניסטית, מצידה, עוזרת לו להימלט מכל רודפיו.

כל זה נשמע כמו תסריט קלאסי לסרט של סטיבן ספילברג - ואכן, הוא שימש כאן מפיק, ולפי הדיווחים, גם הגה את הקונספט של "באמבלבי". השראתו ניכרת כאן באופן מובהק, ומכל הבחינות: מבחינה תסריטאית, התוצאה מזכירה את "אי.טי", ומבחינה סגנונית, העבודה של הבמאי טרוויס נייט מהדהדת אף כמה סרטים אחרים של אביו הרוחני, ובראשם "מפגשים מן הסוג השלישי".

ההבדל לעומת "אי.טי" הוא שכרוח הימים, הפעם עומדת דמות נשית במרכז העלילה. שוני נוסף: במקרה זה, הסרט לא מתרחש בזמן שבו הוא צולם, כך שהוא מתייחס לשנות השמונים באירוניה ובנוסטלגיה. את כל זה עושה הסרט בשנינות ובמקוריות.

נוסף לכך, יש בסרט עוד שלל מעלות: היילי סטיינפלד, ג'וי ריגר האמריקאית, נפלאה בתפקיד הראשי, ויש לה כימיה נהדרת גם עם באמבלבי וגם עם הנער שעובד איתה וכנראה דלוק עליה בסתר; הבדיחות השזורות בדיאלוגים חביבות ומעלות חיוך; הביקורת על הצבא האמריקאי, ועל נטייתו ללכת עם הראש בקיר ולחבור לבני-ברית לא מהימנים, נוכחת בתסריט בלי להיות בוטה או מאולצת; וגם הקריצות הנוסטלגיות הרבות אינן טרחניות.

מתחילתו ועד סופו, הסרט יפהפה מבפנים ומבחוץ. להיות הפרק הכי טוב בסדרת סרטי "הרובוטריקים" זה לא כזה כבוד גדול, אבל אפשר לומר כי "באמבלבי" הוא באופן כללי מן הלהיטים ההוליוודיים המפתיעים והמרגשים של השנים האחרונות.

מ"החבר'ה הטובים" ו"בלתי נסלח" עד "צלף אמריקאי" ו"האירי": סרטיהם של איסטווד וסקורסזי

קובריק כבר איננו. לעומת זאת, מרטין סקורסזי וקלינט איסטווד עדיין איתנו, והם הוותיקים והבכירים ביוצרי הקולנוע האמריקאים. נטפליקס חידשו לאחרונה את המלאי שיש להם מן הסרטים של שניהם. מעריצי ומעריצות סקורסזי יוכלו למצוא כאן ארבע סאגות פשע שלו, מתקופות שונות בקריירה - "החבר'ה הטובים", "קזינו", "השתולים" ו"האירי", שנעשה ישירות לשירות הסטרימינג. נוסף לכך, יש גם את "שאטר איילנד", בו הבמאי גלש באופן נדיר למחוזות המותחן הפסיכולוגי, ועשה זאת בצורה מסחררת.

מהצד של איסטווד, יש את "בלתי נסלח" מתחילת שנות התשעים, בו הוא מהרהר על ימיו כגיבור מערבונים ועל החיים בכלל, בצורה שהעניקה לו את האוסקר הראשון שלו, קידמה אותו לשורה הראשונה של הקולנוענים בהוליווד והפכה לקלאסיקה מודרנית.

קשה להתחרות ברמה של "בלתי נסלח", אבל גם במאה הנוכחית ביים איסטווד כמה וכמה סרטים מצוינים. שלושה מהם זמינים כאן - דרמת המתח "מיסטיק ריבר"; "ההחלפה", בו עושה אנג'לינה ג'ולי את אחד מתפקידיה הטובים ביותר כאם המחפשת את בנה האבוד; ודרמת המלחמה "צלף אמריקאי", אחד מן הסרטים ההוליוודיים היחידים בשנים האחרונות שהפכו לבלוקבסטרים אימתניים אף שהם לא המשכונים או עיבודים לחוברת קומיקס.

זומבילנד: ירייה כפולה

רוב הסרטים הטריים בנטפליקס הם כאלה שהופקו בידי שירות הסטרימינג או נרכשו מלכתחילה להקרנה בידיו. בכל הקשור לסרטי קטלוג, הרפרטואר הולך בדרך כלל כמה שנים אחורה, אך "זומבילנד: ירייה כפולה" עלה בו כשנה בלבד לאחר הפצתו המסחרית, והוא סחורה חמה ומשובחת.

מדובר בהמשכון לקומדיית הזומבים המצוינת "זומבילנד", שעלתה ב-2009, וגם הפעם בכיכובם של וודי הרלסון, אמה סטון וג'סי אייזנברג כניצולי מגיפת זומבים. בסרט זה, הם נדרשים להילחם בגל שני ומסוכן יותר של מתים מהלכים, כך שאף שלא להתכוון לכך, קשה שלא לראות בו מעין אלגוריה לקורונה.

גם בלי ההקשר האקטואלי, התוצאה מהנה לצפייה, ובאופן חריג לעולם ההמשכונים אף מצליחה להתעלות על קודמתה במינוני ההומור, היצירתיות והאקשן. השחקנים מצוינים כולם ונראה שנהנו אף הם, ולמשולש שכיכב בסרט הראשון מצטרפת זואי דויטש המצוינת. למי שהקורונה עשתה לו חשק לעוד סרטי זומבים בנטפליקס, נמליץ גם על "מלחמת העולם Z", שבו ישראל מוצגת כמדינה שהצליחה להתמודד עם המגיפה בצורה הטובה ביותר. יש דברים שקורים רק בסרטים.

אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה

להיט הענק של סטיבן ספילברג מ-1981, שהוציא לדרך את סדרת הסרטים בכיכובו של האריכאולוג בכיכובו של הריסון פורד, וחשוב מכך - המציא מחדש את הדרך בה מביימים בלוקבסטרים. הסרט הוא למעשה רצף של סצינות שכל אחת מהן יותר וואו מזו שבאה לפניה, וגם במרחק הזמן הוא לא נראה נאיבי ולא התיישן, אלא היה ונותר עשיה הוליוודית במיטבה, בצורתה הטהורה והמענגת ביותר.

פאזל

סרט אינדי אמריקאי שלא הופץ בישראל, אבל זוכה כעת לפופולרית מה בנטפליקס, אולי כי הישראלים התמכרו להרכבת פאזלים בזמן הקורונה. זה קורה גם לגיבורת הסרט, אם כי בנסיבות אחרות לגמרי - היא עקרת בית משועממת, ועולם התצרפים מאפשר לה לגלות את עצמה מחדש.

