מאה סרטים לראות בנטפליקס

המאגר הקולנועי של נטפליקס עדיין מוגבל למדי, ובין השאר כמעט ואין בו סרטים תוצרת הארץ. עם זאת, מעבר להפקות של שירות הסטרימינג עצמו, כבר יש בו די והותר תוצרת מכל המינים והסוגים כדי שאפשר יהיה לשבת מולו ולערוך מרתונים קולנועיים.

בגלל שיטת האלגוריתמים הידועה לשמצה, קשה לקבל תמונה מלאה של התפריט הקולנועי הזמין בנטפליקס המקומי. קל יותר להגיע לקטגוריה "דרמות ספורט ברזילאיות ארוטיות ומרגשות שהיו מועמדות לגלובוס הזהב", מאשר למצוא איזה סרטים של ספילברג יש כאן. קראו לנו טכנופובים, אבל מה רע בקצת סדר ישן וטוב?

אז לטובת מי שמתגעגע לשיטה הקטלוגית של פעם, חפרנו בנבכי אימפריית הסטרימינג והצלחנו להתקין רשימה מסודרת של כמאה סרטים שווים שלדעתנו הייתם שמחים לדעת על קיומם בנטפליקס, ואז לסדר אותה לפי כמה קטגוריות סטנדרטיות, כשהקטגוריה הראשונה היא סרטים שהצטרפו לקטלוג של נטפליקס בחודשים האחרונים.

אחד הסרטים הגדולים והחשובים של השנים האחרונות, שהפך לאחרונה רלוונטי עוד יותר בעקבות הפסיקה של בית המשפט העליון בארצות הברית נגד הפלות.

חשוב לזכור משהו: הפסיקה של בית המשפט העליון היא רק המסמר האחרון במאבק ארוך שנים לדכא את זכויות הנשים באמריקה. גם כשהפלה היתה זכות פדרלית, במדינות רבות עשו כל מה שאפשר כדי להגביל אותה. קחו לדוגמה את פנסילבניה. בין שנות השמונים לימינו, כמות הקליניקות שמבצעות הפלות במדינה צנחה מ-144 לפחות מעשרים, וכמעט חצי מהנשים במדינה חיות במחוז שבו אין קליניקה מתאימה.

לאישה שמבקשת לעבור הפלה אין הרבה ברירות. אחת מהן היא לנסוע לניו יורק, שלכאורה נמצאת במרחק כמה שעות נסיעה - אבל הפרוצדורה והמסע דורשים הרבה כסף, ובחברה מעמדית כמו ארצות הברית, לאותן נשים שנמצאות במצב הזה בדרך כלל אין כסף, מה שמציב מכשולים כמעט בלתי עבירים.

"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" ערך את בכורותיו העולמיות בחורף 2020, רגע לפני פריצת המגיפה, וזכה בפרסים בפסטיבל סאנדנס ובפסטיבל ברלין. אז, הפסיקה עוד היתה רחוקה, אבל כבר היה ברור לאן הרוח נושבת בגלל המינויים של טראמפ. בהתאם לכך, הוא עוקב אחר נערה מפנסילבניה הנכנסת להיריון לא מתוכנן, ובגלל המצב אותו תיארנו נדרשת לנסוע לניו יורק לבצע הפלה. היא יוצאת למסע יחד עם בת דודתה, ולשתיים ביחד אין שני גרושים, ולמעשה אין שום דבר חוץ מאחת את השנייה, והן נדרשות לאלתר יחד פתרונות איומים כדי לממן את הנסיעה, את השהות וכמובן גם את התהליך. היו אווילים משרישים שכתבו בימים האחרונים שטויות כמו "עדיין יש חופש תנועה בארצות הברית, אז אם אישה חיה במדינה שאין בה זכות להפלות, שתסע למדינה שיש בה, מה הבעיה?". הסרט הזה עונה על השאלה.

הסרט גם מיטיב להמחיש כיצד התעללות והתעמרות הם ריטואלים כמעט מכניים בעולמנו הרעיל. גם שמו מתייחס לכך. כשהגיבורה מגיעה למרפאה לפני ביצוע ההפלה, עורכים עימה ריאיון קצר ושגרתי. במסגרתו, מציגים בפניה ושכמותה סיטואציות שונות, למשל כאלה הנוגעות לניצול מיני, ומבקשים ממנה לענות אם זה אף פעם לא קרה לה, קרה לעתים רחוקות, קרה לעתים קרובות או קורה תמיד. התשובה שלה כל כך עצובה, שהיא מתקשה לענות בלי להשתנק מדמעות.

למרות הכל, "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" הוא שם יפה, ויש בסרט גם הרבה יופי. הוא מציג את כוחן מעורר ההשראה של אחווה נשית ושל סולידריות, ויש בו עשרה קבין של חמלה, חסד ואנושיות. ומעל הכל, זה פשוט קולנוע גדול.

חיטמן מציגה במגע יד זהיר ובצורה מעודנת להפליא מעמדים שבכל סרט אחר היו הופכים לנצלניים - כולל סצינה אחת כואבת אך גם שמימית, בלי מילים, ולפנתיאון. היא נעזרת בעבודת המצלמה של הלן לובר, אולי הגיבורה האמיתית של מלאכת המחשבת הזו, ואחת הצלמות הטובות בדורנו, שכבר היתה אחראית לדימויים המפעימים ב"חיים נסתרים" הברזילאי וב"לזרו השמח" האיטלקי; ובתצוגה מלאת ההבעה של סידני פלנינגן וטליה ריידר
.
פלנינגן היא שחקנית לא מקצועית, שחיטמן ליהקה לתפקיד במיוחד, ומאז לא ראינו אותה. ריידר, לעומת זאת, הפכה לאחת השחקניות הצעירות העסוקות בהוליווד, ובין השאר חזינו בה גם ב"סיפור הפרברים" ואפילו בקליפ של אוליביה רודריגו, ובקרוב נגלה אותה בנטפליקס בקומדיה רומנטית בשם "שלום, להתראות ומה שביניהן" - הכי רחוק שיש מהסרט הזה. בהופעה כאן עשו השתיים את תפקידיהן המשמעותיים הראשונים, אך חוסר הניסיון לא מונע מהן להביע קשת של רגשות במעט דיאלוגים. בכלל, התסריט חסכוני עד מאוד, ובכל זאת התחושה היא שלא חסר בו כלום.

זהו אחד מאותם סרטים שיוצרים את התחושה כי תוציא מהם אבן אחת והכל יתפרק - עם שחקנית אחרת, עם מוזיקה אחרת, עם עבודת צילום אחרת, אולי זה לא היה עובד, אך כאן הכל מתחבר בהרמוניה מופלאה. התוצאה קולנועית להפליא, ורלוונטית מתמיד, כי גורלה של הגיבורה, שהיה גורלה של נשים אמריקאיות רבות, יהיה מעתה מנת חלקן של נשים רבות עוד יותר.

"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" לא הופץ אצלנו. גם בגלל הקורונה וגם בגלל הנושא שלו. למעשה, הוא מעולם לא הוקרן פה על מסך גדול, והסתפק בהקרנות במהדורה הווירטואלית של פסטיבל ירושלים לפני כשנה וחצי. כעת הוא זמין בנטפליקס, וזה ה-סרט שצריך לראות עכשיו. כבר בזמן אמת חשבתי שמדובר בסרט העשור, ועכשיו זה נכון יותר מתמיד.

