המאגר הקולנועי של נטפליקס עדיין מוגבל למדי, ובין השאר כמעט ואין בו סרטים תוצרת הארץ. עם זאת, מעבר להפקות של שירות הסטרימינג עצמו, כבר יש בו די והותר תוצרת מכל המינים והסוגים כדי שאפשר יהיה לשבת מולו ולערוך מרתונים קולנועיים.
בגלל שיטת האלגוריתמים הידועה לשמצה, קשה לקבל תמונה מלאה של התפריט הקולנועי הזמין בנטפליקס המקומי. קל יותר להגיע לקטגוריה "דרמות ספורט ברזילאיות ארוטיות ומרגשות שהיו מועמדות לגלובוס הזהב", מאשר למצוא איזה סרטים של ספילברג יש כאן. קראו לנו טכנופובים, אבל מה רע בקצת סדר ישן וטוב?
אז לטובת מי שמתגעגע לשיטה הקטלוגית של פעם, חפרנו בנבכי אימפריית הסטרימינג והצלחנו להתקין רשימה מסודרת של כמאה סרטים שווים שלדעתנו הייתם שמחים לדעת על קיומם בנטפליקס, ואז לסדר אותה לפי כמה קטגוריות סטנדרטיות. הפירוט כמובן חלקי ביותר, אבל נסתפק בזאת, עד הפעם הבאה.
על רוב התוצרים הרחבנו קמעה. על אחרים הסתפקנו באזכור קצר, אבל בטח תסתדרו לבד. חשוב לציין גם כי השתדלנו להיות מגוונים ככל האפשר בהרכבת הרשימה: קלאסיקות בצד להיטים טריים, שוברי קופות בצד פנינים מארגנטינה, דרמות לקהל בוגר וקומדיות לילדים וכך הלאה. בכל המקרים, מדובר בסרטים עלילתיים - דוקו הוא כמובן עולם שלם ומופלא בפני עצמו, בו עסקנו בנפרד.
יש להדגיש גם כי רוב הסרטים זמינים בשירות כבר ברגע זה, אלא אם ציינו אחרת, אבל נטפליקס עובדת ככה שרובם יירדו ממנו בשלב מסוים. קחו זאת בחשבון אם אתם חוזרים למדריך הזה בינתיים: קריאה וצפייה נעימה. יש הרבה עבודה!
קלאסיקות
פסיכו
סרטו של אלפרד היצ'קוק כולל את הסצינה המפורסמת והמצוטטת בתולדות הקולנוע - הרצח במקלחת, כמובן. אך "פסיכו" הוא הרבה יותר מכך. מדובר בדוגמה נדירה ליצירה קולנועית שבה כל משפט, כל תו מוזיקלי וכל תנועת מצלמה פשוט מושלמים, וכך גם הסרט כולו.
הסרט כל כך יצירתי, פורץ דרך, ממזרי, מבריק ומורכב, וכה מיטיב להביא את אמנות הקולנוע לשיאים שלה, עד שהיתה דרושה הרבה חוצפה להמשיך לעשות סרטים אחריו. בדיוק שישים שנה לאחר צאתו, הוא לא התיישן בכלל, ונותר בגדר חוויה אדירה וצפיית חובה (שימו לב רק שאתם צופים בגרסה המקורית, בשחור לבן, ולא בעיבוד הצבעוני והמחריד שנעשה לה בשנות התשעים וזמין גם כן בנטפליקס).
טרילוגיית הסנדק
ב-1972 ביים פרנסיס פורד קופולה את "הסנדק", ויצר בכך את מן הסרטים הקאנוניים ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי. קצרה היריעה מלמנות את חשיבותו והשפעותיו, כך שנפנה לכתבה הנפרדת שעשינו בעניין. נאמר רק כי קשה להכיר את התרבות האמריקאית, ואולי את החברה המקומית בכלל, בלי לצפות בו.
זמן קצר לאחר מכן הגיע גם "הסנדק 2", שנחשב אחד מסרטי ההמשך הטובים בהיסטוריה, אם לא הטוב שבהם. לאחר הפסקה ארוכה נוצר "הסנדק 3" שבייש מעט את הפירמה, ועדיין מדובר באחת הטרילוגיות המפוארות בדברי ימי הקולנוע - תו התקן שכולם שואפים אליו ומשווים אליו.
הסרטים של ג'יבלי
נטפליקס רכשה 21 סרטים של אולפן האנימציה היפני ג'יבלי, בהם כמה מהקלאסיקות הגדולות ביותר והנצחיות של המאסטר הייאו מיאזאקי - "המסע המופלא", "הנסיכה מונונוקי", "השכן שלי טוטורו" ו"שירות המשלוחים של קיקי" למשל.
כדאי לשים לב גם לסרטים חדשים יותר של האולפן, בהם מיאזאקי היה מעורב כתסריטאי ומפיק ולא כבמאי, בעיקר "הלקחנים - עולמה הקסום של אריאטי" ו""תצפית על גבעת הפרגים". צריך רק לציין שכל אלה קיימים בשפת המקור ובדיבוב לפולנית, רוסית, אנגלית וערבית - אבל לא לעברית.
סרטיו של סטנלי קובריק
סטנלי קובריק הוא אחד הבמאים הגדולים בכל הזמנים, ומבחר מסרטיו זמין בנטפליקס: האפוס התקופתי "ספרטקוס", עם קירק דאגלס באחד מתפקידיו הטובים ביותר, שלא התיישן ונותר רלוונטי גם לימינו; "2001: אודיסיאה בחלל", מן היצירות השמימיות והמשפיעות בתולדות הקולנוע; "התפוז המכני", בעיני הסרט הטוב בכל הזמנים; "הניצוץ", עיבוד לספרו של סטיבן קינג השנוא על הסופר ואהוב על כל השאר; ו"מטאל ג'אקט", סרט המלחמה המטלטל שהקולנוען ביים בשלהי הקריירה שלו. הציווי "לא להחמיץ" תקף לכל אחת ואחת מן הקלאסיקות הללו.
מצחיקונת
ברברה סטרייסנד זכתה באוסקר הראשון שלה כבר על תפקיד הבכורה הקולנועי שלה, שהפך אותה לאחת הכוכבות הגדולות בתולדות הוליווד. היא כיכבה גם בגרסה הבימתית עליו מבוסס המיוזיקל הזה, המציג את סיפורה של פאני ברייס, בעצמה אלילת ברודווי. התוצאה היא אחד הסרטים הגדולים האחרונים בתור הזהב של המיוזיקלס, רגע לפני שהז'אנר דעך ונעלם במשך כמה עשרות שנים.
להיטי אייטיז
טרילוגיית "בחזרה לעתיד"
אחת מטרילוגיות הסרטים הטובות בתולדות הוליווד, אם לא הטובה שבהן. "בחזרה לעתיד", בו הנער בגילומו של מייקל ג'י פוקס חוזר בזמן, פוגש את אמו בצעירותה וכמעט גורם לשרשרת של אירועים שתמנע את היוולדו, הוא לא פחות מיצירת מופת מושלמת וגאונית, ופסגה היצירה ההוליוודית; "בחזרה לעתיד 2" נחשב בידי רבים לסרט ההמשך הטוב בהיסטוריה, וכזה שהתעלה אף על המקור; "בחזרה לעתיד 3" נתפס כאכזבה בזמן אמת, בשל הרף הבלתי אפשרי שהציבו קומדיו, אבל בדיעבד גם הוא מענג.
והכי כיף לילדים וילדות שמעולם לא צפו בסרטים הללו, ועכשיו יעשו זאת בפעם הראשונה. לו היינו יכולים לחזור בזמן, היינו רוצים להיות הם.
הפרויקט המיוחד שלנו בהצדעה לטרילוגיה.
מרדף חצות
אחד הלהיטים הגדולים של 1988 וההתנסות הראשונה והמוצלחת מכולם של רוברט דה נירו בקומדיית אקשן לקהל רחב. הוא מגלם צייד ראשים היוצא בעקבות רואה חשבון שבגד במאפיה, אותו מגלם צ'רלס גרודין, שנראה כאן כמו שילוב של יהורם גאון, אלי גולדשמידט ואלי גוטמן.
גם בצפייה חוזרת, הסרט מענג לצפייה, ומציג שילוב נהדר באופן נדיר בין פעולה והומור. הכתיבה של ג'ורג' גאלו היא בית ספר לתסריטאות, ותצוגות המשחק מופתיות. דה נירו וצ'רלס גרודין מפליאים לעצב דמויות אנושיות ומעוררות הזדהות, ולייצר ביניהן כימיה מקסימה.
מאחורי המצלמה עמד מרטין ברסט, שהיה לו בין שנות השמונים לתשעים רצף של פנינים - "השוטר מבברלי הילס", "מרדף חצות" ו"ניחוח אישה", אך אז הגיעו "לפגוש את ג'ו בלאק" עם בראד פיט ו"Gigli" עם בן אפלק וג'ניפר לופז, שסיימו לו את הקריירה.
הסיפור שאינו נגמר
סרט הפנטזיה של וולפגנג פטרסן, שבהתבסס על סרטו של מיכאל אנדה יצר מעשייה נפלאה על כוחו וחשיבותו של הדמיון, ועל המלחמה לשמר אותו. הקלאסיקה הזו יצאה לראשונה באמצע שנות השמונים, והסיפור שלה מסרב להיגמר - היא ממשיכה להקסים, לסחוף ולרגש. הפנינה הזו היא מתנה שממשיכה לתת, ובין השאר מציגה בפנינו את אחד היצורים הקולנועיים החמודים אי פעם, הלוא הוא פאלקור, וגם את המוזיקה האגדית של לימאל, שאמור בקרוב להגיע להופעה בישראל.
