סופת קורל תשאיר אתכם בבית. הנה עשרת הסרטים הכי טובים בנטפליקס עכשיו

יש הרבה סרטי כלא והרבה סרטים על בריחה מכלא. "הבריחה מאלקטרז" היה ונותר אחד הטובים שבהם. זהו שיתוף הפעולה החמישי והאחרון בין הבמאי דון סיגל והכוכב קלינט איסטווד, וגם אם אינו תפארת יצירתם כמו הראשון שבהם, "הארי המזוהם", הוא בהחלט מדגדג אותם וראוי גם כן לתואר קלאסיקה מודרנית.

כמשתמע משמו, הסרט מתרחש במה שהיה בית הכלא השמור ביותר בארצות הברית, אם לא בעולם כולו, והוא מבוסס על סיפורם של כמה אסירים שהצליחו לחמוק ממנו. קלינט איסטווד מגלם את מנהיג החבורה ובצידו צוות מצוין של שחקני אופי, כולל שניים שלאחר מכן, בצירוף מקרים משונה, יככבו ב"שכחו אותי בבית" - רוברט בלוסום ולארי הנקין.

מעבר לתצוגות המשחק, הדבר הכי מדהים ב"הפריצה מאלקטרז" הוא החסכנות והיעילות שלו. אין פה גרם של שומן מיותר. הסרט מתחיל בהתחלה ומסתיים בסוף, וזהו. אין בו סצינות אווירה או מסי שפתיים. אין בו שום דיאלוג, דמות או קו עלילה שהכניסו רק כי היה צריך, רק כדי לרצות או להשתיק מישהו, או רק כדי לסמן וי על משהו. אין בו רגע שנראה כאילו נולד בצילומי השלמה וגם אין רגעים בהם נראה שמשהו נפל בעריכה. היום כבר לא עושים סרטים כאלה.

"הבריחה מאלקטרז" נמשך 112 דקות ומצליח לשמור אותנו על קצה הכיסא או הספה לכל אורך הדרך. הבימוי של סיגל והתסריט של ריצ'רד טוגל ממקסמים את המתח ואת הדרמה, והצפייה סוחפת כיום כפי שהיתה ב-1979, השנה שבה הסרט יצא ושבר קופות. לא פלא שלמרות שנת יציאתו, המותחן הקלאסי הזה זינק לצמרת טבלאות הצפייה בשירות הסטרימינג מיד לאחר שהצטרף לקטלוג שלו בשבועות האחרונים.

במישור אחד, "הבריחה מאלקטרז" הוא סרט מתח מיומן ועוצר נשימה. אך במישור עמוק יותר, הוא מסמך נוקב על התנאים הלא אנושיים בהם החזיקו את האסירים באלקטרז, ובכלל על דה-הומניזציה בתנאים של כלא. כשצופים בו קשה שלא לחשוב על מה שחמאס עשו ועושים לחטופים הישראלים, מה שהופך את הצפייה לאקטואלית אבל גם לטריגרית וקשה.

סוזנה קייזן היתה צעירה יהודייה, בת למשפחה אמידה מאזור בוסטון, שבשלהי שנות השישים אושפזה במוסד פסיכיאטרי. כחצי יובל לאחר מכן, ב-1993 היא כתבה ממואר בשם "נערה בהפרעה" בהשראת חוויותיה במקום, והוא זכה להצלחה מסחרית וביקורתית. ארבע שנים לאחר מכן הוא הפך לסרט, הרבה בזכות השחקנית וינונה ריידר, שבעצמה עברה משבר נפשי ופיתחה אובססיה כלפי רב המכר, שהיה הספר היחיד שהצליח לבטא את רגשותיה.