דרמה קומית מקסימה בכיכובן של רוברט דה נירו ואן האת'וויי, העוסקת באחת הסוגיות החברתיות הגדולות של ימינו - כיצד להתגבר על גילנות ולשלב אנשים לא צעירים בשוק העבודה?

הרבה קומדיות הוליוודיות עסקו במתמחים, אבל הם תמיד היו תלמידי קולג' או כאלה שרק עתה סיימו את הלימודים. כאן יש טוויסט: המתמחה הוא גבר בגיל העמידה, בגילומו של דה-נירו, אלמן שמחפש את עצמו מאז שיצא לפנסיה, ומוצא את התשובה בתוכנית קהילתית שמשלבת פנסיונרים שכמותו כמתמחים בחברות. הוא מתחיל לעבוד בחברת סחר אונליין, אותה מנהלת אישה צעירה בגילומה של האת'וויי. בתחילה, היא לא מתלהבת מן העובד החדש, ותוהה מה יכול אדם בגילו לתרום לסטארטפ המתעסק בשופינג ברשת, אבל נחשו מה - עם הזמן מתפתח ביניהם קשר חם, ומתברר כי הוא בדיוק מה שהיתה צריכה כדי להרים את עצמה אישית ומקצועית.

הסרט טוען למעשה שכל אישה צריכה בסופו של דבר אבא מאחוריה כדי להצליח בחיים. זה מסר בעייתי מן הסתם, ולא בטוח שסרט כזה היה יוצא היום, הוא מתקבל באהדה, אבל ב-2015 זה עוד היה בסדר, ו"המתמחה" שבר קופות ברחבי העולם וגם בישראל. ואכן, אם מתמקדים במשל ולא בנמשל, הרי שהלהיט הזה מענג לצפייה ומרגשת עד דמעות. כתבה וביימה ננסי מאיירס, אחת הקולנועניות הוותיקות בהוליווד, שחתומה גם על להיטים כמו "מה נשים רוצות" ו"באהבה" אין חוקים".

טום קרוז חגג שישים לא מזמן (בתחילת יולי) ועשה זאת כשהוא נראה צעיר מתמיד, וכשהמעמד שלו איתן מתמיד. ההצלחה הענקית של "אהבה בשחקים: מאווריק" הוכיחה שהוא הכוכב הכי גדול שיש היום בהוליווד.

מי שהצפייה בסרט ההמשך עשתה לו חשק, יכול עכשיו לראות בנטפליקס גם את הסרט המקורי מאמצע שנות השמונים, "אהבה בשחקים" - "Top Gun". ראו הוזהרתם: זה הסרט הכי אייטיזי שאפשר להעלות על הדעת, והוא קשה ואף בלתי אפשרי לצפייה.

עדיף לכבד את קרוז עם ששת סרטי "משימה בלתי אפשרית", שכעת זמינים אף הם בנטפליקס. זו סדרת סרטי האקשן הטובה של ימינו. לא כל הסרטים אחידים ברמתם והפרק השני אפילו ממש לא מוצלח, אבל כל השאר טובים, ופרקים מספר 1 ושש הם קלאסיקות של ממש.

בעולמות הפעולה, נטפליקס מציעים גם את שני הסרטים החביבים בסדרת "ג'ק ריצ'ר" בכיכובו של קרוז ואת קומדיית האקשן הרומנטית "כמו יום ולילה" בה הוא מככב בצד קמרון דיאז. הדובדבן שעל הקצפת הם שני שיתופי הפעולה שלו עם שני במאים ענקיים - "דו"ח מיוחד", מותחן הפעולה העתידני של סטיבן ספילברג, ו"עיניים עצומות לרווחה" של סטנלי קובריק, בו קרוז מככב בצד זוגתו דאז ניקול קידמן. זו יצירת מופת מהפנטת על זוגיות, אהבה, סקס ומונוגומיה. היא ניצבת בגדר אחד הסרטים הטובים בכל הזמנים, ולכן מן הסתם גם כאחד הסרטים הכי טובים של קרוז.

חמש שנים אחרי שעלה לאקרנים, "וונדר וומן" מצטרף לראשונה לקטלוג של נטפליקס, אחרי שכמובן עשה סיבוב ב-VOD של הפלטפורמות האחרות. לדיסני פלוס יש את גיבורי-העל של מארוול, ולשירות הסטרימינג שמתחרה בהם יש עכשיו את גיבורת-העל בגילומה של גל גדות.

מבחינה פרובנציאלית-פטריוטית, "וונדר וומן" הוא הסיפור הקולנועי הגדול של השנים האחרונות. גל גדות הגיעה אליו כשהיא שחקנית אלמונית למדי במושגים הוליוודיים, כשהקריירה הבינלאומית שלה לא מתקדמת וכשהיא כבר עם רגל וחצי על המטוס חזרה לארץ, ויצאה ממנו כאייקון וכאחת הכוכבות הכי עסוקות בתעשייה.

אך גם אם את האמזונה הייתה מגלמת אמריקאית, יווניה או טוניסאית, "וונדר וומן" ראוי למקום בפנתיאון, וזאת בשל שורה ארוכה של ציוני דרך שקבע: הוא הראה כי גם סרטי גיבורות-על יכולים לשבור קופות, הוא ניצב כסרט הקופתי אי-פעם שביימה אשה, וההמשכון שלו סידר ליוצרת פטי ג'נקינס את החוזה הגבוה אי פעם שקיבלה במאית בהוליווד. ההמשכון הזה התגלה כאכזבה קופתית, גם בשל הקורונה, אבל זה לא עצר את התוכניות לפרק שלישי בסדרה. בינתיים, אם אתם מן המעטים שעוד לא צפו בפרק הראשון, או שסתם בא לכם לצפות בו שוב, תוכלו לעשות זאת בנטפליקס.

אחרי שריסק קופות בכל העולם והפך לתופעת תרבות - הסרט הביוגרפי על פרדי מרקיורי הגיע גם לנטפליקס, ומן הסתם הפך לאחד הסרטים הכי פופולריים בקטלוג של שירות הסטרימינג.

נקודת המוצא של הסרט היא הערב בו הצטרף פרדי מרקיורי לבריאן מאי ושאר חברי קווין. נקודת הסיום - הרבה לאחר מכן, כשהלהקה גנבה את ההצגה במופע הלייב אייד ב-1985. "רפסודיה בוהמית" משחזר את ההופעה המפורסמת במלואה, במשך כעשרים דקות ובאמצעים קולנועיים בומבסטיים.

את מרקיורי מגלם רמי מאלק, שזכה באוסקר על משחקו. הסרט זכה גם בפרס העריכה ובשתי קטגוריות הסאונד, אבל הפרס האמיתי שלו היה אהבת הקהל.

לרגל עליית סרט ההמשך לאקרנים, זו ההזדמנות לצפות מחדש או לראשונה בפרק הראשון בסדרת העיבודים הקולנועיים למשחק הווידיאו על הקיפוד שרץ מהר יותר מהרוח.