חיזור גורלי
מה היה שובר הקופות הכי גדול ברחבי העולם ב-1987? לא "השוטר מבברלי הילס 2", לא "נשק קטלני", אלא דווקא "חיזור גורלי". ככה זה: באותם ימים, עוד היה מקום בצמרת לדרמה לקהל בוגר, עם תכנים בוטים, מיניים ואלימים, ובלי אפקטים, הומור או ריבוי דמויות.
"חיזור גורלי", אם כך, הוא אחד הלהיטים הגדולים של שלהי שנות השמונים. יותר מזה, הוא אחד הסרטים המייצגים של התקופה והסרט שברא את "המותחן היאפי" - תת ז'אנר שבמסגרתו מתערערת ההרמוניה בחייהם של לבנים פריבילגים מן המעמד הבינוני ומעלה. במקרה זה, מדובר ביאפי בגילומו של מייקל דאגלס, שמסתבך בסטוץ עם אישה כפייתית בגילומה הבלתי נשכח של גלן קלוז. היא מסרבת להניח לו גם הרבה אחרי ההרפתקה החד-פעמית שלהם, ובסופו של דבר אפילו מבשלת את ארנב המחמד המשפחתי, באחת הסצינות הזכורות של האייטיז.
בצפייה מחודשת, "חיזור גורלי" מתגלה כסרט מורכב, שאפשר לקרוא אותו בצורת שונות. תוצר סקסיסטי המבזה את הדמות הנשית, מציג אותה באופן נלעג ונהנה לרמוס אותה - או שמא יצירה הנהנית להעניש את הגבר, המקבל עונש ראוי על כך שניצל מינית ואז עשה גוסטינג? מותחן אפל ואף מבהיל, או קומדיה שחורה, מוקצנת בכוונה וגרוטסקית? סרט שמרני המטיף לשימור ערכי המשפחה, או להיט חצוף וחתרני?
כך או כך, אם אתם צופים בסרט, קחו בסוף את הזמן להיכנס ליוטיוב ולצפות בסיומת המקורית והפסיכית לחלוטין שלו, שהוחלפה בשל תגובות הקהל בהקרנות המבחן, כולל הסבר קצר מאת הבמאי אדריאן לין.
נשק קטלני
ה"באדי קופ" האולטימטיבי, שחיבר בין מל גיבסון כשוטר הלבן והמשוגע לדני גלובר כשוטר השחור והמיושב בדעתו, ולא רק יצר סדרת סרטים מצליחה אלא גם הוליד שלל חיקויים ופארודיות. היו לו כל כך הרבה העתקים, שכבר קשה לזכור את המקור - אז הנה ההזדמנות לעשות זאת.
מכסחי השדים
אנתוני בואנו ביים לאחרונה סרט דוקו על עשיית "מכסחי השדים" הקלאסי, ובריאיון על אודותיו לוואלה תרבות הצהיר - "'מכסחי השדים' הוא הסרט הכי מושלם שנעשה אי פעם. יש בו את כל מה שאני רוצה כשאני הולך לקולנוע". אולי הוא קצת מגזים, אבל דבר אחד בטוח: מדובר באחד הלהיטים הגדולים של שנות השמונים, והוא שילב בצורה פורצת דרך בין פנטזיה, קומדיה ואימה.
בשלהי העשור הגיע "מכסחי השדים 2", והצטרף לרשימה הנדירה של המשכונים שהתעלו על המקור. זה סרט הרבה יותר מצחיק, שנון, ממזרי וכיפי, והמסרים שלו על ההשלכות המוחשיות שיש למורל הקולקטיבי רלוונטיות מתמיד. נוסף לשני אלה, אפשר לראות בנטפליקס גם את "מכסחות השדים", העיבוד המודרני על טהרת הכוכבות הנשיות, עליו ניתן לקרוא בהרחבה כאן.
ביטלג'וס
שנות השמונים היו העשור של טים ברטון, ונוסף ל"באטמן" הוא יצר בו להיט נוסף ופולחני עוד יותר - "ביטלג'וס", שזכה לאחרונה לגרסה בימתית מוזיקלית, והשמועות על המשכון שלו ממשיכות לעשות כותרות. העלילה היא דוגמה המושלמת לדרך שבה הבמאי הצליח להכניס את הסגנון האפל והמקברי למיינסטרים, ועוסקת ברוחות רפאים המנסות להיפטר מבני האדם שעברו לגור במה שהיה ביתם. מככבים אלק בולדווין, וינונה ריידר, מייקל קיטון ואחרים.
גרמלינס 2+1
סדרת קומדיות האימה של ג'ו דנטה. הפרק הראשון (1984) נע בקצב איטי ביותר וקצת התיישן, כך שהוא לא יותר מצ'יזבט חביב לחג המולד, גם אם חמוד ומקסים. הפרק השני (1990), לעומת זאת, נראה כיום רלוונטי מתמיד, כיוון שהוא מתמקד בסאטירה על חשבון האימה, והארכי-נבל במרכזו מבוסס באופן מובהק על דונלד טראמפ. כל זאת, כמובן, בתקופה בה איש לא חלם שעוד יהפוך יום לאחד למנהיג החשוב בעולם, אבל הגרמלינס ידעו כבר אז את מי לשים על הכוונת.
קצין וג'נטלמן
אחת הדרמות הרומנטיות הקלאסיות של האייטיז, בכיכובם של ריצ'רד גיר ודברה וינגר, שניהם בשיאים. את האוסקר קטף כאן דווקא שחקן אחר, לואיס גוסט ג'וניור בתפקיד חייו, והסרט קטף פסלון גם על שיר הנושא שלו, "Up where we belong" של ג'ו קוקר. סצינת הסיום נכנסה לפנתיאון וזכתה לציטוטים, מחוות ופארודיות.
קראטה קיד
ל"קראטה קיד" היו שלל המשכונים, עיבודים מחודשים וגלגולים - חלקם ראויים, חלקם לא, אבל דבר אחד בטוח: המקור מ-1984 היה ונותר אחד מסרטי ההתבגרות היפים אי פעם. מומלץ ללוות את הצפייה בהאזנה ל"Daniel", שיר האהבה של המוזיקאית הבריטית באט פור לאשז למי שהיה הקראש הראשון שלה: גיבור הסרט, דניאל לה-רוסו.
קלאסיקות עכשוויות
החברה שלי
ילדי האייטיז והניינטיז סובלים מכמה טראומות קולנועיות קולקטיביות: סצינת הביצה ב"הסיפור שאינו נגמר", הסוף של "אני והחבר'ה", ההתחלה של "מלך האריות" והמוות ב"החברה שלי" ("My Girl").
כזכור, מדובר בדרמה אמריקאית, שעלתה לאקרנים ב-1991 ומתרחשת בתחילת שנות השבעים. היא עוקבת אחר ילדה בת 11 וחברה הטוב ביותר, בן גילה. נשמע תמים על פניו, אלא שיתר הפרטים מורבידיים במיוחד: אמה של הגיבורה מתה, סבתה גוססת, אביה עובד כמנהל בית הלוויות וחמור מכל - חבר הנפש שלה, שבתחילת הסרט מזהירים אותנו כי הוא סובל מכל אלרגיה אפשרית, מת כתוצאה מעקיצות דבורים.
גם אם חווינו מוות במשפחה או על המסכים, הסצינה הזו בכל זאת הצליחה לצלק אותנו בזמן אמת. גם בגלל הגרפיות האכזרית יחסית שלה, וגם בגלל שהמוות בה כל כך סתמי ושרירותי. עמו הגיעה גם ההבנה שטרגדיות כאלה יכולות לקרות לכל אחד, בכל מקום.
סצינת המוות של הילד כה מטלטלת, עד שהיא נצרבה אצל רבים ורבות מאיתנו כזיכרון החזק ביותר מהסרט, אלא שבצפיות נוספות מתברר כי קורים בו גם הרבה מאורעות עצובים אחרים. למעשה, חייה של הגיבורה אינם אלא רצף של אכזבות, והאובדן מלווה אותה לאורך כל הדרך. אפילו דג הזהב בו היא זוכה ביריד נופל לה מהידיים.
מותו של חברה הטוב, מחריד ככל שיהיה, הוא בסך הכל נדבר אחד ברצף של שברונות לב שחווה הגיבורה, וכולם קשורים אחד בשני עלילתית ותמטית. אביה מוצא לראשונה אהבה חדשה, והילדה המתבגרת חווה גם את זה כסוג של מוות, ואילו היא עצמה סובלת מאהבה נכזבת למורה שלה, הבלתי מושג כמובן, וכשנודע לה כי הוא עומד להתחתן, אפשר לשמוע עד הסלון שלנו כיצד הלב שלה מתרסק לרסיסים.
ואם כבר אכזבות, צריך לומר שהצפייה המחודשת איכזבה אותי קמעה, שכן הסרט מקרטע פה ושם. הסוף המתקתק נראה מאולץ ומודבק לעומת כל מה שקרה לפניו - והבימוי של הווארד זייף, אשף קומדיות אייטיז, משתמש בצורה מגושמת בהילוכים איטיים ובמוזיקה מקורית. אך האם זה הוגן לצפות לשלמות ולגדולה מתוצר קטן וצנוע שכזה, שהפך לקלאסיקה לא כי כיוון לכך, אלא בגלל שהקהל הפך אותו לכזה?