את הגיבורה מגלמת קלי מקדונלד, שחקנית לא מוערכת מספיק שעושה כאן את אחד מתפקידיה היפים. בצידה משחק אירפאן קאן, שהלך לעולמו מוקדם יותר השנה וזה התגלה כתפקידו האחרון בסרט דובר אנגלית. גם הוא, כהרגלו, נהדר - ובכלל, כל החתיכות כאן מתחברות כהלכה ויוצרות סרט מינורי אך שלם, שבהחלט מצליח להיכנס לתוך הלב.

גאווה ודעה קדומה+כפרה

שתי דרמות בריטיות תקופתיות שביים ג'ו רייט, שתיהן בכיכובה של קירה נייטלי. "גאווה ודעה קדומה" מ-2005 נחשב אחד העיבודים הקולנועיים הכי מוצלחים ליצירתה של ג'יין אוסטן; "כפרה" היה מועמד לשבעה פרסי אוסקר ב-2007, וזכה באחד (על הפסקול). גם כאן מדובר בעיבוד לספר, של איאן מקיואן, וכמשתמע משמו הוא עוסק בהשלכות של מעשה אחד, שאין לו מחילה. התסריט מבריק; העשייה הקולנועית פנומנלית - כולל סצינה נטולת עריכה המתרחשת על חופי דנקרק בזמן המלחמה; והמשחק נפלא, כשבצד נייטלי מככבת כאן סירשה רונאן, שהיתה אז בת 12 ובתחילת דרכה. בזכות כל אלה ועוד הרבה דברים אחרים, "כפרה" הוא אחד הסרטים הכי יפים ועצובים שראיתי.

סליחה על ההפרעה

אחד מסרטי האינדי המיוחדים והמעניינים בקולנוע האמריקאי של השנים האחרונות, שלא הופץ מסחרית בישראל והסתפק בהקרנות סינמטקיות וטלוויזיוניות, וכעת זמין גם בנטפליקס.

מאחורי הסרט עומד בוטס ריילי, אמן היפ-הופ שזו עבודת הביכורים הקולנועית שלו. הוא כתב את התסריט על בסיס חוויותיו כאיש מכירות טלפוני, ואת בן דמותו מגלם כאן היטב לקית' סטנפילד, המוכר כדריוס מ"אטלנטה" ומתהדר בנוכחות מרשימה על המסך.

הגיבור מתחיל לעבוד בחברת טלמרקטינג, ובזכות היכולת שלו לאמץ נימת דיבור של איש לבן, נהיה אלוף המכירות של החברה ומתקדם בסולם שלה. זאת למגינת לבם של זוגתו, אמנית רדיקלית, ושל חבריו, המנסים להתאגד ולהיאבק נגד שיטות הפעולה של חברת הענק, שמתייחסת לפועלים שלה כאל עבדים.

מנכ"ל התאגיד, בגילומו של ארמי האמר, לא רואה באיש הטלמרקטינג המצטיין כמי שבוגד בערכים, אלא להפך - כאיש שהוא בדיוק צריך. לכן, המנהל הזחוח והמסתורי מזמין אותו לפגישה, ובנקודה הזו אין ברירה אלא להפסיק לפרט את ההתרחשויות. הסרט תופס כאן כיוון מטורף ולא צפוי, עם אחת התפניות העלילתיות המבריקות והמופרעות שנראו לאחרונה בקולנוע אמריקאי. נרמוז רק זאת: סוד כמוס לפרה ולסוס, תרתי משמע.

הטוויסט הזה גם מאפשר לסרט להתגלות כתערובת מענגת של ז'אנרים, וזאת באופן חריג יחסית לעשייה האמריקאית, שמקפידה לתחום יצירות במשבצות. "סליחה על ההפרעה" מיטיב לשלב בין אלמנטים של דרמה חברתית, קומדיה סאטירית וגם דיסטופיה סטייל "אידיוקרטיה" ו"מראה שחורה". כל זאת, באופן שנון ומקורי, הממקסם את האמצעים שעמדו לרשותו של ריילי ומוכיח כי אין תחליף לרעיונות טובים.

הסרט מערבב לא רק סגנונות, אלא גם תכנים. מן הסתם, הוא עוסק בשאלות של גזע, אבל לא פחות מכך, בסוגיות כלכליות-חברתיות. אפשר לדחוס לתוך תא טלפון את כמות הסרטים המעטים שנעשו בארצות הברית על מעמד הפועלים, ו"סליחה על ההפרעה" מצטרף למועדון המצומצם הזה. לא רק שריילי תוקף כאן באופן נוקב ובוטה את הקפיטליזם האמריקאי, אלא שפרי יבולו אף מעז לעשות משהו חריג ביותר בתרבות המקומית, ולהלל התאגדויות עובדים. אם צריך לסכם את חוויית הצפייה במשפט אחד, נאמר זאת כך: גם בשל התכנים וגם בשל הסגנון, "סליחה על ההפרעה" גורם לקהל לשפשף עיניים בתדהמה.

נסיך מצרים

ההפקה השאפתנית של סטיבן ספילברג ואולפני דרימוורקס משלהי שנות התשעים, שהיו לה שתי יומרות: ליישר קו עם הלהיטים של דיסני; ולהתעלות מעל "עשרת הדיברות" כדי להציג את הגרסה האולטימטיבית לסיפור יציאת מצרים, והפעם באנימציה. התוצאה היא אחד הסרטים היהודיים אי פעם, אם כי אפשר לראות בו גם סיפור אוניברסלי על יציאה מעבדות לחירות. והאמת? כשלעצמו, מדובר בסרט לא טוב במיוחד, ובכל הקשור לרמת האנימציה, הזמן לא מחמיא לו. אך למי שרוצים לחוות מחדש את סדר פסח גם בסגר השני, הוא יכול להוות צפייה משפחתית נוסטלגית וערכית, ומרגש לשמוע בו את שירתה של עופרה חזה.

סרטי ספיידרמן

ברגע שדיסני הקימו שירות סטרימינג משלהם, הם הוציאו מנטפליקס את סרטי מארוול, ורוקנו את מאגרי הקומיקס וגיבורי-העל שלהם, אך בכל זאת נותר קצת מלאי. מה יש? בעיקר כמה מן הלהיטים בכיכובו של איש העכביש: "ספיידרמן" של סם ריימי מ-2002, שבעצם התחיל את תור הזהב הנוכחי של גיבורי-העל; "ספיידרמן המופלא 2", שאין הרבה מה להגיד עליו; "ספיידרמן: השיבה הביתה" החביב, והטרי מכולם - "ספיידרמן: ממד העכביש", זוכה האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר ב-2019, שזכה גם לביקורות משתפכות ושבר קופות.