ריידר הפיקה את הסרט וגם כיכבה בו, אבל מי שגנבה ממנה את ההצגה היתה אנג'לינה ג'ולי, שהפכה בזכותו לכוכבת וגם זכתה עליו באוסקר הראשון והאחרון עד כה שלה. בצידן הופיעו עוד כמה תגליות צעירות, בהן אליזבת מוס ובריטני מרפי, וגם צוות מרשים של שחקניות ותיקות יותר - למשל ונסה רדגרייב, וופי גולדברג וג'ואנה קרנס. מאחורי המצלמה עמד ג'יימס מנגולד, אז במאי בתחילת דרכו והיום אחד היוצרים הפוריים בהוליווד, שהשנה היה אחראי ל"אנונימי לגמרי", הלהיט הלוהט על בוב דילן.

כיום, המותג "נערה בהפרעה" כבר נראה טריוויאלי - אך בין שנות השישים לתשעים, הספר והסרט היו מהראשונים שעסקו בהפרעות נפשיות ובטיפולים פסיכיאטרים. הם עשו זאת בצורה שבראה תת-ז'אנר פופולרי הידוע כ"Sad Girl" - סיפורים העוסקים בצעירות עצובות, שהן בדרך כלל גם יפות ורזות, וחוטאים ברומנטיזציה ואסתטיזציה לייסורים שלהן.

"נערה בהפרעה" הוא סרט מהנה ונעים לעין, ולא בטוח שזו מחמאה. למרות שקצת בדומה ל"הבריחה מאלקטרז", העלילה חושפת את התנאים הפרימיטיביים והמזעזעים בהם החזיקו את הפציינטיות במוסדות הפסיכיאטרים בשנות השישים, הרי שהטיפול בנושא צובע את הכל בצבעים ורודים שמייפים ומאדירים את הסיטואציה, ובמקום להתעצב מן הנערות העצבות - הצופים עלולים לקנא בעצב המתוק שלהם. מצד אחר, אפשר גם לומר שאם זה מה שהקהל בוחר לקחת מהסרט, האשמה בו ולא במה שרואים על המסך.

כך או כך, "נערה בהפרעה" ניצב כקפסולת זמן כפולה - של שנות השישים בהן הוא מתרחש ושל שנות התשעים בהן הוא נעשה. הוא במה לתצוגות משחק מעולות של כמה מן הכוכבות הבולטות בדורנו, ויש בו כמה סצינות איקוניות שעד היום מככבות ברשת. נכון, הספר טוב יותר, אבל מה זה עוזר לו - הוא לא בנטפליקס.

לפני שבוע ערך האתר החביב World of Reel סקר לקביעת הסרטים הטובים של העשור עד כה. למקום הראשון הגיע "אופנהיימר", ולשני - "טאר" ("Tar"). בתזמון מופלא, השבוע מצטרף הסרט הזה לקטלוג המקומי של נטפליקס.

המיקום היוקרתי ברשימת סרטי העשור מצטרף לרשימת הישגים ארוכה. הסרט יצא לאקרנים לפני שנתיים והפך לאחד מארבעת הסרטים היחידים בהיסטוריה שזכו בפרס הסרט הטוב ביותר של כל אחד מארבעת איגודי המבקרים המובילים. איגודי המבקרים של לונדון, של ניו יורק ושל לוס אנג'לס, וגם ה- National Society of Film Critics. כולם בחרו בו בזמנו כפנינה הכי גדולה של 2022.

נוסף לכך, "טאר" היה מועמד לשישה פרסי אוסקר, חלקם בקטגוריות המרכזיות - הסרט, הבמאי (טוד פילד) והשחקנית הראשית (קייט בלנשט). הוא לא זכה באף אחד מהם, וגם התרסק בקופות. מדובר פשוט ביצירה מיוחדת, מאתגרת והאמת שגם איכותית מכדי לזכות באהדת ההמונים, בטח בתקופה כזו.

זה סרט יומרני וכמובן שגם המבקרים שהריעו לו יומרניים, אבל לפעמים היומרה מצדיקה את עצמה, וזה מקרה כזה. מדובר במגנוס אופוס שאפתני, ייחודי, נועז, מורכב, סוחף, מהפנט ועשוי לעילא ולעילא. בראבו.