נוסף לכך, יש בסרט שלל מעלות. חוץ מהסיומת, התסריט של לורנס אלווני האלמונית הוא מלאכת מחשבת של כתיבה, עם תשומת לב רגישה לפרטים הכי קטנים; בהופעתו כאבא, דן אקרויד מוכיח איזה שחקן אופי מבוזבז הוא, ג'יימי לי קרטיס מצוינת כאהובתו החדשה ומעל כולם עומדים שני הילדים - אנה קלאמסקי ומקולקי קאלקין, המפגינים שליטה ומיומנות יוצאות דופן בכל קנה מידה, ולא רק יחסית לגילם.
ואחרי כל זה, עולה השאלה - מהי המלצת המסע שלנו. האם מומלץ לצפות בסרט שוב ולפתוח את הצלקת מחדש? האם לעשות זאת גם עם הצאצאים, ולהעביר אותם את טבילת האש הזו?
זו אחריות גדולה לענות על הקושיה האחרונה, ובכל זאת אני מעז לומר שכן. בפרספקטיבה, נדהמתי להבין כמה דברים למדתי מ"החברה שלי". על אהבה ועל מוות, על אחווה ועל אלרגיות, על אמריקה ועל העולם. זה לא סרט אלא שיעור לחיים, וכמו כל השיעורים האלה, הוא כואב באותה מידה שהוא מאיר עיניים.
קלולס
סרטה של איימי הקרלינג חוגג השנה חצי יובל לצאתו. כן כן, 25 שנה חלפו מאז יצא "קלולס" לאקרנים והפך לאחד הסמלים הקולנועיים הגדולים של הניינטיז - סרט שמסמן תקופה, מבקר אותה, צוחק עליה, מהלל אותה ומנציח אותה. כיאה לבוז ההוליוודי המסורתי כלפי סרטים בהגמוניה נשית, איש לא האמין בתסריט, המציג את סיפורה של נערת שמנת מבברלי הילס בשם שר, בגילומה של אליסיה סילברסטון, אך התוצאה הפכה לפולחן.
למי ששכח, נזכיר כי בהתבסס על "אמה" של ג'יין אוסטן, הסרט מתאר כיצד שר דואגת לשדך את כל העולם אבל נשארת בודדה בעצמה, עד שהנערה הקלולסית מבינה במי היא מאוהבת באמת. תוך כדי העלילה אנו לומדים גם להכיר את שלל דמויות שמקיפות אותה, בהן אחיה החורג ג'וש; חבר לכיתה בשם אלטון שמנסה לכפות את עצמו עליה; תלמיד חדש ואטרקטיבי בבית הספר בשם כריסטיאן; טאי, תלמידה אותה הגיבורה לוקחת כפרויקט כדי להפוך מלכלוכית לנסיכה; חברתה הטובה ביותר, דיון ועוד. כל זאת על רקע אמריקה של אמצע שנות התשעים ומיטב המוזיקה של התקופה, כולל ביצוע מיוחד ל"Fake Plastic Trees" של רדיוהד, שקיבלו כאן את אחת הבמות הראשונות שלהם.
ואם כבר ראשוניות: הצפייה מומלצת גם היום, בין אם מעולם לא צפיתם ובין אם זו הפעם המאה. רק שימו לב שהתרגום לעברית שזמין בנטפליקס מלא טעויות נלעגות ומביכות.
סדרת סרטי "משימה בלתי אפשרית"
כמו לקורונה, גם לסדרות סרטים יש עקומות - ובדרך כלל הן צונחות. "משימה בלתי אפשרית", המבוססת על סדרת טלוויזיה מצליחה משנות השישים, ניצבת כדוגמה הפוכה ויוצאת דופן. מאז יצא הפרק הראשון בה, באמצע שנות התשעים, היא הצליחה לשמור על מקומה בצמרת עולם האקשן, ובכל פעם שנעשה במסגרתה סרט פחות מוצלח, תמיד ידעה להתאושש מיידית כבר בניסיון הבא.
מעתה, כל ששת הפרקים בסדרה זמינים בנטפליקס - וזאת סיבה לחגיגה, בטח בקיץ שבו לראשונה בתולדות הקולנוע אין לנו אפשרות להתענג על להיטים הוליוודיים מול המסך הגדול.
כיאה לאופי המיוחד של סדרת הסרטים הזו, שני הפרקים הכי טובים מגיעים מקצוות זמן שונים. מדובר ב"משימה בלתי אפשרית", הפרק הראשון בה שבוים בווירטואוזיות ב-1996 בידי אחד הקולנוענים הכי טובים שאי פעם יצרו שובר קופות הוליוודי, בריאן דה-פלמה; והפרק השני, "משימה בלתי אפשרית: התרסקות" של כריסטופר מק'קווארי, שעלה למסכים לפני שנתיים והתגלה כאחד מסרטי הקיץ הטובים של העשור הקודם, וכרגע הוא ניצב כאחד הלהיטים העכשוויים הכי שווים שזמינים בשירות הסטרימינג.
עוד אפשר למצוא את הפרק השני והמאכזב למדי משנת 2000, בו ג'ון וו אחז בשרביט הבימוי; את הפרק השלישי (2006), בו ג'יי.ג'יי אברהמס שוב החזיר את הסדרה לתחייה; את הפרק הרביעי, "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" (2001), בו במאי האנימציה המוערך בראד בירד ("משפחת סופר-על") התקשה לצלוח את המעבר לעבודה עם שחקנים בשר ודם; ואת הפרק החמישי, "משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים" (2015), בו הבמאי כריסטופר מק'קווארי נכנס לעניינים והתחיל להתחמם לקראת אותו פרק שישי מופתי.
ואולי מיותר לציין: בכל הסרטים, ניצבת במרכז העלילה דמותו של הסוכן המיוחד אית'ן האנט, אותו מגלם בכל המקרים טום קרוז, שרק נראה צעיר יותר בין פרק אחד למשנהו. היגיון או עקביות עלילתית היא לא הצד החזק של אף אחד מהם, כך שאפשר לראות סרט אחד גם בלי בהכרח לצפות בקודמו או בזה שבא אחריו, או לראות את כולם שלא בסדר מסוים.
בלתי נסלח
הסרט הראשון שהביא לקלינט איסטווד אוסקר, והוא גם מהגדולות שביצירותיו, אם לא הגדולה שבהן. נוסף לכך, זה גם אחד מן המערבונים הטובים והחשובים בכל הזמנים, ואחת הקלאסיקות המשובחות של שנות התשעים, שגם בצפייה נוספת בימינו, לא נס ליחה.
איסטווד ביים את הסרט על פי התסריט של דיוויד פיפלס - תסריט מושלם, שלא היה צריך לשנות בו כמעט מילה, ובכל זאת הסתובב בהוליווד כעשרים שנה בלי שמישהו יאות להפיק אותו, עד שזה קרה בדיוק ברגע הנכון, כשקלינט כבר היה מספיק בשל כדי להרהר על ימיו כגיבור מערבונים ועל החיים בכלל (תזכורת: כבר בתחילת שנות התשעים הוא היה אדם לא צעיר, בתחילת שנות השישים לחייו).
איסטווד גם מככב, כפורע חוק ידוע לשמצה בשל אכזריותו יוצאת הדופן, שיצא לגמלאות בעקבות יקירת לבו, שריככה את לבו. הוא חוזר מהפנסיה למשימה אחת אחרונה - נקמה בשני גברים שהתעללו בפרוצה שלעגה לגודל אבר מינו של אחד מהם.
המסע שלו מאפשר לסרט לפרק את כל המיתוסים של המערב הפרוע, לטשטש את הגבולות בין הטוב והרע ולהמחיש בצורה הטובה ביותר את כל הפרדוקסים הנצחיים בגוף העבודה הכה מורכב של איסטווד. בדיוק כמוהו, "בלתי נסלח" אלים, כוחני ובוטה כשם שהוא רגיש, עתיר חמלה ומהורהר.
איסטווד מצוין כאן כבמאי כשם שהוא כשחקן, וכך גם הכוכבים האחרים בצידו, בראשם מורגן פרימן וג'ין הקמן. סרט מושלם שעל פניו היה אמור לסמן פסגה שממנה אי אפשר להתעלות, אבל קלינט המשיך ליצור ולספק יצירות מופת גם בעשורים הבאים - כולל "מיסטיק ריבר", שאף הוא זמין בנטפליקס.
מיסטיק ריבר
עוד אחד מן הסרטים הגדולים של איסטווד, שהוא גם העיבוד הקולנועי הכי טוב לכתביו של הסופר הבוסטונואי דניס לייהין. העלילה עוסקת בשוטר החוקר פרשת רצח של בתו של אחד מחברי ילדותו, והתוצאה היא דרמה חזקה להפליא, עם כמה רגעים וציטוטים בלתי נשכחים ועם תצוגות משחק מופלאות - בעיקר של שון פן ושל טים רובינס, שכל אחד מהם זכה באוסקר על עבודתו.
השתולים
והנה עוד סרט המתרחש בתוך הקלחת של בוסטון ומוציא ממנה את המיטב - "השתולים" של מרטין סקורסזי. הקולנוען הוותיק העביר לחוף המזרחי את עלילת "דרך ללא מוצא" ההונג-קונגי, והתוצאה היא סרט פשוט אדיר, עם תצוגות משחק נפלאות של ג'ק ניקולסון, מרק וולברג, מאט דיימון ואחרים. האפוס הזה נמשך 151 והוא לא משעמם לרגע. איפה זה ואיפה "האירי", שגם כן זמין בנטפליקס.
טד
עוד סרט בוסטונואי עם מרק וולברג, אבל הפעם מדובר בפנטזיה קומית פרועה. הכוכב מגלם כאן אדם שבילדותו ביקש משאלה: שדובון הצעצוע שלו יתעורר לחיים. כך הוא קיבל חבר לחיים, שנשאר בצדו גם בבגרותו.