הביקורת המלאה על "ספיידרמן: ממד העכביש".

התיאוריה של הכל

סרט ביוגרפי המבוסס על ספרה של ג'ין ווילד, מי שהיתה זוגתו של סטיבן הוקינג, נשארה בצדו במשך שנים וטיפלה בו במסירות ובאדיקות, שהוא עצמו העיד כי בלעדיהן לעולם לא היה שורד, ובטח לא היה מגיע לאן שהגיע.

אדי רדמיין זכה באוסקר על הופעתו כהוקינג, והוא מקפיד לא לעצב אותו כעוד מדען אקסצנטרי מהסוג שראינו כל כך הרבה פעמים. בגילומו, הבריטי מתגלה כסתם עוד חנון מקסים אך מלא יצרים, שאילולא התברך במוח גאוני וקולל במערכת עצבים לא מתפקדת היה פחות או יותר כאחד האדם. וכך, במקום לצפות שוב באבטיפוס השחוק של הגאון המטורף, אנו מקבלים דמות מקורית ומורכבת בהרבה. פליסיטי ג'ונס מצוינת גם כן כווילד

הבמאי ג'יימס מארש, מצידו, משכיל להעניק תנופה קולנועית לסיפור שעלול היה להיראות כמו לא יותר מדרמה טלוויזיונית. אף שיש ב"התיאוריה של הכל" בסך הכל שני גיבורים, ואחד מהם מבלה את רובו משותק, בכל זאת מוצא הבמאי דרך לשחרר את הסרט מגלגליו, להצדיק את קיומו על המסך הגדול ולהפוך אותו לחוויה קולנועית.

נוסף לכך, "התיאוריה של הכל" מצליח להקביל בין התיאוריות המדעיות של הוקינג ובין חייו הפרטיים, ובכך להמחיש את הרלוונטיות של הפיזיקה לעולמנו היומיומי. בעיקר, מיטיב התסריט החכם להציג שוב ושוב את הקונפליקט בין הוקינג האתאיסט ואשתו, נוצרייה אדוקה, ולהפוך את הסיפור המסוים שלהם למשהו גדול יותר: סיפור אוניברסלי על סוגים שונים של אמונה. זה מעניק לסרט עוד רובד והופך אותו מביוגרפיה של אדם אחד, מיוחד ככל שיהיה, למשהו שנוגע לכולנו.

"מונטי פייתון והגביע הקדוש", "בריאן כוכב עליון"

שתי קלאסיקות קורעות מצחוק של החבורה הבריטית מונטי פייתון. "בריאן כוכב עליון" הוא סאטירה פרועה על המיתוס של ישו - סרט שעדיף אפילו לא להתחיל לדמיין מה היה קורה לו ניסו לעשות אותו בימינו. "הגביע הקדוש" הוא פארודיה על סיפור מסעותיו של המלך ארתור. שני הסרטים מספקים שעות של עונג, עם הומור בריטי שנע בין השנינות לוולגריות, ציטוטים לפנתיאון ושלל סצינות בלתי נשכחות - תמיד תסתכלו על הצד הטוב של החיים!

טרילוגיית ג'וני אינגליש

והנה הומור בריטי פארודי ופרוע אך קצת פחות מוערך, והפעם מבית מדרשו של רואן אטקינסון. שלושת הסרטים בהם הוא מגלם את דמותו של ג'וני אינגליש, שהוא כמובן פארודיה על ג'יימס בונד, הם גאונות קומית צרופה, המוכיחים כי השחקן עם הפנים מלאות ההבעה הוא קומיקאי לא פחות גדול מצ'פלין וקיטון. כל זה, כמובן, לא מונע מן המבקרים לבוז ולו ולסרטיו, אבל אנחנו אומרים להם - תקפצו! ולכם אנחנו אומרים - צפו ב"ג'וני אינגליש", "ג'וני אינגליש חוזר" ו"ג'וני אינגליש 3.0" ותיהנו מכל רגע. כן, גם מבדיחות הפלוצים.

ילדות רעות

כשטינה פיי כתבה תסריט לקומדיית נעורים על בת תשחורת המגיעה לתיכון חדש, אף אחד לא ציפה שהסרט יהיה להיט יוצא דופן. אך קצת יותר מעשור וחצי לאחר צאתו, "ילדות רעות" הוא יותר מסתם שובר קופות - אחד מסרטי הפולחן הגדולים של התקופה. עד כדי כך, שקל לשכוח כי לא מדובר באוסף של ציטוטים, דמויות איקוניות ומקורות השראה לממים ולצילומי מסך, אלא בסרט של ממש, ונטפליקס מאפשרת לצפות בו מחדש ולהיזכר בכך.

Clash

סרטו של מוחמד דיאב הוקרן במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן 2016, אך כמו רוב הקולנוע הערבי, לא הופץ ולא הוקרן בישראל. בזכות נטפליקס, יש סוף כל סוף הזדמנות לראותו.

מצרים עברה שלל טלטלות בשנים האחרונות, והסרט עוסק באחת מהן - הימים הסוערים לאחר הדחתו של הנשיא מורסי בידי הצבא. זירת ההתרחשות היא זינזאנה עמוסת אזרחים מכל גווני הקשת, והתוצאה מספקת עדות אותנטית ואינטנסיבית על מה שמתרחש מעבר לגבול שלנו.

קלאסיקות

הסרטים של ג'יבלי

נטפליקס רכשה 21 סרטים של אולפן האנימציה היפני ג'יבלי, בהם כמה מהקלאסיקות הגדולות ביותר והנצחיות של המאסטר הייאו מיאזאקי - "המסע המופלא", "הנסיכה מונונוקי", "השכן שלי טוטורו" ו"שירות המשלוחים של קיקי" למשל.

כדאי לשים לב גם לסרטים חדשים יותר של האולפן, בהם מיאזאקי היה מעורב כתסריטאי ומפיק ולא כבמאי, בעיקר "הלקחנים - עולמה הקסום של אריאטי" ו""תצפית על גבעת הפרגים". צריך רק לציין שכל אלה קיימים בשפת המקור ובדיבוב לפולנית, רוסית, אנגלית וערבית - אבל לא לעברית.

להיטי אייטיז

הסיפור שאינו נגמר

סרט הפנטזיה של וולפגנג פטרסן, שבהתבסס על סרטו של מיכאל אנדה יצר מעשייה נפלאה על כוחו וחשיבותו של הדמיון, ועל המלחמה לשמר אותו. הקלאסיקה הזו יצאה לראשונה באמצע שנות השמונים, והסיפור שלה מסרב להיגמר - היא ממשיכה להקסים, לסחוף ולרגש. הפנינה הזו היא מתנה שממשיכה לתת, ובין השאר מציגה בפנינו את אחד היצורים הקולנועיים החמודים אי פעם, הלוא הוא פאלקור, וגם את המוזיקה האגדית של לימאל, שאמור בקרוב להגיע להופעה בישראל.