זהו סרטו העלילתי הארוך הראשון של ג'ף פאולר, שהתגלה בעשור הקודם לאחר שהיה מועמד לאוסקר על סרט האנימציה הנהדר "Gopher Broke". הוא מתאר כיצד הקיפוד זריז הרגליים מתגלגל בטעות לכדור הארץ, בדרך מכוכב אחד לכוכב אחר, ומוצא עצמו נרדף בידי מדען מטורף בגילומו של ג'ים קארי. להגנתו נחלצים שני בני אנוש: שריף של עיירה קטנה (ג'יימס מרדסן), החולם על קידום לעיר הגדולה; וזוגתו של איש החוק.

המעלה העיקרית של הלהיט הזה היא עיצוב הדמויות. הקיפוד חביב להפליא, זוג חבריו האנושיים מקסימים גם כן, והיינו שמחים שיאמצו אותנו גם, או לכל הפחות יזמינו אותנו לארוחת ערב. מנגד, ג'ים קארי הוא ליהוק מובן מאליו אך מוצלח לתפקיד הגאון המשוגע, ומוסיף ניחוח של חוצפה וטירוף לסרט שהיה עלול להיות ממוסחר ומרוכך.

בזכות הסרט הזה פגש טרנטינו את דניאלה פיק והפך בסופו של דבר לאזרח כבוד בישראל, אבל לפני כן לא היתה לו זיקה כלשהי לעם היהודי. זה לא מנע ממנו ליצור את מה שאפשר להגדיר כ"סרט השואה הטוב אי פעם", עד כמה שמוזר לקשור תארים כאלה בהקשר כזה.

כזכור, טרנטינו פורש בד בבד שני סיפורים: סיפורה של שושנה (מלאני לורן), יהודייה צרפתייה שכל בני משפחתה נטבחו בידי הנאצים; וסיפורה של יחידה מיוחדת, שמפקדה הוא אמריקאי (בראד פיט) אך כל חבריה הם יהודים גלותיים, המסתובבת ברחבי היבשת ומקרקפת ראשי נאצים. גיבורי שני הסיפורים אינם יודעים זה על קיומו של האחר, אך דרכיהם יצטלבו בסופו של דבר בעקבות מטרתם המשותפת: לחסל את כל שרשרת הפיקוד הנאצית, ובכלל זה את הפיהרר.

בניגוד מוחלט לסטיבן ספילברג, שהיומרה המוצהרת שלו ב"רשימת שינדלר" היתה להוכיח כי הקולנוע יכול לברוא מחדש את העבר בדיוק כפי שהיה, לטרנטינו יש מטרה הפוכה לגמרי - הוא לועג לעצם הניסיון להעניק לשואה ייצוג קולנועי.

סרטים קודמים, ולכאורה מכובדים ומכבדים הרבה יותר, צימצמו את השואה לכדי הפי-אנד אחד קטן, הציגו את הגרמנים כקורבנות ואת הנאצים כקריקטורות, מחקו לחלוטין את האמת ההיסטורית לטובת הצרכים האמנותיים, ובמילים אחרות - הפכו את השואה לבדיה, אך בלי להצהיר על כך מראש ובלי להודות בכך בסיום. והנה בא טרנטינו ומלכתחילה קובע: מלחמת העולם השנייה היא מבחינתי פנטזיה, שהקיום שלה מתחיל במוחי הקודח ומסתיים על המסך הגדול. אי אפשר אחרת, ככה זה בקולנוע.

ובכל הקשור לקולנוע, טרנטינו מבין יותר מכל אחד אחר בדורו: אין עוד יוצר שטרף באהבה כל כך הרבה סרטים, ובטח שאף קולנוען אינו יודע ליישם כך את כל מה שלמד מהם. כתיבת דיאלוגים חדים כתער, התכה בין מוזיקה לתמונות והעמדה של סצנות רבות משתתפים ואירועים: גם בכלים הקולנועיים הסבוכים ביותר מפגין טרנטינו מיומנות מוחלטת וחסרת מאמץ. והמיומנות הזו מאפשרת לבמאי עתיר הביטחון העצמי מלכתחילה לעשות דברים שאף קולנוען אחר לא היה מעז לעשות: ניים-דרופינג של שמות שעד עתה היו מנת חלקם של סטודנטים לתולדות הקולנוע בלבד; בנייה של סצנות ארוכות המושתתות על חילופי מילים ותו לא; שפיכות דמים שמותחת עד הקצה את גבול הטעם הטוב; ומעל הכל -הטלת כובד משקל הסרט על שחקנים לא מוכרים, ואירופים ברובם, המקיפים את בראד פיט.
ההימורים שלקח טרנטינו בעבר על ג'ון טרבולטה, פאם גריר ודיוויד קאראדין הם כאין וכאפס לעומת ההימור שהוא לקח על כריסטופר וולץ, השחקן האוסטרי שהיה אלמוני והפך לכוכב בינלאומי בעקבות הופעתו הבלתי נשכחת כאן.

"ממזרים חסרי כבוד" הוא חוויה משכרת חושים לכל אורכה, המשגרת לעתים קרובות רגעים בלתי נשכחים לפנתיאון, שהרי בעיני טרנטינו קולנוע ואקסטרווגנזה הן מילים נרדפות. כל זה אינו אומר כי הסרט הוא חוויה ויזואלית נטולת תוכן ושכל. אט אט מתברר מה כה בער לטרנטינו לבחור דווקא בנושא זה, שהוא כה בעייתי וכה רחוק ממנו: הוא משתמש במלחמת העולם השנייה כדי לדון בנושאים שעייינו אותו מאז ומעולם, ובהם אחוות גברים, הנקמה הנשית, השאלה אם המטרה מקדשת את האמצעים, ומעל הכל - הבדלי התרבויות והניואנסים הקטנים שמפרידים בין בני לאומים שונים.

הקשת הקוסמופוליטית בסרט זה מאפשרת לטרנטינו לעסוק בנושא בצורה מחודדת יותר מאי פעם: וכך, את סצנת השיחה על הדרך שבה ההולנדים אוכלים המבורגר ב"ספרות זולה" מחליפה כאן סצנה המוכיחה כי גורל העולם יכול להיות תלוי בצורות השונות שבהם בריטים וגרמנים מסמנים את הספרה שלוש. אם כך, טרנטינו נשאר טרנטינו גם ב"ממזרים חסרי כבוד", והמשמעות היא שהוא נותר אותו יוצר מבריק ומעמיק כפי שתמיד היה. מעבר לכל מה שאפשר לומר ולחשוב על הקולנוען החצוף, טרנטינו הוא בראש ובראשונה אדם חכם.

סרט פעולה מוקדם יחסית ונשכח למדי של דוויין ג'ונסון. הוא מגלם בו אסיר משוחרר, שיוצא לוונדטה בכל מי שאחראים לכך שנאלץ לבלות את השנים היפות של חייו מאחורי הסורגים.


הסרט מתנהל ביעילות רבת עוצמה: אין בו כוחות-על, מודעות עצמית או משלים פוליטיים, אבל יש לו סיפור טוב, דמות ראשית חזקה ובעיקר תזמור מוצלח של מרדפים ויריות. "מהיר יותר" הוא פחות או יותר מה שעולה בראש כשמחפשים הגדרה לסרט פעולה מוצלח.