החברות מולידה ביניהם סרט מצחיק עד מאוד, אבל יותר מכך, מרגש: שיר הלל מחמם לב לילדות, לתמימות ולחברות אמת. הלוואי על כולנו חבר כמו טד (סרט ההמשך, "טד 2", מצוין גם כן אבל לא זמין בנטפליקס בינתיים).
קצה המחר
מעין גרסת אקשן של "לקום אתמול בבוקר", שהתגלתה כאחד מסרטי הקיץ הטובים של דורנו. טום קרוז, נהדר כתמיד, מגלם קצין מנהלה חסר ניסיון שנזרק למשימת התאבדות במלחמה מול חייזרים שפלשו לכדור הארץ, וכל פעם מחדש מת בשדה הקרב רק כדי לחזור לתחילת היום ולנסות את מזלו שוב. בצידו עומדת לוחמת, קשוחה ומנוסה בהרבה ממנו, אותה מגלמת אמילי בלאנט הנהדרת גם כן - והסרט כולו חכם, קצבי, מרתק, מענג ומתגמל, ובניגוד לרוב הלהיטים הקיציים בימינו, קומוניקטיבי לחלוטין ולא צריך דוקטורט בהיסטוריה של הקומיקס כדי להבין אותו.
התפשטות
אולי הסרט הכי אקטואלי לימים אלה: "התפשטות" של סטיבן סודרברג שיצא ב-2011, ותיאר מה קורה כשנגיף המתפרץ בהונג-קונג מתחיל להתפשט ברחבי העולם, והמגיפה משאירה מאחוריה שובל של קורבנות ומערערת לחלוטין את הסדר הגלובלי. נשמע מוכר?
היו הרבה סרטי אסונות לפניו, אבל "התפשטות" היה הראשון שהתאים עצמו לעידן הגלובליזציה וחזה כיצד היא תהפוך וירוס שכזה לקטלני עוד יותר, מכל הבחינות. התחזית שלו היתה כל כך מדויקת, שלא פלא כי אף שלא הותיר חותם מיוחד בזמן אמת, כעת הפך לאחד הסרטים המדוברים ברשת ולא מפסיקות להתפרסם כתבות אודותיו. באחרונה שבהן, התראיין טרייסי מקנמרה, שהיה יועץ מדעי במהלך הצילומים, והצהיר - "חבל שלא לקחו אותנו ברצינות בזמנו ולא הקשיבו לאזהרות שלנו".
בצד זאת, יש לציין כי גם בלי ההקשר האקטואלי, "התפשטות" הוא סרט מצוין. כהרגלו של סודרברג, עבודת הבימוי חלקה ומלוטשת. הצילום חד, התסריט מעמיק ונבון, העריכה מתוזמנת היטב, המוזיקה משלימה את הדימויים ותצוגות המשחק מעולות. בצד גווינת פאלטרו, אותה לא מהסס הקולנוען להרוג כבר בדקות הראשונות, הוא אסף כמעט כל כוכב אפשרי שהיה זמין בהוליווד, מקייט ווינסלט ומריון קוטיאר ועד מאט דיימון וג'וד לאו. כל פרשי האפוקליפסה הללו עושים עבודה מעולה, שכעת נראית מצמררת שבעתיים.
מינכן
סרטו של סטיבן ספילברג עוסק במבצע המתמשך של המוסד, במהלכו חוסלו אנשי ספטמבר השחור שהיו אחראים לפיגוע הרצחני באולימפיאדת מינכן. העובדה הזו מעט נשכחה, אבל גם לפני עידן הרשתות החברתיות והברברת הכללית, יציאת הסרט עוררה כאן מהומה גדולה, ואפשר רק לשער מה היה קורה לו נעשה בימינו.
בזמנו, ולא רק אצלנו, בחנו את הסרט בשבע עיניים ודנו אותו לחומרה. "פופולריזציה די וולגרית של סוגיות מוסר כבדות משקל" כתב למשל מאיר שניצר ב"מעריב".
אז הנה, כמו שאומרים בימינו, דעה לא פופולרית: במבט מפוכח, "מינכן" אינו רק דוגמה נוספת לשליטה המוחלטת של ספילברג באמנות הקולנוע, אלא יצירה חכמה, מעמיקה ומן הסתם גם אקטואלית, על חוסר היכולת לנתק בין האישי והלאומי, העבר וההווה, ועל מידת המוסריות והתועלת של הנקמה. חוץ מזה, גם למי שהנושאים הללו אינם מעניינים אותו, הוא פשוט מותחן פעולה מרתק, שיש בו את כל מה שאפשר לבקש מסרטים שכאלה.
המרדף אחר אוקטובר האדום
את הסוכן המיוחד ג'ק ריאן גילמו לאורך השנים שורה ארוכה של שחקנים, כולם בעלי שם: הריסון פורד, בן אפלק, כריס פיין, ג'ון קרסינסקי וגם אלק בולדווין, שהיה הראשון בשושלת.
הוא עשה זאת ב"המרדף אחר אוקטובר האדום" של ג'ון מקטירנן, שטיפס עד המקום ה-11 בטבלת שוברי הקופות הגדולים של 1990, בין "צבי הנינג'ה" ל"דיק טרייסי".
הסרט, כזכור, עוקב אחר משחק המוחות בין ריאן למפקד צוללת סובייטי בגילומו של שון קונרי המצוין, באחד מתפקידיו הגדולים האחרונים.
בצפייה מחודשת, הסרט איטי ופטריוטי בצורה מעט מעיקה, אבל הוא תזכורת נעימה לימים בהם מותחני פעולה אינטליגנטיים ובוגרים שכאלה היו שוברי קופות.
פורסט גאמפ
אחד הלהיטים הגדולים והמאפיינים של שנות התשעים, שלקח אותנו לסיבוב בהיסטוריה האמריקאית ובסופו של דבר הפך למיתולוגיה בפני עצמו. הסרט נרשם בדברי הימים מסיבות רבות ושונות - תצוגת המשחק זוכת האוסקר של טום הנקס בתפקיד הראשי; השימוש פורץ הדרך באפקטים ממוחשבים; הציטוטים שנכנסו לפנתיאון ("החיים הם כמו קופסת שוקולד") וכמובן כל הממחטות שנשלפו במהלך ההקרנות של סוחט הדמעות הזה. רוץ, פורסט, רוץ! וכבוש גם את טבלאות הצפייה של נטפליקס.
ספייס ג'אם
הרבה לפני "הריקוד האחרון", כיכב מייקל ג'ורדן בלהיט הניינטיז עשה, בו נפגש עם ענק אחר - באגס באני. זאת, במסגרת סיפור משונה שבו הלוני טונס נאלצים לגייס אותו כדי לנצח במשחק כדורסל הרה גורל מול קבוצת חייזרים מרושעים.
במבט לאחור, הסרט התיישן: האנימציה נראית כבדה ומגושמת, אפילו מכוערת; הבדיחות לא מצחיקות ולא רלוונטיות; והפרויקט כולו הוא לא יותר מפולחן אישיות של ג'ורדן, שלמרבה הצער לא היה שחקן קולנוע טוב במיוחד. אך בזכות העלילה המשוגעת, הממד הנוסטלגי, הקסם הנצחי של הלוני טונס והאורך הלא מחייב (פחות מ-80 דקות), הצפייה כיפית למדי גם כיום.
קליק
אדם סנדלר הוא אולי אושיית הקולנוע שהכי הרבה מסרטיה זמינים בנטפליקס, כולל שתי פנינים מקצוות שונים של הקריירה שלו, "גילמור המאושר" משנות התשעים והלהיט הטרי (והנפלא) "תעלומת רצח". מכל אלה, הטוב מכולם הוא "קליק". היצירה השלמה ביותר שיצאה עד כה תחת ידיו של הכוכב, וגם המצחיקה, המרגשת והחכמה שבהן.
דרך הסיפור על האיש המגלה שלט-רחוק שמאפשר לו להתקדם במהירות בחיים אבל אז מבין שככה הוא מפסיד אותם, הצליח סנדלר ליצור סרט שיש בו הכל: בדיחות פלוצים בצד סיפור אהבה; דרמה משפחתית בצד קומדיה על-טבעית; מסר אנטי-קפיטליסטי בשובר קופות; הומור אנרכיסטי במסגרת של סרט מסחרי לקהל רחב.
כל זה הוביל לשני הרגעים הבלתי נשכחים בסרטיו של סנדלר: פנינת הגאונות הקומית שבה הוא משתמש בשלט הפלאי כדי להקפיא את הזמן מלכת ולנפוח בתוך פיו של מעסיקו חסר האונים (שאותו גילם דיוויד הסלהוף); והסצינה העצובה עד דמעות שבה הוא חוזר בזמן ונזכר, לצלילי ביצוע חי של "Linger", כיצד פרחה פעם אהבה אמת בינו ואשתו המנוכרת, וקולט לראשונה שאם לא ייקח את עצמו בידיים, העולם יחמוק לו בין האצבעות.
שונים זה מזה ככל שיהיו, בכל זאת כל אחד מן הרגעים הללו מבריק באותה מידה. השונות והדמיון האלו הם כל הסיפור של אדם סנדלר.