נשק קטלני

ה"באדי קופ" האולטימטיבי, שחיבר בין מל גיבסון כשוטר הלבן והמשוגע לדני גלובר כשוטר השחור והמיושב בדעתו, ולא רק יצר סדרת סרטים מצליחה אלא גם הוליד שלל חיקויים ופארודיות. היו לו כל כך הרבה העתקים, שכבר קשה לזכור את המקור - אז הנה ההזדמנות לעשות זאת.

קלאסיקות עכשוויות

החברה שלי

ילדי האייטיז והניינטיז סובלים מכמה טראומות קולנועיות קולקטיביות: סצינת הביצה ב"הסיפור שאינו נגמר", הסוף של "אני והחבר'ה", ההתחלה של "מלך האריות" והמוות ב"החברה שלי" ("My Girl").

כזכור, מדובר בדרמה אמריקאית, שעלתה לאקרנים ב-1991 ומתרחשת בתחילת שנות השבעים. היא עוקבת אחר ילדה בת 11 וחברה הטוב ביותר, בן גילה. נשמע תמים על פניו, אלא שיתר הפרטים מורבידיים במיוחד: אמה של הגיבורה מתה, סבתה גוססת, אביה עובד כמנהל בית הלוויות וחמור מכל - חבר הנפש שלה, שבתחילת הסרט מזהירים אותנו כי הוא סובל מכל אלרגיה אפשרית, מת כתוצאה מעקיצות דבורים.

גם אם חווינו מוות במשפחה או על המסכים, הסצינה הזו בכל זאת הצליחה לצלק אותנו בזמן אמת. גם בגלל הגרפיות האכזרית יחסית שלה, וגם בגלל שהמוות בה כל כך סתמי ושרירותי. עמו הגיעה גם ההבנה שטרגדיות כאלה יכולות לקרות לכל אחד, בכל מקום.

סצינת המוות של הילד כה מטלטלת, עד שהיא נצרבה אצל רבים ורבות מאיתנו כזיכרון החזק ביותר מהסרט, אלא שבצפיות נוספות מתברר כי קורים בו גם הרבה מאורעות עצובים אחרים. למעשה, חייה של הגיבורה אינם אלא רצף של אכזבות, והאובדן מלווה אותה לאורך כל הדרך. אפילו דג הזהב בו היא זוכה ביריד נופל לה מהידיים.

מותו של חברה הטוב, מחריד ככל שיהיה, הוא בסך הכל נדבר אחד ברצף של שברונות לב שחווה הגיבורה, וכולם קשורים אחד בשני עלילתית ותמטית. אביה מוצא לראשונה אהבה חדשה, והילדה המתבגרת חווה גם את זה כסוג של מוות, ואילו היא עצמה סובלת מאהבה נכזבת למורה שלה, הבלתי מושג כמובן, וכשנודע לה כי הוא עומד להתחתן, אפשר לשמוע עד הסלון שלנו כיצד הלב שלה מתרסק לרסיסים.

ואם כבר אכזבות, צריך לומר שהצפייה המחודשת איכזבה אותי קמעה, שכן הסרט מקרטע פה ושם. הסוף המתקתק נראה מאולץ ומודבק לעומת כל מה שקרה לפניו - והבימוי של הווארד זייף, אשף קומדיות אייטיז, משתמש בצורה מגושמת בהילוכים איטיים ובמוזיקה מקורית. אך האם זה הוגן לצפות לשלמות ולגדולה מתוצר קטן וצנוע שכזה, שהפך לקלאסיקה לא כי כיוון לכך, אלא בגלל שהקהל הפך אותו לכזה?

נוסף לכך, יש בסרט שלל מעלות. חוץ מהסיומת, התסריט של לורנס אלווני האלמונית הוא מלאכת מחשבת של כתיבה, עם תשומת לב רגישה לפרטים הכי קטנים; בהופעתו כאבא, דן אקרויד מוכיח איזה שחקן אופי מבוזבז הוא, ג'יימי לי קרטיס מצוינת כאהובתו החדשה ומעל כולם עומדים שני הילדים - אנה קלאמסקי ומקולקי קאלקין, המפגינים שליטה ומיומנות יוצאות דופן בכל קנה מידה, ולא רק יחסית לגילם.

ואחרי כל זה, עולה השאלה - מהי המלצת המסע שלנו. האם מומלץ לצפות בסרט שוב ולפתוח את הצלקת מחדש? האם לעשות זאת גם עם הצאצאים, ולהעביר אותם את טבילת האש הזו?

זו אחריות גדולה לענות על הקושיה האחרונה, ובכל זאת אני מעז לומר שכן. בפרספקטיבה, נדהמתי להבין כמה דברים למדתי מ"החברה שלי". על אהבה ועל מוות, על אחווה ועל אלרגיות, על אמריקה ועל העולם. זה לא סרט אלא שיעור לחיים, וכמו כל השיעורים האלה, הוא כואב באותה מידה שהוא מאיר עיניים.

סדרת סרטי "משימה בלתי אפשרית"

כמו לקורונה, גם לסדרות סרטים יש עקומות - ובדרך כלל הן צונחות. "משימה בלתי אפשרית", המבוססת על סדרת טלוויזיה מצליחה משנות השישים, ניצבת כדוגמה הפוכה ויוצאת דופן. מאז יצא הפרק הראשון בה, באמצע שנות התשעים, היא הצליחה לשמור על מקומה בצמרת עולם האקשן, ובכל פעם שנעשה במסגרתה סרט פחות מוצלח, תמיד ידעה להתאושש מיידית כבר בניסיון הבא.

מעתה, כל ששת הפרקים בסדרה זמינים בנטפליקס - וזאת סיבה לחגיגה, בטח בקיץ שבו לראשונה בתולדות הקולנוע אין לנו אפשרות להתענג על להיטים הוליוודיים מול המסך הגדול.

כיאה לאופי המיוחד של סדרת הסרטים הזו, שני הפרקים הכי טובים מגיעים מקצוות זמן שונים. מדובר ב"משימה בלתי אפשרית", הפרק הראשון בה שבוים בווירטואוזיות ב-1996 בידי אחד הקולנוענים הכי טובים שאי פעם יצרו שובר קופות הוליוודי, בריאן דה-פלמה; והפרק השני, "משימה בלתי אפשרית: התרסקות" של כריסטופר מק'קווארי, שעלה למסכים לפני שנתיים והתגלה כאחד מסרטי הקיץ הטובים של העשור הקודם, וכרגע הוא ניצב כאחד הלהיטים העכשוויים הכי שווים שזמינים בשירות הסטרימינג.