עם זאת, אין להקל ראש באיכויות של היצירה הזו. ראשית, היא נהנית מתסריט מורכב וחכם. למה דפקו את הגיבור, האם הוא יצליח לנקום במי שעשה זאת ומה הסיפור של שני האנשים שרודפים אחריו כדי למנוע ממנו את השלמת המשימה? התשובות לכך מתחברות זו לזו בצורה בהירה ומרתקת עד שהן יוצרות פאזל, ורק במבט לאחר בתום הצפייה אפשר להבין עד כמה מדובר היה במלאכת מחשבת. "מהיר יותר" היה יכול להסתפק בקו העלילה המרכזי שמחזיק אותו, אבל הוא טרח להוסיף לו עלילות משנה שמצליחות להעשיר אותו בלי להכביד או להעיק.

לולא היה מגובה בעבודת עריכה נאותה, הפאזל היה עלול להישבר לרסיסים או סתם לאבד את האפקטיביות שלו. זה לא קורה, וזאת מפני שהבמאי ג'ורג' טילמן מזגזג כהלכה בין העלילות המצטלבות, חותך כל פעם במקום הנכון וגם מאזן היטב בין האקשן לדיאלוגים ומוריד כל שומן מיותר כדי שלא יהיה משעמם לרגע.

מעל שתי המעלות הללו ניצבת עבודת המשחק של ג'ונסון. הוא משכיל להיות רציני בלי להיות פאתטי, כוחני בלי להיות מרתיע ומעורר הזדהות בלי להיות רגשני. אמנם הוא כבר לא מכנה את עצמו "דה רוק", אבל המתאבק לשעבר היה ונותר חזק כמו סלע שיכול להחזיק סרט פעולה שלם על כתפיו.

סיפורו של ג'ון נאש, שמחלת הסכיזופרניה לא מנעה ממנו להפוך למתמטיקאי דגול, זוכה פרס נובל. זה סרט ביוגרפי סולידי, סנטימנטלי והוליווד עד מאוד. ספק אם מישהו היה מפיק אותו בימינו, וגם אם כן - סביר להניח שהוא היה מתקבל בזלזול. אך כשיצא בזמן אמת, לפני קצת יותר מעשרים שנים, העולם היה פחות ציני והתגובות היו נלהבות כלפי הסרט הנפלא הזה. בין השאר, "נפלאות התבונה" זכה בזמנו בארבעה אוסקרים, כולל בקטגוריית הסרט הטוב ביותר ולראסל קרואו על הופעתו בתפקיד הראשי.

והנה עוד להיט שזכה באוסקר הטוב ביותר בימים אחרים ויפים יותר, ומי שחושב שהוא מגניב נהנה לבוז לו. לא אנחנו!

את הסרט ביים בן אפלק, על פי סיפור שהתרחש בראשיתה של המהפכה החומייניסטית, בשלהי שנות השבעים. המונים מקומיים צבאו על שגרירות ארצות הברית בטהרן, ותפסו את מאות עובדיה כבני ערובה. כמה מהם בכל זאת הצליחו לחמוק, ומצאו מקלט במעונו של השגריר הקנדי, הנייטרלי יחסית. שם, הם היו רחוקים מסכנה, אך היה ברור שזה חוף מבטחים זמני בלבד. מתישהו, הבינו היטב ב-CIA, האירנים יעלו על עקבותיהם, וברגע שזה יקרה, דבר לא ימנע מהם לשחוט אותם בזעם רב.

לפיכך, נוצר הצורך למצוא דרך כלשהי לחלץ אותם מהר ככל האפשר. לשם המזימה הוזעק המומחה מספר אחד למשימות מסוג זה, אותו מגלם אפלק עצמו. הרעיון היה כזה: הוא יתחזה לקולנוען הוליוודי, ויעמיד פנים כי בכוונתו להוציא לפועל פנטזיית מד"ב סוג ב'. עתה, נותר רק למצוא שם להפקה המזויפת. "ארגו" נבחר, ואפשר היה לצאת לדרך ולהוציא לפועל את משימת החילוץ ההרפתקנית בתולדות הסוכנות.

את התסריט כתב כריס טריו, ולמרות הזלזול בסרט, אפשר למצוא בו הרבה רבדים. רק מחילופי הדברים האחרונים בין הגיבור למפקדו, למשל, ניתן לקלף שלל שכבות ולדלות מאחוריהן שלל אמירות רבות משמעות. קצרה היריעה, ובכל זאת כדאי להתעכב על דוגמה אחת: היה זה רוברט אלטמן שאמר כי לולא קיבלו השראה מהפקות הוליוודיות רבות תקציב, אל-קעידה לעולם לא היו הוגים את הרעיון שמאחורי התקפות ה-9/11. "ארגו" הולך אחורה עוד יותר, ומראה כיצד האירניים ניצלו את התקשורת העולמית כדי לבנות את המצור על השגרירות כאירוע גלובלי-ויזואלי. לכן, רק טבעי כי ה-CIA נלחם בהם באמצעות הפקת סרט מזויף. בעולם שכולו בנוי על דימויים, מראה לנו אפלק, המלחמה אינה בין תותחים כי אם בין אמני מיצג.

גם בלי לנתח אותה לעומק, עבודת התסריט של טריו משובחת. לפני הכל, היא עובדת ברמה הבסיסית ביותר, ומביאה אל הבד את השתלשלות העניינים בצורה רהוטה, שנונה וקולחת. דבר זה נכון לגבי הסרט כולו, שהוא בראש ובראשונה מופת של עשייה הוליוודית ז'אנרית קלאסית. מדובר בתזמורת רבת נגנים, שבה כל אחד עושה את עבודתו בצורה הטובה ביותר.

את התסריט של ארגו מוציאים לפועל חבורה מוכשרת של שחקני אופי. בראשם עומד כמובן אפלק, שמיטיב לגלם את דמות המבוגר האחראי. בצדו בולטים, בין השאר, ג'ון גודמן ואלן ארקין, הנכנסים לעורם של אנשי הקולנוע המסייעים למשימה בצורה המוסיפה לסרט נופך אקסצנטרי משעשע ונינוח. בריאן קרנסטון, מצדו, מפגין כריזמה רבה בדמותו כאיש הסוכנות היחיד שמאמין במבצע לאורך כל הדרך. כמו האחרים, גם הוא נהנה מן השחזור הקופתי המענג שמקנה לו ולכל הדמויות האחרות סטיילינג מחמיא ואמין ברוח התקופה. בכלל, "ארגו" משכיל ללכוד היטב את הימים ההם ולגרום לצופים להרגיש כאילו שהם חיים אותם.

עבודת התסריט והמשחק מצטרפת לעריכה המדויקת, שחותכת מהסרט כל גרם של שומן מיותר ומניעה אותו בקצב הנכון, ולמוזיקה המקורית והסוחפת של גדול המלחינים בני דורנו, אלכסנדר דספלה. מעל כל אלה עומד אפלק, שבכובעו כבמאי מצליח לחבר בהרמוניה את הכלים השונים, ולמעשה מגיש מוצר נטול דופי.

"ארגו" הוא חוויה קולנועית ברמה הגבוהה ביותר - חוויה חכמה ומבדרת לעילא ולעילא, והולכת ומשתפרת ככל שנוקפות הדקות. במערכה האחרונה, בה מגיע מבצע החילוץ לשיאו, המתח כה גבוה עד שהצופה האומלל נאלץ להתפתל בכיסאו ולכסוס עד תום את ציפורניו.