החבר'ה האחרים
שיתוף הפעולה הרביעי והטוב מכולם של הבמאי אדם מקיי והשחקן וויל פארל, שמככב כאן לצד מרק וולברג. השניים מגלמים צמד שוטרים לוזרים המקבלים את ההזדמנות שלהם לאחר שהכוכבים של תחנת המשטרה מוצאים את מותם באחת הסצינות המפתיעות והמצחיקות של העשור. מכאן והלאה, הסרט רק נהיה יותר ויותר מצחיק, וממחיש את היכולת הנצחית של הקומדיה לחשוף עוולות חברתיות לא משעשעות בכלל. דרך פרשת הצווארון הלבן שחושפים הגיבורים, התגלה "החבר'ה האחרים" כאחד הסרטים האמריקאים הראשונים שעסקו במנגנון הנכלולי של וול-סטריט: נושא שנהיה אופנתי רק מאוחר יותר, ועדיין לא שכיח במיוחד על המסכים. כל זה גם הכשיר את הקרקע לקראת המעבר של הבמאי לתוצרים "רציניים" יותר, שעסקו בפוליטיקה ובכלכלה מנקודת מבט קומית פחות - "מכונת הכסף" ו"סגן הנשיא".
סרטי בראד פיט
מעריצי ומעריצות בראד פיט ישמחו לפגוש בנטפליקס שלל מסרטיו - מ"רוחות של תשוקה" שעשה בתחילת דרכו ועד "מכונת מלחמה" מן העשור האחרון. מ"מאניבול" ו"מכונת הכסף" המצוינים ועד "טרויה" הסתמי. מ"שבעה חטאים" הבלתי נשכח ועד הפרקים בסדרת "אושן". ויש גם סרט שמתאים לימי הקורונה: "מלחמת העולם Z" הפוסט-אפוקליפטי.
סרטי כריסטופר נולאן
כריסטופר נולאן הוא ללא ספק מן הקולנוענים הגדולים בדורנו. נטפליקס מציעה מבחר מיצירתו המפוארת. "דנקרק" אמנם לא פה, אבל טרילוגיית "האביר האפל" כן, וכך גם "יוקרה", "התחלה" ו"בין כוכבים". פנו לעצמם כמה שעות טובות, תדאגו למסך ולאיכות הסאונד הכי טובה שיש לכם ותצללו לתוך כמה מן החוויות הכי מענגות שיש לקולנוע המודרני להציע.
ג'אנגו ללא מעצורים
מערבון ספגטי חכם ומהנה להפליא מבית היוצר של טרנטינו, המשכתב את דברי הימים של המערב הפרוע כדי להפוך את השחור לגיבור שלו, ולהציג אותו כמנצח הגדול של ההיסטוריה. הסרט מתפקע מציטוטים תרבותיים למיניהם, סצינות אדירות, הומור חד כתער ושימוש נהדר בפסקול, ונהנה מתצוגות המשחק של ג'יימי פוקס, לאונרדו דיקפריו, סמואל ל.ג'קסון וכריסטופר וולץ, שזכה עליו באוסקר נוסף, לאחר שכבר קטף את הפסלון על "ממזרים חסרי כבוד".
טים אמריקה: משטרת העולם
סאטירת הבובות המטורפת של טריי פארקר ומאט סטון יורה לכל הכיוונים ויורקת לכל הצדדים, ועושה זאת בצורה הכי פרועה שאפשר. בקיצור: אין מצב שסרט כל כך לא תקין פוליטית היה מוקרן או אפילו נעשה בימינו. ב-2004 הנורמות היו אחרות, כך שהקומדיה הפרועה הזו הגיעה לאולמות, אם כי לא אצלנו. מביך להיזכר, אך "טים אמריקה: משטרת העולם" נגנז כאן, כך שכבר אז, אפשר היה לראותו פה רק בפורמט ביתי.
אמריקה X
מכל הסרטים האמריקאים המיתולוגיים שיצאו לקראת סוף שנות התשעים, זה ללא ספק אחד החזקים שבהם, וגם ללא ספק אחד הרלוונטיים, בשל עיסוקו בעליונות הלבנה ובסחרור המסוכן שגזענות אלימה יכולה להוביל אליה. הצילום בשחור לבן עז מבע, תצוגת המשחק של אדוארד נורטון בתפקיד הראשי מלאת עוצמה, ועבודת הבימוי של טוני קיי, שלא שיחזר מאז את ההצלחה, יוצרת דימויים בלתי נשכחים.
בייבי דרייבר
מבין כל סרטי הקטלוג של נטפליקס, זה ככל הנראה הלהיט העכשווי הלוהט ביותר: סרטו של אדגר רייט על נהג השודים שמוזיקה היא הדלק שלו, שיצא לפני שנתיים, זכה לפרגון היסטרי ובקרוב צפוי לו המשכון. הפעם זה יהיה כמובן בלי קווין ספייסי, שמככב בו בצד ג'יימי פוקס והצמד הצעיר אנסל אלגורט ולילי ג'יימס, אם כי הכוכבים האמיתיים כאן הם השירים והמרדפים.
סרטי ג'ים קארי
חובבי וחובבות ג'ים קארי ישמחו לגלות בנטפליקס כמה מסרטיו הטובים ביותר, ובראשם אלה שהפכו אותו בשנות התשעים לאחד הכוכבים הגדולים בהוליווד: "המסיכה" הוא היצירתי ביותר; "המופע של טרומן" העמוק ביותר; ו"טיפשים בלי הפסקה", מן הסתם, המטופש ביותר.
ספיידרמן
לא להיט גיבורי-העל הראשון, אפילו לא סרט של מארוול, אבל בהחלט אחד מסרטי הסופר-הירוז החשובים בכל הזמנים, ובדיעבד זה שהתניע את העידן הנוכחי, בו הז'אנר הזה שולט ללא עוררין בקופות. מעבר לכך, גם בלי שום הקשר היסטורי וכלכלי, "ספיידרמן" הוא סרט מצוין: הבימוי של סם ריימי נהדר, תצוגות המשחק של טובי מגוויר וקירסטן דאנסט גם כן, סיפור ההתבגרות מרגש, האפקטים מרשימים, והתוצאה סוחפת וכוללת גם את אחת הנשיקות הגדולות בתולדות הקולנוע.
חובבי איש העכביש ישמחו למצוא בנטפליקס גם את "ספיידרמן המופלא 2" ואת "ספיידרמן: השיבה הביתה". ועוד מעולם גיבורי-העל: "איש הפלדה", "סופרמן חוזר" ו"גרין לנטרן". על כולם אפשר לוותר, אלא אם ממש מוכרחים.
אחרון גיבורי הפעולה
הסרט שהפגיש ב-1993 בין שלושה מהשמות החמים בהוליווד של אותה תקופה: ג'ון מקטירנן, במאי "מת לחיות"; שיין בלאק, תסריטאי "נשק קטלני"; וארנולד שוורצנגר, שאין צורך להציג. הציפיה היתה שיולידו עוד להיט ענק, אך תחת זאת הם יצרו סרט כה מודע לעצמו, מתוחכם ומתפלסף, עד שהוא הוליד עשרות עבודות סמינר, אך התרסק בקופות. כזכור, העלילה עוסקת בילד שוחר קולנוע העובר בדרך קסם לתוך העולם הבדיוני שמסתתר מאחורי המסך הגדול, ופוגש את כוכב האקשן האהוב עליו. למרות הכישלון בזמן אמת, כיום מדובר בפנינה מוערכת ביותר, הנחשבת לאחד התוצרים המשובחים ביותר של כל המעורבים בה, ובכלל של הקולנוע ההוליוודי בשנות התשעים.
רובוטריקים
ההמשכונים הבלתי נסבלים השכיחו זאת לחלוטין, אבל הפרק הראשון בסדרת הגלגולים הקולנועיים העכשוויים של "רובוטריקים" היה נהדר - מסרטי ההתבגרות/להיטי האפקטים הטובים שהנפיקה הוליווד בשלהי העשור הקודם, ותזכורת לימים בהם הבמאי מייקל ביי והכוכבים שייה לה-באף ומייגן פוקס עוד נחשבו דמויות לגיטימיות.
ההמשך, למרבה הצער, היה פחות מרנין, כפי שמוכיח "רובוטריקים 4", פרק ההמשך היחיד שזמין בנטפליקס, ועדיף לוותר עליו - ממילא אי אפשר להבין דבר ממה שקורה בו.
נעלמת
לפני שזנח את הקולנוע לטובת הטלוויזיה, הספיק דיוויד פינצ'ר לביים את הסרט הזה, על פי רב המכר של גיליאן פלין העוסק בהיעלמותה של אשה מן הפרברים. כרגיל אצלו, התוצאה מרתקת לצפייה ועשויה לעילא, אבל גם מינזטרופית באופן מבהיל, ובעיקר מלאת שנאת נשים. מככבים רוזמונד פייק המצוינת ובן אפלק.
הוגו
סרטו של מרטין סקורסזה מ-2011 אמנם הפסיד את האוסקר למחווה אחרת לראשית ימי הקולנוע, "הארטיסט", אבל זה לא מנע ממנו להיכנס לפנתיאון. מדובר במעשה קסמים וירטואזי, ספוג אהבה לקולנוע ולבני אדם, ואם עוד לא ראיתם, כדאי לכם ליפול בתוך הכישוף שלו.
הצעה מגונה
כיום, הסרט הזה כבר קצת נשכח, אבל בשנות התשעים כולם דיברו על השאלה המוסרית שעמדה במרכזו: מה יעשה זוג צעיר ועני (וודי הרלסון ודמי מור) כשבעל הון (רוברט רדפורד) יציע מיליון דולר תמורת לילה עם הצלע הנשית שבו? בפני עצמו, "הצעה מגונה" מעולם לא היה מבריק במיוחד, אבל הוא מתפקד כקפסולת זמן של הניינטיז, והערכים השמרניים והפוריטניים שבאים בו לידי ביטוי מסמלים היטב את הרוח ההוליוודית, באותה תקופה ובכלל.