עוד אפשר למצוא את הפרק השני והמאכזב למדי משנת 2000, בו ג'ון וו אחז בשרביט הבימוי; את הפרק השלישי (2006), בו ג'יי.ג'יי אברהמס שוב החזיר את הסדרה לתחייה; את הפרק הרביעי, "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" (2001), בו במאי האנימציה המוערך בראד בירד ("משפחת סופר-על") התקשה לצלוח את המעבר לעבודה עם שחקנים בשר ודם; ואת הפרק החמישי, "משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים" (2015), בו הבמאי כריסטופר מק'קווארי נכנס לעניינים והתחיל להתחמם לקראת אותו פרק שישי מופתי.

ואולי מיותר לציין: בכל הסרטים, ניצבת במרכז העלילה דמותו של הסוכן המיוחד אית'ן האנט, אותו מגלם בכל המקרים טום קרוז, שרק נראה צעיר יותר בין פרק אחד למשנהו. היגיון או עקביות עלילתית היא לא הצד החזק של אף אחד מהם, כך שאפשר לראות סרט אחד גם בלי בהכרח לצפות בקודמו או בזה שבא אחריו, או לראות את כולם שלא בסדר מסוים.

קצה המחר

מעין גרסת אקשן של "לקום אתמול בבוקר", שהתגלתה כאחד מסרטי הקיץ הטובים של דורנו. טום קרוז, נהדר כתמיד, מגלם קצין מנהלה חסר ניסיון שנזרק למשימת התאבדות במלחמה מול חייזרים שפלשו לכדור הארץ, וכל פעם מחדש מת בשדה הקרב רק כדי לחזור לתחילת היום ולנסות את מזלו שוב. בצידו עומדת לוחמת, קשוחה ומנוסה בהרבה ממנו, אותה מגלמת אמילי בלאנט הנהדרת גם כן - והסרט כולו חכם, קצבי, מרתק, מענג ומתגמל, ובניגוד לרוב הלהיטים הקיציים בימינו, קומוניקטיבי לחלוטין ולא צריך דוקטורט בהיסטוריה של הקומיקס כדי להבין אותו.

פורסט גאמפ

אחד הלהיטים הגדולים והמאפיינים של שנות התשעים, שלקח אותנו לסיבוב בהיסטוריה האמריקאית ובסופו של דבר הפך למיתולוגיה בפני עצמו. הסרט נרשם בדברי הימים מסיבות רבות ושונות - תצוגת המשחק זוכת האוסקר של טום הנקס בתפקיד הראשי; השימוש פורץ הדרך באפקטים ממוחשבים; הציטוטים שנכנסו לפנתיאון ("החיים הם כמו קופסת שוקולד") וכמובן כל הממחטות שנשלפו במהלך ההקרנות של סוחט הדמעות הזה. רוץ, פורסט, רוץ! וכבוש גם את טבלאות הצפייה של נטפליקס.

קליק

אדם סנדלר הוא אולי אושיית הקולנוע שהכי הרבה מסרטיה זמינים בנטפליקס, כולל שתי פנינים מקצוות שונים של הקריירה שלו, "גילמור המאושר" משנות התשעים והלהיט הטרי (והנפלא) "תעלומת רצח". מכל אלה, הטוב מכולם הוא "קליק". היצירה השלמה ביותר שיצאה עד כה תחת ידיו של הכוכב, וגם המצחיקה, המרגשת והחכמה שבהן.

דרך הסיפור על האיש המגלה שלט-רחוק שמאפשר לו להתקדם במהירות בחיים אבל אז מבין שככה הוא מפסיד אותם, הצליח סנדלר ליצור סרט שיש בו הכל: בדיחות פלוצים בצד סיפור אהבה; דרמה משפחתית בצד קומדיה על-טבעית; מסר אנטי-קפיטליסטי בשובר קופות; הומור אנרכיסטי במסגרת של סרט מסחרי לקהל רחב.

כל זה הוביל לשני הרגעים הבלתי נשכחים בסרטיו של סנדלר: פנינת הגאונות הקומית שבה הוא משתמש בשלט הפלאי כדי להקפיא את הזמן מלכת ולנפוח בתוך פיו של מעסיקו חסר האונים (שאותו גילם דיוויד הסלהוף); והסצינה העצובה עד דמעות שבה הוא חוזר בזמן ונזכר, לצלילי ביצוע חי של "Linger", כיצד פרחה פעם אהבה אמת בינו ואשתו המנוכרת, וקולט לראשונה שאם לא ייקח את עצמו בידיים, העולם יחמוק לו בין האצבעות.

שונים זה מזה ככל שיהיו, בכל זאת כל אחד מן הרגעים הללו מבריק באותה מידה. השונות והדמיון האלו הם כל הסיפור של אדם סנדלר.

החבר'ה האחרים

שיתוף הפעולה הרביעי והטוב מכולם של הבמאי אדם מקיי והשחקן וויל פארל, שמככב כאן לצד מרק וולברג. השניים מגלמים צמד שוטרים לוזרים המקבלים את ההזדמנות שלהם לאחר שהכוכבים של תחנת המשטרה מוצאים את מותם באחת הסצינות המפתיעות והמצחיקות של העשור. מכאן והלאה, הסרט רק נהיה יותר ויותר מצחיק, וממחיש את היכולת הנצחית של הקומדיה לחשוף עוולות חברתיות לא משעשעות בכלל. דרך פרשת הצווארון הלבן שחושפים הגיבורים, התגלה "החבר'ה האחרים" כאחד הסרטים האמריקאים הראשונים שעסקו במנגנון הנכלולי של וול-סטריט: נושא שנהיה אופנתי רק מאוחר יותר, ועדיין לא שכיח במיוחד על המסכים. כל זה גם הכשיר את הקרקע לקראת המעבר של הבמאי לתוצרים "רציניים" יותר, שעסקו בפוליטיקה ובכלכלה מנקודת מבט קומית פחות - "מכונת הכסף" ו"סגן הנשיא".