במקור נקרא הסרט פשוט "Tar" כשם הגיבורה שלו, אישה בשם לידה טאר, בגילומה של בלנשט. בהפצה הישראלית הוסיפו גם את השם "המנצחת", כיאה למקצוע שלה - מדובר באישה הראשונה שמונתה למנצחת התזמורת הפילהרמונית של ברלין, ושברה תקרת זכוכית בעולם הגברי של המוזיקה הקלאסית.

כשאנו לומדים להכיר את לידיה טאר, מתברר לנו שהיא כוח טבע, ונראה לנו שהיא בלתי ניתנת לעצירה. אך אז עולות נגדה חשדות הקשורות בניצול מעמדה לרעה, והיא נדרשת להתמודד עם כוח טבע אחר: תרבות הביטול.

זה סרט שעוסק בהתנגשות של מסות קריטיות, והוא גם עשוי מהתנגשות של כוחות טבע שכאלה.
הכוח הראשון הוא כמובן תצוגת המשחק של קייט בלנשט, בהופעה עוצרת נשימה, שרק היא ואיזבל הופר מסוגלות לה כרגע. הכוח השני הוא המוזיקה - חלקה מקורית וחלקה של מאהלר, באך ואחרים, ומיותר להסביר את עוצמתה. והכוח השלישי והחשוב מכל הוא המצלמה, שנעה כאן בווירטואוזיות מפעימה, משתלבת בהרמוניה מופלאה בשאר האלמנטים אבל גם מוכיחה שלדימויים ולתנועה יש כוח שאפילו המוזיקה של מאהלר ובאך לא יכולה להשתוות לו, מזכירה מה זה קולנוע, מה הוא תמיד היה ומה הוא עדיין, למרות הכל.

זה הסרט הראשון מזה 16 שנה של טוד פילד, שפרץ בזמנו עם "בחדר המיטות", סרט שיצא לפני 23 שנה ואני זוכר כאילו ראיתי אותו אתמול, ומתברר שאצלו לביים סרטים מפעימים זה כמו לרכב על אופניים - משהו שאתה לא שוכח.

שלושים שנה אחרי צאתה, הקלאסיקה המודרנית של קוונטין טרנטינו רק משתבחת.

אורסון וולס אמר פעם שלעשות סרט זה נס, ולעשות סרט טוב זה בלתי אפשרי, אז מה נגיד על "ספרות זולה"? זה סרט שיש בו שלושים סרטים שונים, וכל אחד מהם טוב באותה מידה. מה זה טוב, מושלם. אתה צופה ואתה חושב, עוד מעט יגיע הרגע שלא התיישן טוב, מתישהו תבוא הנפילה, אבל טרנטינו יודע היטב איך לאזן בין אתנחתא קומית והתעלות רגשית, והסרט וגם מי שצופה בו מרחף מעל העננים. כל ליהוק, כל תצוגת משחק, כל בחירה מוזיקלית,כל ריקוד, כל סיפור, כל שורה בתסריט, כל תנועת מצלמה - הכל פה עובד, בהרמוניה מוחלטת, בהבנה אבסלוטית של שפת הקולנוע, בהבנה משותפת של כל המעורבים והמעורבות בעניין. איך זה יכול להיות? כנראה שיד האלוהים נחה על טרנטינו כשעשה את הסרט, אולי הוא קיבל מקדמה כי הבטיח לאל שיום אחד ישתקע בארץ הקודש.

היום, סינתיה אריבו מוכרת בעיקר הודות להופעתה כאלפבה ב"מרשעת", אך את ההופעה הקולנועית הגדולה הראשונה שלה עשתה בסרט הזה, עליו גם קיבלה את המועמדות הראשונה שלה לאוסקר.