היומן
ערב צאת הסרט הזה, ב-2004, איש לא ציפה שיהפוך לשובר קופות כה גדול ואז לפולחן. בין השאר, כי מעטים הכירו את כוכבו הצעיר, ריאן גוסלינג, וגם רייצ'ל מק'אדמס שבצדו עוד לא פרצה. גם בעקבות הלהיט הזה, שניהם הפכו לכוכבים גדולים, והמלודרמה בהשתתפותם ממשיכה לככב בממים, גיפים וכדומה, לפעמים בקטע אירוני ולעתים לא. מובן שאין מדובר ביצירת פאר קולנועית, ובכל זאת כדאי לצפות בה לראשונה או פעם נוספת, כי דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה - את היותה הסרט הרומנטי הגדול האחרון של דורנו.
טרילוגיית שר הטבעות
היום, כש"משחקי הכס" היא חלק מרכזי בהווי של כל משרד, המקום של ז'אנר הפנטזיה בעולמנו כבר מובן מאליו. אך כשפיטר ג'קסון ניגש לעבד את כתביו של טולקין בתחילת העשור הקודם, זה לא היה כך. הטרילוגיה הקולנועית שהתחילה ב"אחוות הטבעת", המשיכה ב"שני הצריחים" והסתיימה ב"שיבת המלך" היא לפיכך אחת המשפיעות בתרבות העכשווית ואחראית למהפכה ביחס של הקהל הרחב לאפוסים עתירי קרבות, תככים תנ"כים ויצורים פנטסטיים. חוץ מזה, היא כמובן גם מרהיבה, מרתקת ומענגת לצפייה.
מטריקס
שלושת פרקי סדרת "מטריקס" נמצאים בנטפליקס, ושוב - גם כאן עדיף אולי לצפות רק בראשון שבהם. ההמשכונים הפחות מוצלחים לא ייקחו ממנו את היותו אחד הלהיטים החשובים והמשפיעים של הקולנוע ההוליוודי העכשווי, שתרם להמצאה מחדש של האקשן והמדע הבדיוני, פתח לעולם את הראש וגרם לצופים רבים לחשוב אחרת על התודעה והמציאות
אינדי אמריקאי
סרטיו של ספייק לי
ספייק לי הוא הקולנוען האמריקאי השחור החשוב בדורנו ולמעשה בהיסטוריה, ושלושה מסרטיו זמינים בנטפליקס. הם מגיעים מקצוות שונים של הקריירה שלו. הרשימה מתחילה ב"לא יכולה בלי זה", עבודת הביכורים פורצת הדרך שלו משנות השמונים, שהיתה לאחרונה בסיס לסדרת טלוויזיה שזמינה כאן גם כן; "שחור על לבן", סרטו הלפני-אחרון, ואחד מסרטיו המצליחים אי פעם, עם אדם דרייבר וג'ון דיוויד וושינגטון כשוטרים סמוים המשתחלים לשורות הקו-קלוקס קלאן בשנות השבעים; ו"הזהב של נורמן", סרטו האחרון, אותו עשה ישירות לנטפליקס, העוסק בארבעה חיילים שחורים שנלחמו בוויטנאם, ובו קולו של הבמאי מתגלה כנוקב, חריף ורדיקלי מתמיד.
הביקורת המלאה על "שחור על לבן"
הביקורת המלאה על "הזהב של נורמן"
להישען על פיט
לאחר שקנה לעצמו שם עם "סוף שבוע" ו"45 שנים", ביים אנדרו הייג את הפנינה הזו, שהוקרנה בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה אבל מאז קצת נפלה בין הכיסאות, וגם לא הופצה מסחרית בישראל. מדובר במעין גרסה גברית של "אמריקן האני", שלוקחת אותנו למסע חזק, קודר וסוחף בלב המאפליה האמריקאית, כך שכדאי לנצל את ההזדמנות לראותה בשירות הסטרימינג. בתפקיד הראשי: הכוכב העולה (והיפהפה) צ'רלי פלאמר, אותו אפשר היה לראות גם ב"כל הכסף בעולם", בו קווין ספייסי גילם את סבו עד שהוחלף בידי כריסטופר פלאמר (אין קשר משפחתי).
תקועה
שיתוף הפעולה השני של הבמאי ג'ייסון רייטמן והתסריטאית דיאבלו קודי,שיצרו יחדיו את הלהיט "ג'ונו". במקור, הוא נקרא "Young Adult", כשם סוגה שכיחה בספרות האמריקאית, שאין לה ממש מקבילה מקומית ולכן בלתי אפשרי לתרגם את שמה. הכוונה לספרים המיועדים לבני 18-12 ומתארים את מצוקותיהם הרומנטיות והמשפחתיות של אלה רגע לפני נשף הסיום והקולג'; שני דברים לא רלוונטיים במדינה שבה ממילא מצופה ממך להתבגר בשלב מוקדם ובסיום התיכון אתה אמור ללכת לצבא.
גיבורת הסרט, גרושה בשם מייוויס (שרליז ת'רון), מרוויחה את לחמה מכתיבת ספרים בז'אנר, ושמו יכול להגדיר היטב גם את עולמה הפנימי. יותר מהגדרה טכנית, "Young Adult" הוא מצב תודעתי המתאר את מי שעומד בפני שערי ההתבגרות אבל עדיין לא בשל כדי להיכנס בהם, והיא בדיוק כזו. בגיל 37, כבר היתה אמורה להקים משפחה כפי שרוב בני המחזור שלה עשו, אך המנטליות שלה עדיין תיכוניסטית במובן המלא ביותר של המילה. כמו סטטוס משנות התשעים, נערת הניינטיז תקועה בימים שהכל נקבע לפי מדד פופולריות והיא היתה האהודה מכולם, וממשיכה לראות את העולם כלא יותר מהמסדרון של התיכון.
בהתאם לזאת, מייוויס נוטשת את ביתה שבמיניאפוליס הגדולה וחוזרת לעיירת הולדתה הקטנה בניסיון להשיב לרשותה את אהובה משכבר הימים (פטריק ווילסון). היא מתעלמת לחלוטין מן העובדה שמדובר בגבר נשוי עם ילדים, ובכלל מתנהלת בחוסר מודעות מוחלט, שגורם לכל מי שנשא אליו את עיניה לראות בה שוטת כפר. כתוצאה מזאת, מלכת הכיתה לשעבר נדחקת לשוליים, ומוצאת עצמה מתחברת עם מי שהיה ועודנו הטיפוס הכי לא מקובל בשכבה - גוץ שמנמן מלכתחילה בשם מאט (פטון אווסולט), שגם נפל קורבן לפשע שנאה בתיכון ונותר נכה בשל כך.
קודי ורייטמן המיומנים בדרך כלל אינם במיטבם בעיצוב דמויות המשנה. כל תושבי העיירה לא נראים כמו דמויות אמיתיות, אלא יותר כמו פלקטים או סתם פיונים שנועדו לאפשר לסרט לגבש את משאלתו ולעטוף את עצמו בטון מלנכולי, מריר ומשונה. בעיה נוספת היא, שגם לא כל כך ברור מה-"Young Adult" מנסה להגיד: מצד אחד, הוא ביקורתי כלפי המוסד של מלכת הכיתה, כלפי החלומות שאלה נוטות לפתח לגבי התהילה שתבוא עם המעבר לעיר הגדולה וכלפי כל מה שלכאורה זוהר ונוצץ. מנגד, הוא גם לועג לעיירה הקטנה, לתושביה המקובעים ולכל מה שצנוע ואפרורי. עד עתה, בעבודותיהם של צמד היוצרים המוכשרים תמיד היתה איזושהי מידה של עוקץ וחריפות, אבל כאן התוצאה לחלוטין לא מגובשת.
למרות כל החסרונות הללו, "Young Adult" בכל זאת מצליח לגעת בלב. בתוך כל הברדק, קודי ורייטמן מצליחים לגבש למייוויס אישיות ברורה שמרתק ומרגש לעקוב אחריה. בגילומה המדויק של תרון, אנו משכילים לצלול לנפשה, להבין אותה וגם להזדהות עמה. בשילוב הפסקול החכם והלא מובן אליו של הסרט, הדבר יוצר כמה רגעים יפים.
למשל, בשעה, שהגיבורה מאזינה ל-"Feel The Pain" של דינוזאור ג'וניור, שוקעת בנוסטלגיה שהשיר הזה מביא עמו ומפנימה כי העבר שלה לא היה אלא הבטחה נכזבת, כל נערי הניינטיז שכמותה חשים גם הם את מכאוביה נוכח השנים שחלפו. יותר מכל, "Young Adult" מוכיח שוב את תקפות האמירה המפורסמת ב"מלאכים בשמי ברלין" - הזמן מרפא כל כאב, אך הכאב הכי גדול הוא הזמן עצמו.
מרי אנטואנט
סרטה של סופיה קופולה זכה לתגובות חריפות כשיצא לאקרנים לפני כעשור וחצי, אבל הוא הסרט הכי טוב של הבמאית - יצירה מקורית, מבריקה ומרגשת. בשעה שסרטים אחרים על התקופה התמקדו בדמותו של לואי ה-16, היא מבכרת דווקא להפנות את הזרקור לאשתו. מהפך נוסף: הקולנועית לוקחת את הדמות השנואה, שנודעה לשמצה בשל המשפט "אם אין לחם, שיאכלו עוגות", ומציגה אותה כגיבורה טרגית, שגם בכלל לא בטוח שאמרה את המשפט הזה.
נוסף לכך, קופולה גם מנתצת את הכללים של הדרמה התקופתית, כולל למשל שימוש מפתיע ואף גאוני בפסקול. בקיצור - קלאסיקה, בכל המובנים של המילה.