אחרון גיבורי הפעולה

הסרט שהפגיש ב-1993 בין שלושה מהשמות החמים בהוליווד של אותה תקופה: ג'ון מקטירנן, במאי "מת לחיות"; שיין בלאק, תסריטאי "נשק קטלני"; וארנולד שוורצנגר, שאין צורך להציג. הציפיה היתה שיולידו עוד להיט ענק, אך תחת זאת הם יצרו סרט כה מודע לעצמו, מתוחכם ומתפלסף, עד שהוא הוליד עשרות עבודות סמינר, אך התרסק בקופות. כזכור, העלילה עוסקת בילד שוחר קולנוע העובר בדרך קסם לתוך העולם הבדיוני שמסתתר מאחורי המסך הגדול, ופוגש את כוכב האקשן האהוב עליו. למרות הכישלון בזמן אמת, כיום מדובר בפנינה מוערכת ביותר, הנחשבת לאחד התוצרים המשובחים ביותר של כל המעורבים בה, ובכלל של הקולנוע ההוליוודי בשנות התשעים.

הצעה מגונה

כיום, הסרט הזה כבר קצת נשכח, אבל בשנות התשעים כולם דיברו על השאלה המוסרית שעמדה במרכזו: מה יעשה זוג צעיר ועני (וודי הרלסון ודמי מור) כשבעל הון (רוברט רדפורד) יציע מיליון דולר תמורת לילה עם הצלע הנשית שבו? בפני עצמו, "הצעה מגונה" מעולם לא היה מבריק במיוחד, אבל הוא מתפקד כקפסולת זמן של הניינטיז, והערכים השמרניים והפוריטניים שבאים בו לידי ביטוי מסמלים היטב את הרוח ההוליוודית, באותה תקופה ובכלל.

היומן

ערב צאת הסרט הזה, ב-2004, איש לא ציפה שיהפוך לשובר קופות כה גדול ואז לפולחן. בין השאר, כי מעטים הכירו את כוכבו הצעיר, ריאן גוסלינג, וגם רייצ'ל מק'אדמס שבצדו עוד לא פרצה. גם בעקבות הלהיט הזה, שניהם הפכו לכוכבים גדולים, והמלודרמה בהשתתפותם ממשיכה לככב בממים, גיפים וכדומה, לפעמים בקטע אירוני ולעתים לא. מובן שאין מדובר ביצירת פאר קולנועית, ובכל זאת כדאי לצפות בה לראשונה או פעם נוספת, כי דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה - את היותה הסרט הרומנטי הגדול האחרון של דורנו.

סרטי אינדי וסינמטקים

סרטיו של ספייק לי

ספייק לי הוא הקולנוען האמריקאי השחור החשוב בדורנו ולמעשה בהיסטוריה, ושלושה מסרטיו זמינים בנטפליקס. הם מגיעים מקצוות שונים של הקריירה שלו. הרשימה מתחילה ב"לא יכולה בלי זה", עבודת הביכורים פורצת הדרך שלו משנות השמונים, שהיתה לאחרונה בסיס לסדרת טלוויזיה שזמינה כאן גם כן; "האיש שבפנים", מותחן פעולה שניצב כסרט ההוליוודי והמסחרי ביותר, וגם אחד המהנים בגוף יצירתו; "שחור על לבן", סרטו הלפני-אחרון, ואחד מסרטיו המצליחים אי פעם, עם אדם דרייבר וג'ון דיוויד וושינגטון כשוטרים סמוים המשתחלים לשורות הקו-קלוקס קלאן בשנות השבעים; ו"הזהב של נורמן", סרטו האחרון, אותו עשה ישירות לנטפליקס, העוסק בארבעה חיילים שחורים שנלחמו בוויטנאם, ובו קולו של הבמאי מתגלה כנוקב, חריף ורדיקלי מתמיד.

הביקורת המלאה על "שחור על לבן"

הביקורת המלאה על "הזהב של נורמן"

מרי אנטואנט

סרטה של סופיה קופולה זכה לתגובות חריפות כשיצא לאקרנים לפני כעשור וחצי, אבל הוא הסרט הכי טוב של הבמאית - יצירה מקורית, מבריקה ומרגשת. בשעה שסרטים אחרים על התקופה התמקדו בדמותו של לואי ה-16, היא מבכרת דווקא להפנות את הזרקור לאשתו. מהפך נוסף: הקולנועית לוקחת את הדמות השנואה, שנודעה לשמצה בשל המשפט "אם אין לחם, שיאכלו עוגות", ומציגה אותה כגיבורה טרגית, שגם בכלל לא בטוח שאמרה את המשפט הזה.

נוסף לכך, קופולה גם מנתצת את הכללים של הדרמה התקופתית, כולל למשל שימוש מפתיע ואף גאוני בפסקול. בקיצור - קלאסיקה, בכל המובנים של המילה.

ארבעה מסרטיו של נוח באומבך

נוח באומבך הוא אחד הקולנוענים האמריקאים המוכשרים, הרגישים והחכמים של דורנו, ובנטפליקס מציעים הצצה נאה לגוף העבודה שלו. אמנם, "פרנסס הא" וכמה מיצירותיו הגדולות האחרות אינן כאן, אבל אפשר ליהנות מארבעה סרטים משובחים אחרים שלו, מתקופות שונות בקריירה.

זה מתחיל ב"דורכים במקום" (1995), סרט הביכורים שלו ואחד הסרטים המייצגים של דור הX-; ממשיך ב"חיים בין השורות" (2005), דרמה קומית אוטוביוגרפית למחצה המציגה סיפור גירושים דרך נקודת המבט של הילדים; "סיפורי מאירוביץ'" (2017), שמביא לידי ביטוי את הזהות היהודית של הבמאי ומתפקד גם כמפגש פסגה של כמה מן השחקנים היהודים הבולטים בהוליוווד - דסטין הופמן, בן סטילר ואדם סנדלר; ו"סיפור נישואים" (2019), שכמו "חיים בין השורות" גם כן עוסק בגירושים, אבל הפעם מנקודת המבט של הזוג הפרוד.

רומא

צריך להבהיר: נטפליקס לא יזמה ולא הפיקה את סרטו המהולל של אלפונסו קוארון, אבל היא מי שמיהרה להשקיע רבות כדי לרכוש את זכויות ההפצה שלו, ובכך הפכה מזוהה איתו והוא עימה. הסרט, שעלה בו בזמן גם למסכי הקולנוע בישראל ובמדינות רבות, מתבסס על זיכרונות הילדות של הבמאי המקסיקאי כדי להציג את סיפורה של האומנת שלו, ודרכה גם את סיפורה של מקסיקו כולה ובעיקר של הנשים בה. נכון, דרושה סבלנות כדי לצלוח אותו, אבל מגוחך לטעון כי לא קורה בו כלום. קורה בו המוות, קורים בו החיים. קורה בו, בקיצור, הכל.

אגב, "רומא" כולל גם קריצה קטנה ל"כוח משיכה" של קוארון, עליו זכה באוסקר לבימוי הטוב ביותר, וגם הוא זמין בנטפליקס.