הסרט מציג את סיפורה של הארייט טאבמן, מי שרשמה על שמה שלל הישגים יוצאי דופן. לאחר שהשתחררה בעצמה מעבדות, סייעה להוציא לחופשי עוד עשרות עבדים במהלך מלחמת האזרחים. נוסף לכך, התגייסה לצבא האיחוד ותרמה לו רבות, כשבין השאר הפכה לאישה הראשונה שהובילה מבצע צבאי במהלך המלחמה. זו דמות מופת, שעל קורותיה תלמידים אמריקאים לומדים כבר בבית הספר היסודי.

קורותיה של הארייט כוללים שלל מעשים מופלאים, המתוארים כאן בדרך שיוצרת תחושת התעלות. כך, למשל, באחד הרגעים היפים בסרט, היא חוזרת מאחד מן המסעות שלה עם כל כך הרבה עבדים משוחררים, עד שמי שעזר לה לתכנן ולארגן את המסע הזה נופל מן הכיסא, במובן הכי מילולי של המילה.

נוסף לכך, השתלשלות העניינים כאן גם מאפשרת להיווכח עד כמה אכזרית היתה העבדות באמריקה. נכון, ראינו כבר לא מעט סרטים על הנושא, אבל כל פעם לומדים פרטים חדשים - ומזוויעים. בעוד רגע מפתח, הארייט נחרדת לשמוע על חוק חדש, המאפשר לרדוף עבדים משוחררים גם אם הצליחו לחמוק למדינות האיחוד, וזו רק דוגמה אחת מיני רבות.

הסרט מצטיי בזכות הסיפור המאלף, חשיבותו ההיסטורית ומסריו מעוררי ההשראה, ובעיקר בגלל תצוגת המשחק של אריבו. היא נדרשת לשאת את הדרמה כולה על גבה ועושה זאת בלי למצמץ ובלי אף תו מזויף. פניה מלאות ההבעה משלבות בין חומרת סבר לכריזמה מעוררת השראה. חמש שנים לפני "מרשעת", הגיע לה אוסקר גם על "הארייט".

כשאוטו פרנק קרא לראשונה את היומן שכתבה בתו אנה, הוא נדהם מעומק הכישרון והתבונה ומן העושר של העולם הפנימי, ואמר שגילה אותה מחדש. דבר דומה ב"החיים המדהימים של איבלין", הסרט התיעודי החדש והמרגש להפליא שעלה לאחרונה בנטפליקס. גם בו, הורים שאיבדו את בנם מבינים שלא הכירו אותו באמת, והמורשת שלו גדולה ומופלאה מאשר שחשבו.

את הסרט ביים בנג'מין רי הנורבגי, והוא ערך את בכורתו במסגרת התחרות התיעודית העולמית של פסטיבל סאנדנס בינואר האחרון, ויצא ממנה עם פרסי הבימוי וחביב הקהל. הפרסים הללו מוצדקים בהחלט.

והנה הסיפור, בלי ספוילרים: מאס סטיין היה צעיר נורבגי שהלך לעולמו בגיל 25 בלבד, אחרי שחי את חייו על זמן קצוב. כבר כפעוט איבחנו בו מחלת ניוון שרירים על שם דושאן. את רוב חייו בילה משותק לבית הוריו באוסלו. הוא החל להשתמש בכיסא גלגלים בגיל עשר, ובשלבים האחרונים לפני מותו בקושי הצליח להזיז את האצבעות.

בימי חייו הקצרים, הספיק סטיין לצבור לא פחות מעשרים אלף שעות משחק ב"World of Warcraft". משחק התפקידים הווירטואלי איפשר לו לבטא את עצמו דרך אווטאר בלונדיני ושרירי בשם איבלין, בשמו נקרא הסרט, וגם לצבור חברים מרחבי העולם. הצעיר גם ניהל בלוג, בו שיתף בחוויות ומחשבות.

אחרי מותו, הוריו נכנסו לבלוג של בנם כדי לפרסם הודעת פרידה ממנו. להפתעתם, יום לאחר מכן הם התחילו לקבל אינספור הודעות ניחומים. בתחילה חשבו שמדובר בהונאה, אבל אז הבינו שזו האמת: הילד שלהם נגע בהרבה לבבות, ורקם דרך הרשת חברויות עמוקות. במותו, הוא השאיר אחריו חיים שלמים.