סרטו של לוק בסון, שהיה להיט בינלאומי באמצע העשור הקודם. באופן מוצהר, הבמאי הצרפתי מנסה ליישר קו עם יצירות פילוסופיות ומהורהרות כמו "אודיסיאה בחלל" ו"עץ החיים", אך עושה זאת בכלים האופייניים לו - כלומר, אקשן צעקני ותסריט פשטני. השילוב הזה יוצר מפלצת השוות ערך לכך שצרפת היתה שולחת לאירוויזיון גירסת יורו-דאנס טראשית ל"רקוויאם" של מוצרט. זה מטופש, מן הסתם, אבל גם מרתק.

החגיגה הכה יומרנית הזו מתחילה דווקא בנקודת מוצא פשוטה במיוחד, בטח ביחס להפקות הוליוודיות בימינו: "לוסי" נמשך קצת פחות משעה וחצי ויש בו למעשה רק דמות מרכזית אחת - הצעירה שהוא נקרא בשמה, בגילומה המזהיר של סקרלט ג'והנסון. החשד כי מדובר במותחן פעולה סטנדרטי מתגבר כשאנו מגלים שהכוכבת הבלונדינית מגלמת סטודנטית אמריקאית תמימה, שגנגסטרים כופים עליה במהלך שהותה בטיוואן לשמש להם בלדר סמים.

אלא שאז, מתברר כי הסם המדובר אינו קוקאין או כל אבקה אחרת שראינו כבר אלף פעם בסרטי פעולה פחות נועזים, אלא חומר שמאפשר לאדם למקסם את הניצול של יכולותיו המוחיות. כתוצאה מרצף אירועים מקרי, נוסחת הקסמים חודרת לגופה של הגיבורה בכמות מופרזת ובאופן לא זהיר. וכך הצעירה הארצית הופכת בן-רגע לפנומן, שמסוגל ללמוד שפות תוך שנייה, לקרוא מחשבות וכיוצא בכך, ומכאן והלאה כדור השלג רק הולך ומתגלגל: ככל שנוקפות הדקות, מתגברת ההשפעה הכימיקלית, גדלים אחוזי הניצול של המוח ומתעצם כוחה של לוסי.

בסון ככל הנראה כבר לא יזכה בפרס נובל למדעים, אבל הוא מבין את האמנות שלו יותר מרוב הבמאים שפועלים היום, ומניע את העלילה בקצב קולנועי מושלם, בלי כל חריקות. אין בסרט ולו גרם אחד של שומן מיותר, והוא לא משעמם לרגע. גם מי שיישב ויצחק עליו, יעשה זאת כשעיניו דבוקות למסך. זה לא בידור אינטליגנטי, אבל זה בידור. לבמאי יש מספיק דמיון כדי למצוא שלל מצבים אחרים להעמיד בהם את הגיבורה, ובניגוד לנטייה הארכנית של הקולנוע בימינו, הוא דוחס אותם למסגרת של 89 דקות בלבד, וכך יוצר תחושה של אינטנסיביות ואנרגטיות. יותר מכל, "לוסי" הוא פרסומת לעידוד קיצור אורך הסרטים.

ההצלחה המסחררת של "ספיידרמן: אין דרך הביתה" עוררה מחדש את העניין בפרקים הקודמים בסדרה, וכמה מהם זמינים בנטפליקס. המבחר רנדומלי לגמרי: הוא כולל למשל את "ספיידרמן: השיבה הביתה", הפרק הראשון של הסדרה שבו טום הולנד גילם את איש העכביש, אבל לא את "ספיידרמן: רחוק מהבית", הפרק השני.

יש גם נציגות לשני השחקנים הקודמים שכיכבו כגיבור-העל, עם "ספיידרמן" בכיכובו של טובי מגוויר ו"ספיידרמן המופלא 2" בכיכובו של אנדרו גרפילד, כנראה החלש מבין הפרקים, ויש גם את הגלגול המהולל באנימציה, "ספיידרמן: ממד העכביש" זוכה האוסקר.

במאים לא אמריקאים יצרו כמה מהסרטים הטובים ביותר על אמריקה, למשל "פריז טקסס" של וים ונדרס, ונשים עמדו מאחורי כמה מהסרטים הטובים ביותר שנעשו על גברים, למשל "הרוכב" של קלואי ז'או. ג'יין קמפיון הניו זילנדית היא לא אמריקאית ולא גבר, וסרטה החדש "כוחו של הכלב" מתרחש במונטנה בשנות העשרים של המאה הקודמת.

הסרט מבוסס על ספרו בשם זה של תומאס סוואג', שיצא בעברית בהוצאת כנרת זמורה דביר בתרגומה של יעל אכמון. כשלעצמו, הכותר נקרא בשם ציטוט מספר תהילים: "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי". חובבי כלבים לא ישמחו לשמוע זאת, אבל הדברים התבססו על התפיסה שמדובר בחיות אכזריות, היודעות לזהות חולשה, לנצל אותה ולהסתער עליה.

כזה הוא גיבור הסרט, פיל, כמוסת רעל מהלכת בגילומו של בנדיקט קמברבאץ'. הוא מנהל חווה יחד עם אחיו ג'ורג', אותו מגלם ג'סי פלמונס, עוד שחקן שלאחרונה רואים אותו בכל מקום, וכאן נכנס מקור השראה תנ"כי נוסף - ניכר כי השניים מתכתבים עם הדמויות של קין והבל. פיל דברן, שתלטן ואגרסיבי - ג'ורג' שתקן, נעים הליכות ופסיבי.

ג'ורג' מתחתן עם אלמנה בשם רוז, אותה מגלמת קירסטן דאנסט, ופיל בז לה וגם לבן שלה, נער עדין בשם פיטר שהליכותיו מעודנות ורכות מדי לחוואי הכוחני, שאוהב להמחיש עד כמה הוא "גבר-גבר", ורוצה שכולם יהיו כמוהו. כשבתחילת הסרט מכין הילדון פרחים מנייר, למשל, הבוקר לועג ל"נשיות" שלו.

פיל גם אוהב לתרגם את מחשבותיו השליליות למעשים, ויודע כיצד לעשות זאת. בהיותו כלב עם חוש ריח טוב, הבוקר האכזר מזהה את החולשות של הקורבנות ומשתמש בהן כדי לענות את מושאי הבוז. עם הזמן, מתברר כי ייתכן שהגבריות המאולצת והמאומצת הזו אינה אלא דרכו של החוואי להדחיק את נטיותיו המיניות. עם הזמן, מתגלה גם כי הנער שהוא נהנה לרמוס כמו חרב בערוגת פרחים, אינו תמים כפי שהוא והצופים חשבו, ויעשה את כל הנדרש כדי להגן על האישה האהובה עליו בעולם, אימא שלו.

"כוחו של הכלב" עוסק במלחמה בין החרב לפרח, ואף שברור באיזה צד הוא, אין בו שום אשליות נאיביות. הסרט ממחיש שאי אפשר לנצח חרבות באמצעות פרחים בלבד, אלא צריך להשתמש בנשק שלהן, מה שמעלה את השאלה - האם זה באמת ניצחון, כשאנחנו מביסים את הצד השני באמצעות הטקטיקות שלו?

דרושה יותר מצפייה אחת כדי להבין את משמעותו האמיתית של הסרט. מוטב לצפות בו יותר מפעם אחת, ועל מסך גדול ככל האפשר. רק כך אפשר להעריך כהלכה את השימוש של קמפיון ושל הצלמת ארי וגנר בכוכבי וכוכבות הסרט - הפנים של בנדיקט קמברבאץ', קירסטן דאנסט וקודי סמית' מקפי והנופים השמימיים, שהיופי הטהור שלהם עומד בניגוד לאפלה של הדמויות האנושיות.