המלך

עיבוד טרי לכתביו של שייקספיר בהפקת נטפליקס, שדילג על האולמות ונחת בשירות הסטרימינג מעט לאחר בכורתו העולמית במסגרת פסטיבל ונציה 2019. בהתבסס על המקור הקלאסי, מציג הסרט את סיפורו של הנרי החמישי, שעם עלייתו לכס המלכות הבטיח להתנהג אחרת מאביו צמא הדם, אך במהרה מצא את עצמו במלחמה מול צרפת, והוביל בה את צבאו לניצחון סוחף. את המלך מגלם טימותי שאלאמה, שפניו הלא סגורות על עצמן הולמות באופן מושלם את הגיבור כפי שהוא מתואר כאן - מלנכולי, מהורהר ומלא צער על כל טיפת דם שמותזת בגללו. בקיצור, מדובר בגרסה שייקספירית לז'אנר היורים ובוכים.

אמנם, לוקח לסרט זמן להתניע. אך מרגע שהמלך האנגלי חוצה את קווי האויב ופוגש את הנסיך הצרפתי, בגילומו של רוברט פטינסון, הלועג לנפח של אשכיו ומטיח בו סדרה של קללות עסיסיות, התוצאה כולה נהיית עסיסית כמו פרי בשל ומלא מיץ. מאחורי המצלמה עמד דיוויד מישוד, הקולנוען האוסטרלי המצוין שהיה אחראי ל"ממלכת החיות" בין השאר, והוא עושה את עבודתו לעילא ועילא: התסריט חד והביצוע שלו מצוין, עם תצוגות משחק מעולות ובימוי מרהיב וסוחף של סצינות הקרב.

הסצינות הללו מיישרות קו עם "משחקי הכס", ומתגלות כאלימות ביותר, כולל שלל ראשים ערופים, אחד מהם של ילד תמים. הרגעים הברוטליים מבהירים למה "המלך" הופק בידי נטפליקס ולא אצל דיסני, אך מצד אחר, יחסית לכמה סרטים אחרים שהוקרנו בפסטיבל בימים האחרונים, מדובר בתוצר רך יחסית.

בצד שאלאמה ופטינסון המצוין, זוהרים בסרט גם ג'ואל אדגרטון כפלסטף, יועצו הממולח של המלך האנגלי, ולילי-רוז דפ, כבתו של מלך צרפת. יש לה כאן רק סצינות ספורות, אבל הן מהותיות ביותר. היא מי שחושפת את האמירה האקטואלית והרלוונטית של הדרמה התקופתית הזו: העובדה שהמלחמה בין אנגליה לצרפת, כמו הרבה מלחמות לפניה ואחריה, היתה מיותרת לחלוטין, ונבעה מאינטרסים כלכליים צרים של קבוצה קטנה, שהקריבה על המזבח שלה קורבנות המוניים.

המכבסה

סרטו של סטיבן סודברג הוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה 2019 ומשם דילג על אולמות הקולנוע וקפץ ישירות לנטפליקס, בידיה הופק.

בסרט יש יותר שחקנים ושחקניות בעלי שם מאשר שבמכונת כביסה יש גרביים אבודים: מריל סטריפ, גרי אולדמן, אנטוניו בנדרס, ג'פרי רייט ושרון סטון הם רק חלק מן השמות כאן. כל אלה חושפים בפנינו את הסיפור מאחורי פרשת מסמכי פנמה, ומתארים כיצד חברת מוסאק-פונסקה הידועה לשמצה ביצעה עבירות מס גרנדיוזיות ברחבי העולם, לרווחתם של עשירי תבל ועל חשבונם של האנשים הפשוטים.

בהתבסס על אירועים אמיתיים, מגלמת סטריפ אחת מן הקורבנות הללו - אלמנה של אמריקאי שטבע למוות על סיפונה של אוניית תיירות, ואז מגלה כי הביטוח שלה לא שווה כלום, כי הפוליסה נמכרה דרך אחת מחברות הקש הקשורות במוסאק-פונסקה. היא יוצאת למסע נואש בעקבותיה, שמוביל אותה ואותנו מארצות הברית עד לסין ובחזרה.

מכאן והלאה, התסריט נפרש כמניפה, והסרט מרחיב את הפנורמה כדי לצאת מן הסיפור האישי אל התמונה הגדולה, שקשורה בכל אחד ואחת מאיתנו. סודרברג בונה באופן קצבי ומשעשע גלריה עשירה של דמויות צבעוניות וקווי עלילה מרתקים, ומיטיב להציג הן את המספרים והן את הפנים מאחורי עולם העבירות הפיננסיות, כך שהתוצאה מבדרת, סוחפת ומאירת עיניים.

הבלדה על בסטר סקראגס

המערבון של האחים כהן בכיכובם של ליאם ניסן, ג'יימס פרנקו, זואי קאזאן, טים בלייק נלסון ורבים אחרים. הוא מורכב משש אפיזודות, המתרחשות במערב הפרוע ומביאות לידי ביטוי את הסגנון המשעשע-מלנכולי-אקסצנטרי-אלים שכל כך מזוהה עם צמד היוצרים.

יש באפיזודות הללו שלל פנינים, אך האנתולוגיה עצמה אינה אחידה ברמתה, ובסופו של דבר מינורית למדי גם ברגעיה החזקים יותר. האחים כהן התקינו כאן שישה חטיפים בניחוחות המערב הפרוע שאינם מתחברים או מתגבשים לכדי משהו גדול יותר. לכן, אין בהכרח סיבה לצפות בשש האפיזודות ברצף או לפי הסדר, וגם לא חייבים לראות את כולן, בטח לא עד הסוף, כך שצפייה ביתית היא הפורמט המושלם בשבילן.

חיים פרטיים

סרטה הראשון מזה 11 שנה של תמרה ג'נקינס, שלא ביימה מאז ש"לסגור מעגל" שלה זכה לשלל מועמדויות, פרסים ושבחים בשלהי העשור הקודם, וכנראה כי לולא מרחב התמרון העצום של נטפליקס, לא היה מתאפשר לה להמשיך וליצור דרמות אינדי קטנות, חכמות ורגישות.

פול ג'יאמטי וקתרין האן מככבים בסרט כרייצ'ל ורייצ'רד, שני אינטלקטואלים ניו יורקים, בשנות הארבעים לחייהם, המשתוקקים להביא ילד לעולם - אך כל הניסיונות שלהם אינם עולים יפה.