"החיים המדהימים של איבלין" מתאר את כל זה בסגנון ייחודי: שילוב בין קטעי ארכיון ביתיים ואנימציה בסגנון של וורקרפט כך שמצד אחד, זהו סרט דוקו "קלאסי", ומצד אחר זוהי יצירה תיעודית שכמותה עוד לא ראינו.

הסרט הוא שיר הלל ליכולות של הדוקו להציג בפנינו סיפורים העולים על כל דימיון, לאיכויות הוויזואליות של וורקרפט ובעיקר לכוח של משחק התפקידים, שמאפשר לכל אחד לחיות חיים כפולים: את החיים שלו, שלפעמים קיבל בהם את הקלפים הלא נכונים, ואת החיים שהיה רוצה לחיות באמת.

בסאנדנס, בו צפיתי בסרט לראשונה, קראו לו פשוט "איבלין". נטפליקס החליטו להוסיף את "החיים המדהימים של". זה שם אטרקטיבי יותר אך מעודן פחות, היוצר אולי את הרושם שמדובר בתוצר סנסציוני. ממש לא: זה סרט הגון ומכבד הנמנע מנצלנות. הוא מיטיב לכבד ולהוקיר את זכרו של סטיין, ולהזכיר לכולנו שכל אחד הוא עולם ומלואו.

סרטה של אמה זליגמן יצא בתחילת העשור הנוכחי, רגע לפני הקורונה, הפך אותה לאחת הבמאיות המבטיחות באמריקה והפך את הסרט לתופעת תרבות. אצלנו הוא זכה להפצה סינמטקית קטנה ועכשיו זכה לחיים חדשים כשעלה לראשונה בנטפליקס - כי ככה זה פה, מה שלא בנטפליקס לא באמת קיים.

זליגמן, קולנוענית קנדית שזה סרטה הארוך הראשון כבמאית, ביססה את התסריט על סרט קצר שביימה בעצמה בעבר. רייצ'ל סנוט מגלמת בו צעירה יהודייה המגיעה יחד עם הוריה לשבעה, ונחרדת לגלות שם את השוגר-דדי שלה, ובלי קשר לכך, גם את האקסית המיתולוגית שלה, כמו גם שלל קרובי משפחה שכמיטב המסורת היהודית מחטטים בחייה האישיים ובעתידה המקצועי.

האתר המצוין HeyAlma בחר בזמנו ב"שבעה בייבי" כסרט היהודי הטוב ביותר של שנת צאתו. בנימוקי הזכייה, נאמר כי העיטור ניתן לו בזכות "המקוריות, תצוגות המשחק המעולות ובאופן כללי, הוויב שלו", וגם כי הוא מציע את "הדיוקן הכי אותנטי שראינו על המסכים של תרבות יהודית-אשכנזית", ובצד זאת גם "ייצוג קווירי מרענן וחיוני". אני משווה ומעלה - זה לא רק אחד הסרטים היהודים-אמריקאים הטובים של השנים האחרונות, אלא בכלל אחד הסרטים הטובים של דורנו; מלאכת מחשבת באורך 77 דקות בלבד שכל שנייה בה שווה זהב, והדקות האחרונות שלה מציגות את הדיאלוג הכי יפה שראינו לאחרונה בין אם ובתה.סרט שמגיע פעם בדור.

סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול

כיום, "נשים קטנות" ידוע בעיקר כ"סרט שגרטה גרוויג ביימה לפני 'ברבי'", אבל הוא כמובן הרבה יותר מכך - והאמת שהוא גם טוב יותר מ"ברבי".