סרטו הראשון כבמאי של השחקן ג'ון קרסינסקי, שבניגוד לשמו עשה הרבה רעש, שבר קופות וגם זכה לסרט המשך (וגם השלישי בדרך).

קרסינסקי אף מככב בצד זוגתו בחיים אמילי בלאנט. הם מגלמים זוג החי בעולם פוסט-אפוקליפטי בו השורדים ניצודים בידי יצורים מזוויעים, והם מנסים להימלט מציפורניהם עם בנם ובת. הבת היא חירשת מלידה, ומגלמת אותה מיליסנט סימונדס, הסובלת מליקוי שמיעה גם במציאות.

אותם יצורים טורפים, מסתבר, עיוורים, אך כפיצוי על כך, יש להם אוזניים חדות והם מאתרים את הטרף לפי חוש השמיעה. לכן, על גיבורי הסרט למצוא דרכים אחרות לתקשר ביניהם ולא לצייץ. בעבר, אחד מבני המשפחה סטה מן החוק הזה, והתוצאה היתה מחרידה. אלה שנותרו, נאלצים להתמודד עם המטען של הטראומה. אם לא די בכל זה, כדי להקשות עוד יותר את העניינים, האם בהריון נוסף, מה שכמובן לא מקל עליה את ההדממה.

לעתים, מוצאים בני המשפחה את הדרך לדבר ביניהם: למשל, אם הם מסתתרים מאחורי זרם מים רועש שמסווה את הדיבורים שלהם. עם זאת, רוב הזמן התקשורת ביניהם מתנהל בשפת הסימנים או בצורות דוממות אחרות. זה לא משהו שאנחנו רגילים לו בסוג כזה של קולנוע, והולם תוצרים אמנותיים ומופשטים יותר, אך קרסינסקי מוכיח שגם כך אפשר למשוך קהל. עובדה שהציבור בארצות הברית נענה לסרטו, ובזמן הצפייה בו, אפשר להבין למה: למרות סגנונו הלא שגרתי ואולי דווקא בגללו, הוא סוחף, אפקטיבי ומעורר מתח והזדהות. נוסף לכך, "מקום שקט" גם מצליח להבהיל על אמת, ולגרום לצופה להתפתל בכיסא או לקפוץ ממנו.

אך תהיה זו טעות לקטלג את "מקום שקט" כזוועתון מפחיד ותו לא. הוא גם משלב רבדים וז'אנרים נוספים. במובן מסוים, זהו גם סרט הישרדות קלאסי, מן הסוג המתאר כיצד גיבורים נדרשים לגלות תושיה הולכת וגוברת כדי להישאר בחיים, וכך גם חושפים מה גדול האינסטינקט ההישרדותי של האדם, ומה הוא מוכן לעשות כדי להציל את עצמו ואת היקרים לו. נוסף לכך, מדובר גם בדרמה משפחתית, אינטימית וקאמרית, שלמעשה יש בה ארבע דמויות בלבד. כמו כן, קשה גם שלא לראות בה אלגוריה פוליטית, ולזהות את האירוניה הטמונה בסיפור על עולם שאי אפשר להשמיע בו ולו ציוץ, המגיע לאקרנים דווקא בעידן של הנשיא הצייצן מכולם.

מעל כל אלה, גם לאור העובדה שחלקים ניכרים מן העלילה מתרחשים ביער, קשה שלא למצוא בה הדים לשואת יהודי אירופה, ולסיפורים על הורים במחבוא שנדרשו להשתיק את עולליהם בכל דרך כדי שרעשיהם לא ימשכו תשומת לב. כשאנו חוזים במשפחה העומדת במרכז "מקום שקט" ממציאה שלל טריקים כדי להמשך לקיים את שגרת חייה בלי רעשים מיותרים, מיד עולה בזיכרון הקטע מיומנה של אנה פרנק, בו היא מתארת כיצד בני משפחתה נהגו באופן דומה בעליית הגג, כדי שהעובדים במפעל מתחתיהם לא יחשדו בקיומם. בקיצור - סרט מקורי, עשוי היטב, מלא עוצמה ומעורר מחשבה.

העונה הרביעית של "דברים מוזרים" הולכת ומתקרבת, ולקטלוג של נטפליקס חוזר אחד הסרטים שהכי השפיעו על הסדרה - "הגוניס", כמובן.

זה גם הסרט שצילק דור שלם של ילדים, ויחד עם "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" הוביל את הוליווד להנחיל את דירוג הצפייה PG-13, תמרור שהמשמעות שלו היא - גם אם עוד לא עשיתם בר מצווה, אתם יכולים לרכוש כרטיס, אבל אל תבכו אם יהיו לכם אחר כך סיוטים בלילה.

צפייה מחודשת ב"גוניס" מזכירה עד כמה קשוח הוא: הסרט מתחיל בסצינה בה אסיר תולה את עצמו בתא וממשיך עם קטע בו מכניסים יד של ילד לבלנדר, שלא לדבר על כך שאחת הדמויות המרכזיות מתגלה כמפלץ שאפילו דיוויד לינץ' היה מפחד ממנו.

למרות כל זה, מדובר גם בסרט מקסים, וכיאה לתור הזהב של העשייה ההוליוודית המסחרית שבו נעשה, הוא בית ספר לתסריטאות ולבימוי. בראייה לאחור, "הגוניס" גם בולט בגיוון המגדרי והאתני שבו, וזה עוד לפני שהדבר היה טרנדי ואופורטוניסטי.

בהקשר זה, מדובר גם באחד מסרטי הילדים הכי יהודים שנעשו בהוליווד. באחת מן הסצינות המבהילות אחת הדמויות אף מתחילה לדבר עברית. לא מפתיע בהתחשב בכך שהמפיק היה סטיבן ספיבלרג, ומאחורי המצלמה עמד ריצ'רד דונר, יהודי אף הוא, שהלך לעולמו מוקדם יותר השנה.

והעלילה, אם מישהו שכח או לא ידע, עוסקת בחבורת ילדים שמשפחתם עומדת לאבד את ביתם, היוצאת למסע בעקבות אוצר אבוד, ועוברת שלל הרפתקאות. חלק מהשחקנים עדיין פעילים בתעשייה, למשל ג'וש ברולין ושון אסטין, שאף הופיע ב"דברים מוזרים". אחרים נעלמו מהמסכים - ג'ף כהן, המגלם את הילד היהודי השמנמן, עושה היום חיל כעורך דין. הימור: לא רחוק היום בו יעשו עיבוד מחדש או המשכון לסרט, שייצא ישירות לסטרימינג וכל חברי הצוות המקורי שעדיין בחיים יגיעו בו להופעות אורח.

היו זמנים שבהם ההיתלות בציטוט מ"מבצע סבתא" הייתה חדה ומקורית, אבל אלה חלפו מזמן. ובכל זאת, קשה להיזכר בסרט קיץ שהתחיל במהירות 200 קמ"ש, לא עצר ולא האט אפילו לרגע כדי לשאוף אוויר במשך שעתיים תמימות. הקצב של "מקס הזועם: כביש הזעם" פועל כמו כוח ג'י על הצופה, יש בו את הכוח הקולנועי הקסום, שנדמה שכמעט אבד מהעולם, להדביק אותנו למושב.