לאחר שמוצו האפשרויות האחרות, הם פונים לסיידי, האחיינית החורגת של ריצ'רד, שמעריצה אותם וגם זקוקה לכסף, כדי שתתרום ביצית. קרובת המשפחה, שמתגלה כמעין שילוב של פרנסס הא ושל דרלין בצעירותה ב"רוזאן", מסכימה לכך בהתלהבות, אך כמובן שמכאן והלאה מצפות עוד הרבה תסבוכות רפואיות, משפחתיות ורגשיות.

על פניו אפשר לחשוב כי זה סרט היפסטרי ופריבילגי על שלושה לבנים עם צרות של עולם ראשון, אך ג'נקינס מיטיב להציב את הסיפור בהקשר חברתי ובעיקר כלכלי, מהסוג שנדיר לפגוש בקולנוע אמריקאי. בסך הכל, זהו בדיוק מסוג התוצרים שהקולנוע האמריקאי היה מתהדר בהם בתורי הזהב שלו - דרמה איכותית, לא מסחרית, רגישה אנושית, רלוונטית ומלאת מחויבות חברתית, ומבוצעת לעילא בידי בעלות מלאכה מעולות.

אנשים לבנים יקרים

הקומדיה השנונה, המפולפלת ופורצת הדרך על פוליטיקת הזהויות בקולג' יוקרתי יצאה לפני ארבע שנים ומאז היתה השראה לסדרה בשם זה. עוד לפני כן, היא ניצבה כאחת היצירות הבולטות בגל החדש של הקולנוע האמריקאי השחור, וגם גילתה לעולם את טסה טומפסון, שהפכה מאז לאחת הכוכבות הלוהטות בהוליווד. עכשיו נותר רק לחכות לריימיק הישראלי, שיתרחש בגילמן וייקרא "אשכנזים יקרים".

יד אבודה

סרט אנימציה צרפתי שנעשה בתקציב מזערי יחסית לתקציבים של להיטי האנימציה ההוליוודיים, ובכל זאת קיבל מועמדות לאוסקר, ובצד זאת עוד הרבה מועמדויות, פסלונים ותשבוחות. כמשתמע משמו, הוא עוסק בצעיר שכף היד שלו הלכה לטיול לבדו, ובמסע המקביל ורב התגליות וההפתעות של השניים. זוהי פנינה יצירתית ומלנכולית, המיועדת לקהל בוגר, שיש בה כמה רגעים יפים, כולל סצינה אחת בלתי נשכחת סביב שליח פיצה, אינטרקום, בדידות וכמיהה.

G.O.R.A.

כמה קומדיות מד"ב טורקיות ראיתם בחייכם? אם התשובה היא "אף אחת", אז הגיע הזמן להתחיל, ומומלץ לעשות כך עם הלהיט הזה מ-2004, נצר נוסף ומשעשע במיוחד בשושלת ארוכה של סרטים תוצרת טורקיה שחיקו את "מלחמת הכוכבים", הצדיעו לו או צחקו עליו בסגנון טורקי. הצפייה חביבה מכל בחינה, ומעניינת תרבותית. יש חיים מחוץ להוליווד.

אהבה רבה ("Much Loved")

כמעט ואין בנטפליקס סרטים שאינם דוברי אנגלית, אבל פה ושם מסתתרות מאחורי האלגוריתמים שלו כמה פנינים טריות - כולל כאלה שלא הוקרנו בארץ כמעט בשום מסגרת, אפילו לא בטלוויזיה - ובשקט בשקט עלו כאן לשירות הסטרימינג בלי שום יחסי הציבור. דוגמה לכך היא "אהבה רבה" היפהפה של נביל עיוש המרוקאי בכיכובה של לונה אבידאר, סרט נפיץ ושערורייתי שהעז לפני שלוש שנים לשבור טאבו ולעסוק בתופעת הזנות במרקש, מה שהוביל למתקפה אלימה נגד הבמאי והשחקנית במולדתם. ראוי לצפות בדרמה הזו גם כהצדעה לאומץ לבם של יוצריה.

קדושה ("Divines")

סרטה של הודה בן-ימינה על צעירות בנות מהגרים מן הפרברים הפריזאים זכה בפרסים לסרטי הביכורים הן בפסטיבל קאן והן באוסקר הצרפתי. אצלנו כמעט לא שמעו עליו, אולי כי אין פה הרבה פתיחות לקולנוע אירופאי המציג סיפורים של נשים מוסלמיות, אז מזל שיש את נטפליקס בשביל לתת להן במה.

סתם סרטים כיפיים

מסביב לעולם בשמונים יום

עיבוד מחודש וחופשי לקלאסיקה של ז'ול ורן, שיצא ב-2004 ונרשם כאחד הכישלונות הגדולים של אותו עשור, עם הפסדים של כ-80 מיליון דולר. למרות המספרים העגומים, מדובר בסרט חביב ומהנה ביותר. בניגוד לעיבודים אחרים, הפעם הפוקוס אינו על פיליאס פוג, אותו מגלם סטיב קוגן הנפלא כתמיד - אלא על עוזרו הנאמן פספרטו, בגילומו של ג'קי צ'אן, שהופך את התוצאה לשילוב בין פנטזיית הרפתקאות תקופתית לקומדיית קונג-פו.

נוסף לשני הכוכבים המעולים, הסרט מציג סוללה של שחקנים בעלי שם בתפקידי משנה: ארנולד שוורצנגר, לוק ואוון ווילסון, ג'ון קליז וססיל דה-פראנס. כולם עושים את עבודתם בממזריות וברוח שטות, ובזכותם "מסביב לעולם ב-80" הוא מעדן קיצי משמח לילדים ולילדים ברוחם.

שוב בן 17

סרט שיצא ב-2009 ולא הותיר חותם מיוחד, אבל הצטרף לאחרונה לקטלוג של נטפליקס וטיפס לצמרת טבלאות הצפייה. אפשר להבין למה. מדובר בהפתעה נהדרת: מצחיקה, קצבית, חכמה, מלאת מתח מיני ועמוסה בכל טוב, ולא צריך להיות בני 17 כדי ליהנות ממנה.

הסרט משתייך לתת-הז'אנר של הטרנספורמציה הפיזית, שהוליד בין השאר את "שישי הפוך", "חוזר חלילה", "ביג", "פתאום 30" ולאחרונה גם "מרגישה פצצה". הפעם, הגיבור הוא גבר כושל בגילומו של מת'יו פרי , שלובש מחדש את הצורה הפיזית שהיתה לו כתיכוניסט, אותו מגלם זאק אפרון - שחקן ענק, שמאוחר יותר יפגין את כישוריו הקומיים והדרמטיים גם בסדרת סרטי "שכנים". בזכותו, וגם הודות לאיכות התסריט והבימוי, התוצאה תענוג שכיף להיזכר בו.