מדובר כמובן בעיבוד נוסף, אחד מני רבים, לקלאסיקה המופתית של לואיזה מיי אלקוט. כפי שנכתב בתקשורת האמריקאית והבריטית, עיבוד חדש לקלאסיקה של לואיזה מיי אלקוט הוא לא אירוע אלא ריטואל, וכל דור מקבל אותו בנוסח שמתאים לו ולזמנים בהם הוא חי. כך, בגלגולו האחרון, "נשים קטנות" מתרחק מן הגוונים המלודרמטיים ו/או משפחתיים, סבוניים ורומנטיים שאפיינו רבים מן העיבודים הקודמים, ותחת זאת מתמקד בשאלות הרלוונטיות ביותר לימינו, ובראשן מקומה של האישה בחברה.

זהו גם העיבוד המורכב ביותר שנעשה עד כה לספר. גרוויג נקטה בכמה מהלכים שמבדלים את הגרסה שלה מכל קודמותיה, והופכות אותה לעמוקה בהרבה ומרובת רבדים.

סיפור המסגרת נותר דומה. "נשים קטנות", כזכור, מתרחש במסצ'וסטס של מלחמת האזרחים ואחריה, ועוקב אחר ארבע בנותיה של משפחת מארץ', שלכל אחת מהן אופי שונה וחלומות אחרים - מרגרט (אמה ווטסון), הבכורה והראשונה שהופכת לאשת איש; ג'ו (סירשה רונאן), הטום-בוי המרדנית, השולחת ידה בכתיבה וחולמת על קריירה ספרותית; בת' (אלייזה סקנלן), הנשמה הטובה במשפחה; ואיימי (פלורנס פיו), בת הזקונים, שגם לה יש שאיפות אמנותיות, אך בתחום הציור.

הספר יצא במקור בשני כרכים ומתקדם כרונולוגית, וכך נהגו גם העיבודים הקודמים, אך הסרט של גרוויג נע כל הזמן בין שני צירי זמנים, ויוצר דיאלוג בין העבר של הגיבורות וההווה שלהן כדי להמחיש את התפתחותן וגם להדגיש כיצד מעגלים בחייהן נסגרים, לפעמים באופן אירוני או טרגי, לעתים בצורה שיש בה שלמות וגאולה.

נוסף לכך, "נשים קטנות" הוא לא רק עיבוד לספר, אלא הרבה יותר מזה - עם הזמן מתגלה כי מדובר גם בסרט המתאר את תהליך הכתיבה והייצור של הקלאסיקה הספרותית, וגם במעין אוטוביוגרפיה של הסופרת. אם לא די בכך, גרוויג מוסיפה עוד רובד. ג'ו הופכת אצלה לבת דמותה של אלקוט ואולי גם לאלטר-אגו שלה עצמה. הדיאלוג בינה למוציא לאור שלה, שהוא כמובן גבר עם סט מסוים של ציפיות לגבי מה שנשים אמורות לכתוב ורוצות לקרוא, הופך לאלגוריה על היחסים בין נשים יוצרות לבעלי הכוח ומקבלי ההחלטות - ובין אם מדובר במוציאים לאור או במנהלי אולפנים, הם היו ועודם בעיקר גברים.

גרוויג מתמודדת עם השאלה הכי גדולה שהותיר אחריו הספר. גיבורתו מתנהלת לאורכו בצורה מרדנית, משוחררת ושוברת קונבנציות, אך הסוף שאלקוט בחרה לה הפוך מכך. איך זה יכול להיות? למה היא עשתה את זה? באיזו מידה יש כאן ויתור ופשרה? הפתרון שמוצא לכך הסרט שנון, מבריק, דו-משמעי ומעורר מחשבה, וכך התוצאה כולה.

"נשים קטנות" של גרוויג הוא חוויה אינטלקטואלית - והתעלות רגשית. יחד עם הרלוונטיות של השאלות העל-זמניות שעולות כאן, הוא ממלא את הדרמה התקופתית הזו בחיים ובחיוניות, ואף שהיא מתרחשת במאה ה-19, קל להאמין כי הגיבורות הן בנות זמננו. העיבוד הזה לא רק מאפשר לנו לחזות כיצד "נשים קטנות" נולד, אלא גם כיצד הוא נולד מחדש.