ארבעה מסרטיו של נוח באומבך
נוח באומבך הוא אחד הקולנוענים האמריקאים המוכשרים, הרגישים והחכמים של דורנו, ובנטפליקס מציעים הצצה נאה לגוף העבודה שלו. אמנם, "פרנסס הא" וכמה מיצירותיו הגדולות האחרות אינן כאן, אבל אפשר ליהנות מארבעה סרטים משובחים אחרים שלו, מתקופות שונות בקריירה.
זה מתחיל ב"דורכים במקום" (1995), סרט הביכורים שלו ואחד הסרטים המייצגים של דור הX-; ממשיך ב"חיים בין השורות" (2005), דרמה קומית אוטוביוגרפית למחצה המציגה סיפור גירושים דרך נקודת המבט של הילדים; "סיפורי מאירוביץ'" (2017), שמביא לידי ביטוי את הזהות היהודית של הבמאי ומתפקד גם כמפגש פסגה של כמה מן השחקנים היהודים הבולטים בהוליוווד - דסטין הופמן, בן סטילר ואדם סנדלר; ו"סיפור נישואים" (2019), שכמו "חיים בין השורות" גם כן עוסק בגירושים, אבל הפעם מנקודת המבט של הזוג הפרוד.
רומא
צריך להבהיר: נטפליקס לא יזמה ולא הפיקה את סרטו המהולל של אלפונסו קוארון, אבל היא מי שמיהרה להשקיע רבות כדי לרכוש את זכויות ההפצה שלו, ובכך הפכה מזוהה איתו והוא עימה. הסרט, שעלה בו בזמן גם למסכי הקולנוע בישראל ובמדינות רבות, מתבסס על זיכרונות הילדות של הבמאי המקסיקאי כדי להציג את סיפורה של האומנת שלו, ודרכה גם את סיפורה של מקסיקו כולה ובעיקר של הנשים בה. נכון, דרושה סבלנות כדי לצלוח אותו, אבל מגוחך לטעון כי לא קורה בו כלום. קורה בו המוות, קורים בו החיים. קורה בו, בקיצור, הכל.
אגב, "רומא" כולל גם קריצה קטנה ל"כוח משיכה" של קוארון, עליו זכה באוסקר לבימוי הטוב ביותר, וגם הוא זמין בנטפליקס.
המלך
עיבוד טרי לכתביו של שייקספיר בהפקת נטפליקס, שדילג על האולמות ונחת בשירות הסטרימינג מעט לאחר בכורתו העולמית במסגרת פסטיבל ונציה 2019. בהתבסס על המקור הקלאסי, מציג הסרט את סיפורו של הנרי החמישי, שעם עלייתו לכס המלכות הבטיח להתנהג אחרת מאביו צמא הדם, אך במהרה מצא את עצמו במלחמה מול צרפת, והוביל בה את צבאו לניצחון סוחף. את המלך מגלם טימותי שאלאמה, שפניו הלא סגורות על עצמן הולמות באופן מושלם את הגיבור כפי שהוא מתואר כאן - מלנכולי, מהורהר ומלא צער על כל טיפת דם שמותזת בגללו. בקיצור, מדובר בגרסה שייקספירית לז'אנר היורים ובוכים.
אמנם, לוקח לסרט זמן להתניע. אך מרגע שהמלך האנגלי חוצה את קווי האויב ופוגש את הנסיך הצרפתי, בגילומו של רוברט פטינסון, הלועג לנפח של אשכיו ומטיח בו סדרה של קללות עסיסיות, התוצאה כולה נהיית עסיסית כמו פרי בשל ומלא מיץ. מאחורי המצלמה עמד דיוויד מישוד, הקולנוען האוסטרלי המצוין שהיה אחראי ל"ממלכת החיות" בין השאר, והוא עושה את עבודתו לעילא ועילא: התסריט חד והביצוע שלו מצוין, עם תצוגות משחק מעולות ובימוי מרהיב וסוחף של סצינות הקרב.
הסצינות הללו מיישרות קו עם "משחקי הכס", ומתגלות כאלימות ביותר, כולל שלל ראשים ערופים, אחד מהם של ילד תמים. הרגעים הברוטליים מבהירים למה "המלך" הופק בידי נטפליקס ולא אצל דיסני, אך מצד אחר, יחסית לכמה סרטים אחרים שהוקרנו בפסטיבל בימים האחרונים, מדובר בתוצר רך יחסית.
בצד שאלאמה ופטינסון המצוין, זוהרים בסרט גם ג'ואל אדגרטון כפלסטף, יועצו הממולח של המלך האנגלי, ולילי-רוז דפ, כבתו של מלך צרפת. יש לה כאן רק סצינות ספורות, אבל הן מהותיות ביותר. היא מי שחושפת את האמירה האקטואלית והרלוונטית של הדרמה התקופתית הזו: העובדה שהמלחמה בין אנגליה לצרפת, כמו הרבה מלחמות לפניה ואחריה, היתה מיותרת לחלוטין, ונבעה מאינטרסים כלכליים צרים של קבוצה קטנה, שהקריבה על המזבח שלה קורבנות המוניים.
המכבסה
סרטו של סטיבן סודברג הוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה 2019 ומשם דילג על אולמות הקולנוע וקפץ ישירות לנטפליקס, בידיה הופק.
בסרט יש יותר שחקנים ושחקניות בעלי שם מאשר שבמכונת כביסה יש גרביים אבודים: מריל סטריפ, גרי אולדמן, אנטוניו בנדרס, ג'פרי רייט ושרון סטון הם רק חלק מן השמות כאן. כל אלה חושפים בפנינו את הסיפור מאחורי פרשת מסמכי פנמה, ומתארים כיצד חברת מוסאק-פונסקה הידועה לשמצה ביצעה עבירות מס גרנדיוזיות ברחבי העולם, לרווחתם של עשירי תבל ועל חשבונם של האנשים הפשוטים.
בהתבסס על אירועים אמיתיים, מגלמת סטריפ אחת מן הקורבנות הללו - אלמנה של אמריקאי שטבע למוות על סיפונה של אוניית תיירות, ואז מגלה כי הביטוח שלה לא שווה כלום, כי הפוליסה נמכרה דרך אחת מחברות הקש הקשורות במוסאק-פונסקה. היא יוצאת למסע נואש בעקבותיה, שמוביל אותה ואותנו מארצות הברית עד לסין ובחזרה.
מכאן והלאה, התסריט נפרש כמניפה, והסרט מרחיב את הפנורמה כדי לצאת מן הסיפור האישי אל התמונה הגדולה, שקשורה בכל אחד ואחת מאיתנו. סודרברג בונה באופן קצבי ומשעשע גלריה עשירה של דמויות צבעוניות וקווי עלילה מרתקים, ומיטיב להציג הן את המספרים והן את הפנים מאחורי עולם העבירות הפיננסיות, כך שהתוצאה מבדרת, סוחפת ומאירת עיניים.
הבלדה על בסטר סקראגס
המערבון של האחים כהן בכיכובם של ליאם ניסן, ג'יימס פרנקו, זואי קאזאן, טים בלייק נלסון ורבים אחרים. הוא מורכב משש אפיזודות, המתרחשות במערב הפרוע ומביאות לידי ביטוי את הסגנון המשעשע-מלנכולי-אקסצנטרי-אלים שכל כך מזוהה עם צמד היוצרים.
יש באפיזודות הללו שלל פנינים, אך האנתולוגיה עצמה אינה אחידה ברמתה, ובסופו של דבר מינורית למדי גם ברגעיה החזקים יותר. האחים כהן התקינו כאן שישה חטיפים בניחוחות המערב הפרוע שאינם מתחברים או מתגבשים לכדי משהו גדול יותר. לכן, אין בהכרח סיבה לצפות בשש האפיזודות ברצף או לפי הסדר, וגם לא חייבים לראות את כולן, בטח לא עד הסוף, כך שצפייה ביתית היא הפורמט המושלם בשבילן.
חיים פרטיים
סרטה הראשון מזה 11 שנה של תמרה ג'נקינס, שלא ביימה מאז ש"לסגור מעגל" שלה זכה לשלל מועמדויות, פרסים ושבחים בשלהי העשור הקודם, וכנראה כי לולא מרחב התמרון העצום של נטפליקס, לא היה מתאפשר לה להמשיך וליצור דרמות אינדי קטנות, חכמות ורגישות.
פול ג'יאמטי וקתרין האן מככבים בסרט כרייצ'ל ורייצ'רד, שני אינטלקטואלים ניו יורקים, בשנות הארבעים לחייהם, המשתוקקים להביא ילד לעולם - אך כל הניסיונות שלהם אינם עולים יפה.
לאחר שמוצו האפשרויות האחרות, הם פונים לסיידי, האחיינית החורגת של ריצ'רד, שמעריצה אותם וגם זקוקה לכסף, כדי שתתרום ביצית. קרובת המשפחה, שמתגלה כמעין שילוב של פרנסס הא ושל דרלין בצעירותה ב"רוזאן", מסכימה לכך בהתלהבות, אך כמובן שמכאן והלאה מצפות עוד הרבה תסבוכות רפואיות, משפחתיות ורגשיות.
על פניו אפשר לחשוב כי זה סרט היפסטרי ופריבילגי על שלושה לבנים עם צרות של עולם ראשון, אך ג'נקינס מיטיב להציב את הסיפור בהקשר חברתי ובעיקר כלכלי, מהסוג שנדיר לפגוש בקולנוע אמריקאי. בסך הכל, זהו בדיוק מסוג התוצרים שהקולנוע האמריקאי היה מתהדר בהם בתורי הזהב שלו - דרמה איכותית, לא מסחרית, רגישה אנושית, רלוונטית ומלאת מחויבות חברתית, ומבוצעת לעילא בידי בעלות מלאכה מעולות.