מעבר לעריכה הנפלאה, צילומי המדבר המרהיבים, הכוראוגרפיה של סצנות האקשן והבימוי המוקפד כל כך של מילר, "מקס הזועם: כביש הזעם" הוא תחבולה נפלאה של סרט פמיניסטי במסווה של מצ'ואיזם, אוקטן גבוה ומשאיות ענק. עם כל הכבוד למקס הבוער מתחושות נקמה של טום הארדי, זו פיוריוסה של שרליז ת'רון שהופכת את הסרט למיוחד ושונה. במידה רבה ניתן לראות בו את אחד מחלוצי ז'אנר ההעצמה הנשית, שהולך וצובר תאוצה בימים אלה.

אשטון קוצ'ר הוא בדרך כלל מושא ללעג, אך מדובר בשחקן לא מוערך דיו, שכיכב בכמה סרטים מדהימים - למשל "התפשטות" מ-2009 או הסרט הזה מ-2004. הכוכב המצודד מגלם כאן צעיר שאהובת נעוריו שמה קץ לחייה. הוא מגלה כי ביכולתו לחזור אחורה בזמן ומנסה לנצל זאת כדי לתקן את העבר, אך מגלה כי כל ניסיון שכזה רק גורם לאפקט שרשרת שהופך את ההווה שלו למחריד עוד יותר. כך זה הולך ונמשך, עד שמשק כנפי הפרפר מובילים אותנו ואותנו לאחד הסופים המדכאים שראינו בקולנוע ההוליוודי המסחרי העכשווי.

לכתיבה המעולה ולבימוי המצוין אחראים אריק ברס, ג'. מקיי גראבר, שלמרבה הצער לא כל כך הצליחו למנף את הקריירה שלהם לאחר מכן.

מערבון אנימציה הנקרא בשמו של גיבורו - זיקית בדיבובו של ג'וני דפ, שמנסה להציל עיירה במערב הפרוע מהתייבשות. תוך כדי כך, הוא עובר מסע שיפגיש אותו עם כל הדמויות האופייניות לז'אנר, רק שהפעם כולן הפכו לחיות מדבריות, למשל נחש ולטאה. כמו כל דבר בסרט, גם המהפך הזואולוגי הזה מתגלה כהברקה, והוא מאפשר לגיבורים הקלאסיים של המערבון לקבל רובד נוסף ולהפוך בו בזמן גם לגיבורים של אגדה קסומה.

אמנם סביר להניח שגם זאטוטים יכולים ליהנות מהצפייה ב"רנגו", ובכל מקרה אין בו תכנים בעייתים, אבל האמת היא שהוא ישמח בעיקר מבוגרים - לא רק מפני שיש לו ערך מוסף לעכברי קולנוע, אלא בעיקר בגלל ש"רנגו" מעוצב בעצם כהזיה אחת גדולה, מהסוג שהקהל האמריקאי היה בולע בסוף שנות השישים יחד עם כמה טבליות אל.אס.די. זהו מסוג הסרטים שגורמים לך לתהות מה הבמאי לקח לפני שהתחיל בצילומים, וברור לך שהתשובה היא שזה היה משהו טוב.

בסיכומו של דבר, "רנגו" הוא מעין שילוב של היצירות הפסיכדליות של הבמאי אלחנדרו חודורובסקי ושל הסופר האנטר ס. תומפסון יחד עם המערבונים האופראיים של סרג'יו ליאונה - וכל אלה מוזכרים בסרט מפורשות. זה שילוב די לא ייאמן כשלעצמו, קל וחומר כשהוא קורה במוצר הוליוודי עתיר תקציב לכל המשפחה, ועוד כזה שריסק את הקופות וזכה באוסקר.

מכל הסרטים שנטפליקס הפיקה בעצמה, זה אחד הלהיטים הגדולים ביותר - ובצדק. בסרט מככבים אדם סנדלר וג'ניפר אניסטון, ואפילו כמעריץ ותיק שלהם, הוא הפתיע אותי לטובה. אם מישהו מעביר קורסים וירטואליים בתסריטאות, אמליץ לו להשתמש בתסריט של "תעלומת רצח" כדוגמה לאיך בונים דמויות, מוטיבציה וקונפליקטים, איך מציבים מכשולים בפני גיבורים ואיך מתירים את העלילה, וכל זאת בצורה מיומנת וחלקה.

שתי קלאסיקות קורעות מצחוק של החבורה הבריטית מונטי פייתון. "בריאן כוכב עליון" הוא סאטירה פרועה על המיתוס של ישו - סרט שעדיף אפילו לא להתחיל לדמיין מה היה קורה לו ניסו לעשות אותו בימינו. "הגביע הקדוש" הוא פארודיה על סיפור מסעותיו של המלך ארתור. שני הסרטים מספקים שעות של עונג, עם הומור בריטי שנע בין השנינות לוולגריות, ציטוטים לפנתיאון ושלל סצינות בלתי נשכחות - תמיד תסתכלו על הצד הטוב של החיים!

נטפליקס רכשה 21 סרטים של אולפן האנימציה היפני ג'יבלי, בהם כמה מהקלאסיקות הגדולות ביותר והנצחיות של המאסטר הייאו מיאזאקי - "המסע המופלא", "הנסיכה מונונוקי", "השכן שלי טוטורו" ו"שירות המשלוחים של קיקי" למשל.

כדאי לשים לב גם לסרטים חדשים יותר של האולפן, בהם מיאזאקי היה מעורב כתסריטאי ומפיק ולא כבמאי, בעיקר "הלקחנים - עולמה הקסום של אריאטי" ו""תצפית על גבעת הפרגים". צריך רק לציין שכל אלה קיימים בשפת המקור ובדיבוב לפולנית, רוסית, אנגלית וערבית - אבל לא לעברית.

אחד הלהיטים הגדולים והמאפיינים של שנות התשעים, שלקח אותנו לסיבוב בהיסטוריה האמריקאית ובסופו של דבר הפך למיתולוגיה בפני עצמו. הסרט נרשם בדברי הימים מסיבות רבות ושונות - תצוגת המשחק זוכת האוסקר של טום הנקס בתפקיד הראשי; השימוש פורץ הדרך באפקטים ממוחשבים; הציטוטים שנכנסו לפנתיאון ("החיים הם כמו קופסת שוקולד") וכמובן כל הממחטות שנשלפו במהלך ההקרנות של סוחט הדמעות הזה. רוץ, פורסט, רוץ! וכבוש גם את טבלאות הצפייה של נטפליקס.

ערב צאת הסרט הזה, ב-2004, איש לא ציפה שיהפוך לשובר קופות כה גדול ואז לפולחן. בין השאר, כי מעטים הכירו את כוכבו הצעיר, ריאן גוסלינג, וגם רייצ'ל מק'אדמס שבצדו עוד לא פרצה. גם בעקבות הלהיט הזה, שניהם הפכו לכוכבים גדולים, והמלודרמה בהשתתפותם ממשיכה לככב בממים, גיפים וכדומה, לפעמים בקטע אירוני ולעתים לא. מובן שאין מדובר ביצירת פאר קולנועית, ובכל זאת כדאי לצפות בה לראשונה או פעם נוספת, כי דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה - את היותה הסרט הרומנטי הגדול האחרון של דורנו.