מה היה שובר הקופות הכי גדול ברחבי העולם ב־1987? לא "השוטר מבברלי הילס 2", לא "נשק קטלני", אלא דווקא "חיזור גורלי". ככה זה: באותם ימים עוד היה מקום בצמרת לדרמה לקהל בוגר, עם תכנים בוטים, מיניים ואלימים, ובלי אפקטים, הומור או ריבוי דמויות.

"חיזור גורלי" אם כך הוא אחד הלהיטים הגדולים של שלהי שנות ה־80. יותר מזה, הוא אחד הסרטים המייצגים של התקופה והסרט שברא את "המותחן היאפי" - תת־ז'אנר שבמסגרתו מתערערת ההרמוניה בחייהם של לבנים פריבילגים מהמעמד הבינוני ומעלה. במקרה זה, מדובר ביאפי בגילומו של מייקל דאגלס, שמסתבך בסטוץ עם אישה כפייתית בגילומה הבלתי נשכח של גלן קלוז. היא מסרבת להניח לו גם הרבה אחרי ההרפתקה החד־פעמית שלהם, ובסופו של דבר אפילו מבשלת את ארנב המחמד המשפחתי, באחת הסצינות הזכורות של האייטיז.בצפייה מחודשת, "חיזור גורלי" מתגלה כסרט מורכב, שאפשר לקרוא אותו בצורות שונות. תוצר סקסיסטי המבזה את הדמות הנשית, מציג אותה באופן נלעג ונהנה לרמוס אותה - או שמא יצירה הנהנית להעניש את הגבר, המקבל עונש ראוי על כך שניצל מינית ואז עשה גוסטינג? מותחן אפל ואף מבהיל, או קומדיה שחורה, מוקצנת בכוונה וגרוטסקית? סרט שמרני המטיף לשימור ערכי המשפחה, או להיט חצוף וחתרני?

כך או כך, אם אתם צופים בסרט, קחו בסוף את הזמן להיכנס ליו־טיוב ולצפות בסיומת המקורית והפסיכית לחלוטין שלו, שהוחלפה בשל תגובות הקהל בהקרנות המבחן, כולל הסבר קצר מאת הבמאי אדריאן לין.

אחד הסרטים הטובים בכל הזמנים, ולכן מן הסתם גם אחד הסרטים הכי טובים שזמינים כעת בקטלוג של נטפליקס, או בכל מקום אחר. מבין כל שיתופי הפעולה של הבמאי מרטין סקורסזי והכוכב רוברט דה נירו, זה הגדול מכולם. "נהג מונית" יצא ב־1977 והוא סרט שמגדיר תקופה, את שנות ה־70 בארצות הברית, אבל הוא גם סרט שממשיך להשפיע עד היום. אין הרבה סרטים שעדיין מהדהדים כמוהו. "ג'וקר", למשל, נעשה בצלמו וברוחו.

דה נירו מגלם כאן גבר בשם טרוויס ביקל, שלחם במלחמת וייטנאם וכעת נוהג ברחובות ניו יורק עם המונית שלו, ומשוטט בהם בגפו. אין לו יום ואין לו לילה, אין לו עם מי לדבר ואין לו ייעוד בחיים, עד שהוא פוגש פרוצה בת 12, בגילומה של ג'ודי פוסטר בתחילת דרכה, ומחליט לגאול אותה וגם את עצמו. הדרך לכך כוללת רצף אינסופי של סצינות אייקוניות וציטוטים פולחניים.הרבה שמות גדולים מעורבים בסרט, וכולם בשיאם כאן. לא רק סקורסזי ודה נירו, אלא גם התסריטאי פול שרדר, המלחין ברנרד הרמן והצלם מייקל צ'פמן. צפיתי ב"נהג מונית" שוב לפני כמה שנים, בעותק מחודש בקולנוע פריזאי, ונפעמתי מעוצמת החוויה. שבו על הספה, תלחצו פליי, כבו את הטלפונים, ותצטמררו גם אתם.