אנשים לבנים יקרים
הקומדיה השנונה, המפולפלת ופורצת הדרך על פוליטיקת הזהויות בקולג' יוקרתי יצאה לפני ארבע שנים ומאז היתה השראה לסדרה בשם זה. עוד לפני כן, היא ניצבה כאחת היצירות הבולטות בגל החדש של הקולנוע האמריקאי השחור, וגם גילתה לעולם את טסה טומפסון, שהפכה מאז לאחת הכוכבות הלוהטות בהוליווד. עכשיו נותר רק לחכות לריימיק הישראלי, שיתרחש בגילמן וייקרא "אשכנזים יקרים".
קולנוע אירופאי, אסייתי ולטיני עכשווי
יד אבודה
סרט אנימציה צרפתי שנעשה בתקציב מזערי יחסית לתקציבים של להיטי האנימציה ההוליוודיים, ובכל זאת קיבל מועמדות לאוסקר, ובצד זאת עוד הרבה מועמדויות, פסלונים ותשבוחות. כמשתמע משמו, הוא עוסק בצעיר שכף היד שלו הלכה לטיול לבדו, ובמסע המקביל ורב התגליות וההפתעות של השניים. זוהי פנינה יצירתית ומלנכולית, המיועדת לקהל בוגר, שיש בה כמה רגעים יפים, כולל סצינה אחת בלתי נשכחת סביב שליח פיצה, אינטרקום, בדידות וכמיהה.
G.O.R.A.
כמה קומדיות מד"ב טורקיות ראיתם בחייכם? אם התשובה היא "אף אחת", אז הגיע הזמן להתחיל, ומומלץ לעשות כך עם הלהיט הזה מ-2004, נצר נוסף ומשעשע במיוחד בשושלת ארוכה של סרטים תוצרת טורקיה שחיקו את "מלחמת הכוכבים", הצדיעו לו או צחקו עליו בסגנון טורקי. הצפייה חביבה מכל בחינה, ומעניינת תרבותית. יש חיים מחוץ להוליווד.
אהבה רבה ("Much Loved")
כמעט ואין בנטפליקס סרטים שאינם דוברי אנגלית, אבל פה ושם מסתתרות מאחורי האלגוריתמים שלו כמה פנינים טריות - כולל כאלה שלא הוקרנו בארץ כמעט בשום מסגרת, אפילו לא בטלוויזיה - ובשקט בשקט עלו כאן לשירות הסטרימינג בלי שום יחסי הציבור. דוגמה לכך היא "אהבה רבה" היפהפה של נביל עיוש המרוקאי בכיכובה של לונה אבידאר, סרט נפיץ ושערורייתי שהעז לפני שלוש שנים לשבור טאבו ולעסוק בתופעת הזנות במרקש, מה שהוביל למתקפה אלימה נגד הבמאי והשחקנית במולדתם. ראוי לצפות בדרמה הזו גם כהצדעה לאומץ לבם של יוצריה.
קדושה ("Divines")
סרטה של הודה בן-ימינה על צעירות בנות מהגרים מן הפרברים הפריזאים זכה בפרסים לסרטי הביכורים הן בפסטיבל קאן והן באוסקר הצרפתי. אצלנו כמעט לא שמעו עליו, אולי כי אין פה הרבה פתיחות לקולנוע אירופאי המציג סיפורים של נשים מוסלמיות, אז מזל שיש את נטפליקס בשביל לתת להן במה.
תראו מי חזר
גם השנה לא נזכה לראות את ערוצי הטלוויזיה המקומיים מקרינים ביום השואה את התוצר הגרמני הטרי הזה מ-2015. מה לעשות שהקרנת קומדיה סאטירית על מציאות בדיונית בה היטלר קם לתחייה היא סיכון גדול מדי, בימים בהם אנשים לא צופים במשהו לפני שהם קובעים את דעתו עליו. האמת היא שהסרט מיטיב להסביר מה הביא לעלייתו של הצורר לשלטון ולמה זה עלול לקרות שוב, ולכן דווקא חשוב שכמה שיותר אנשים יצפו בו. טוב אם כך שהמבנה המעט אנרכי של נטפליקס מונע ממנו צנזורה פנימית, וכך אפשר לראות בו את "תראו מי חזר" (וגם את "הפיתוי האחרון של ישו" השנוי במחלוקת של מרטין סקורסזה, שערוצי הטלוויזיה המקומיים נמנעים מלהקרין אותו כבר מעל עשרים שנה בגלל לחצים של הקהילה הנוצרית).
סתם סרטים כיפיים
מסביב לעולם בשמונים יום
עיבוד מחודש וחופשי לקלאסיקה של ז'ול ורן, שיצא ב-2004 ונרשם כאחד הכישלונות הגדולים של אותו עשור, עם הפסדים של כ-80 מיליון דולר. למרות המספרים העגומים, מדובר בסרט חביב ומהנה ביותר. בניגוד לעיבודים אחרים, הפעם הפוקוס אינו על פיליאס פוג, אותו מגלם סטיב קוגן הנפלא כתמיד - אלא על עוזרו הנאמן פספרטו, בגילומו של ג'קי צ'אן, שהופך את התוצאה לשילוב בין פנטזיית הרפתקאות תקופתית לקומדיית קונג-פו.
נוסף לשני הכוכבים המעולים, הסרט מציג סוללה של שחקנים בעלי שם בתפקידי משנה: ארנולד שוורצנגר, לוק ואוון ווילסון, ג'ון קליז וססיל דה-פראנס. כולם עושים את עבודתם בממזריות וברוח שטות, ובזכותם "מסביב לעולם ב-80" הוא מעדן קיצי משמח לילדים ולילדים ברוחם.
פיטר ראביט
למה הסרט הזה לא מופיע בקטגוריה "לכל המשפחה"?כי לכאורה הוא פונה לקהל היעד הזה, אבל למעשה אינו מיועד לילדים. מדובר בפנטזיה מעורערת למדי, המשתמשת במקור הספרותי של ביאטריקס פוטר כדי להציג סיפור על מיליציה של ארנבים אלימים, שלא בוחלים באמצעים נגד אויבם האנושי, שהוא לא פחות מאשר פסיכופת עם תעודות. לא סתם שהתוצאה מתאימה בעיקר למבוגרים, אלא כאלה שנתונים תחת השפעת סמים.
עוד במדבבים: מרגו רובי, דייזי רידלי, סיה ואליזבת דוביקי, ובין השחקנים בשר ודם אפשר למצוא את רוז ביירן, דונל גליסון וסם ניל. הבמאי וויל גלוק, מי שיצר בזמנו את קומדיית הנעורים המוערכת "באה בקלות", יצר כאן פנינה קולנועית הזויה, מצחיקה, תוססת, חצופה ומהנה עד מאוד לצפייה. בברכה, ארנב שביט.
שוב בן 17
סרט שיצא ב-2009 ולא הותיר חותם מיוחד, אבל הצטרף לאחרונה לקטלוג של נטפליקס וטיפס לצמרת טבלאות הצפייה. אפשר להבין למה. מדובר בהפתעה נהדרת: מצחיקה, קצבית, חכמה, מלאת מתח מיני ועמוסה בכל טוב, ולא צריך להיות בני 17 כדי ליהנות ממנה.
הסרט משתייך לתת-הז'אנר של הטרנספורמציה הפיזית, שהוליד בין השאר את "שישי הפוך", "חוזר חלילה", "ביג", "פתאום 30" ולאחרונה גם "מרגישה פצצה". הפעם, הגיבור הוא גבר כושל בגילומו של מת'יו פרי , שלובש מחדש את הצורה הפיזית שהיתה לו כתיכוניסט, אותו מגלם זאק אפרון - שחקן ענק, שמאוחר יותר יפגין את כישוריו הקומיים והדרמטיים גם בסדרת סרטי "שכנים". בזכותו, וגם הודות לאיכות התסריט והבימוי, התוצאה תענוג שכיף להיזכר בו.
ועוד כמה
התעייפנו, אז לא נרחיב על סרטים אחרים שכדאי לדעת על קיומם. נציין אותם
בשמם, וממילא ברוב המקרים, השם שלהם הולך לפניהם.
נתחיל בגזרה לכל המשפחה. חובבי עיבודים לכתבי רואלד דאל ימצאו את "מתילדה" ואת הגרסה של טים ברטון ל"צ'רלי בממלכת השוקולד". גרוע ככל שיהיה, לא נוכל גם להתעלם מנוכחות להיט הענק "הדרדסים 2", שניצל את פופולריות הסדרה עליה הוא מבוסס כדי לרסק קופות, וגם ההמשכון שלו נמצא כאן. לעומת זאת, על "בובספוג מכנס מרובע: הסרט" אפשר כמובן להמליץ בלב שלם.
בסקציה הרומנטית, ניתן ליהנות מכמה סרטים חביבים ביותר, ובראשם שתי קומדיות על יזיזות שיצאו כמעט בו בזמן: "ידידים פלוס" עם מילה קוניס וג'סטין טימברליק; ו"קשר לא מחייב" עם נטלי פורטמן ואשטון קוצ'ר. במישור רומנטי אך קומי יותר, מחכים לכם גם "סופרבאד" ו"לדפוק חתונה".
נטפליקס מציעה גם את שלושת סרטי "בדרך לחתונה עוצרים ב...", ומי שאוהבים את סרטי "שרלוק הולמס" בכיכובו של רוברט דאוני ג'וניור יאתרו פה את שניהם.
מי שהתואר "זוכה האוסקר לסרט הטוב ביותר" עושה לו משהו, ימצא כאן את "גלדיאטור", את "ארגו" הלא מוערך דיו ואת "בירדמן" המוערך יתר על המידה. צפייה מהנה.