צריך להבהיר: נטפליקס לא יזמה ולא הפיקה את סרטו המהולל של אלפונסו קוארון, אבל היא מי שמיהרה להשקיע רבות כדי לרכוש את זכויות ההפצה שלו, ובכך הפכה מזוהה איתו והוא עימה. הסרט, שעלה בו בזמן גם למסכי הקולנוע בישראל ובמדינות רבות, מתבסס על זיכרונות הילדות של הבמאי המקסיקאי כדי להציג את סיפורה של האומנת שלו, ודרכה גם את סיפורה של מקסיקו כולה ובעיקר של הנשים בה. נכון, דרושה סבלנות כדי לצלוח אותו, אבל מגוחך לטעון כי לא קורה בו כלום. קורה בו המוות, קורים בו החיים. קורה בו, בקיצור, הכל.

אגב, "רומא" כולל גם קריצה קטנה ל"כוח משיכה" של קוארון, עליו זכה באוסקר לבימוי הטוב ביותר, וגם הוא זמין בנטפליקס.

עיבוד טרי לכתביו של שייקספיר בהפקת נטפליקס, שדילג על האולמות ונחת בשירות הסטרימינג מעט לאחר בכורתו העולמית במסגרת פסטיבל ונציה 2019. בהתבסס על המקור הקלאסי, מציג הסרט את סיפורו של הנרי החמישי, שעם עלייתו לכס המלכות הבטיח להתנהג אחרת מאביו צמא הדם, אך במהרה מצא את עצמו במלחמה מול צרפת, והוביל בה את צבאו לניצחון סוחף. את המלך מגלם טימותי שאלאמה, שפניו הלא סגורות על עצמן הולמות באופן מושלם את הגיבור כפי שהוא מתואר כאן - מלנכולי, מהורהר ומלא צער על כל טיפת דם שמותזת בגללו. בקיצור, מדובר בגרסה שייקספירית לז'אנר היורים ובוכים.

אמנם, לוקח לסרט זמן להתניע. אך מרגע שהמלך האנגלי חוצה את קווי האויב ופוגש את הנסיך הצרפתי, בגילומו של רוברט פטינסון, הלועג לנפח של אשכיו ומטיח בו סדרה של קללות עסיסיות, התוצאה כולה נהיית עסיסית כמו פרי בשל ומלא מיץ. מאחורי המצלמה עמד דיוויד מישוד, הקולנוען האוסטרלי המצוין שהיה אחראי ל"ממלכת החיות" בין השאר, והוא עושה את עבודתו לעילא ועילא: התסריט חד והביצוע שלו מצוין, עם תצוגות משחק מעולות ובימוי מרהיב וסוחף של סצינות הקרב.

הסצינות הללו מיישרות קו עם "משחקי הכס", ומתגלות כאלימות ביותר, כולל שלל ראשים ערופים, אחד מהם של ילד תמים. הרגעים הברוטליים מבהירים למה "המלך" הופק בידי נטפליקס ולא אצל דיסני, אך מצד אחר, יחסית לכמה סרטים אחרים שהוקרנו בפסטיבל בימים האחרונים, מדובר בתוצר רך יחסית.

בצד שאלאמה ופטינסון המצוין, זוהרים בסרט גם ג'ואל אדגרטון כפלסטף, יועצו הממולח של המלך האנגלי, ולילי-רוז דפ, כבתו של מלך צרפת. יש לה כאן רק סצינות ספורות, אבל הן מהותיות ביותר. היא מי שחושפת את האמירה האקטואלית והרלוונטית של הדרמה התקופתית הזו: העובדה שהמלחמה בין אנגליה לצרפת, כמו הרבה מלחמות לפניה ואחריה, היתה מיותרת לחלוטין, ונבעה מאינטרסים כלכליים צרים של קבוצה קטנה, שהקריבה על המזבח שלה קורבנות המוניים.

סרטו של סטיבן סודברג הוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה 2019 ומשם דילג על אולמות הקולנוע וקפץ ישירות לנטפליקס, בידיה הופק.

בסרט יש יותר שחקנים ושחקניות בעלי שם מאשר שבמכונת כביסה יש גרביים אבודים: מריל סטריפ, גרי אולדמן, אנטוניו בנדרס, ג'פרי רייט ושרון סטון הם רק חלק מן השמות כאן. כל אלה חושפים בפנינו את הסיפור מאחורי פרשת מסמכי פנמה, ומתארים כיצד חברת מוסאק-פונסקה הידועה לשמצה ביצעה עבירות מס גרנדיוזיות ברחבי העולם, לרווחתם של עשירי תבל ועל חשבונם של האנשים הפשוטים.

בהתבסס על אירועים אמיתיים, מגלמת סטריפ אחת מן הקורבנות הללו - אלמנה של אמריקאי שטבע למוות על סיפונה של אוניית תיירות, ואז מגלה כי הביטוח שלה לא שווה כלום, כי הפוליסה נמכרה דרך אחת מחברות הקש הקשורות במוסאק-פונסקה. היא יוצאת למסע נואש בעקבותיה, שמוביל אותה ואותנו מארצות הברית עד לסין ובחזרה.

מכאן והלאה, התסריט נפרש כמניפה, והסרט מרחיב את הפנורמה כדי לצאת מן הסיפור האישי אל התמונה הגדולה, שקשורה בכל אחד ואחת מאיתנו. סודרברג בונה באופן קצבי ומשעשע גלריה עשירה של דמויות צבעוניות וקווי עלילה מרתקים, ומיטיב להציג הן את המספרים והן את הפנים מאחורי עולם העבירות הפיננסיות, כך שהתוצאה מבדרת, סוחפת ומאירת עיניים.

המערבון של האחים כהן בכיכובם של ליאם ניסן, ג'יימס פרנקו, זואי קאזאן, טים בלייק נלסון ורבים אחרים. הוא מורכב משש אפיזודות, המתרחשות במערב הפרוע ומביאות לידי ביטוי את הסגנון המשעשע-מלנכולי-אקסצנטרי-אלים שכל כך מזוהה עם צמד היוצרים.

יש באפיזודות הללו שלל פנינים, אך האנתולוגיה עצמה אינה אחידה ברמתה, ובסופו של דבר מינורית למדי גם ברגעיה החזקים יותר. האחים כהן התקינו כאן שישה חטיפים בניחוחות המערב הפרוע שאינם מתחברים או מתגבשים לכדי משהו גדול יותר. לכן, אין בהכרח סיבה לצפות בשש האפיזודות ברצף או לפי הסדר, וגם לא חייבים לראות את כולן, בטח לא עד הסוף, כך שצפייה ביתית היא הפורמט המושלם בשבילן.

סרטו של ספייק לי נקרא במקור "Da 5 Bloods", כשם החמישייה שעומדת במרכזו: חמישה חיילים שחורים שלחמו בוייטנאם. מנהיגם מת במהלך הקרבות, והארבעה שנשארו בחיים נושאים את הטראומה במשך שנים, עד שהם חוזרים בימינו לשדות הקרב, בעקבות אוצר שנותר מאחוריהם וכעת ניתן לאתר אותו שוב.

מצד אחד, לי בונה את הסיפור הזה כמו להיט פעולה והרפתקאות לכל דבר, עם רפרנסים ברורים לקלאסיקה "האוצר מסיירה מדרה" ועם כל הקונבנציות של הז'אנר: מכשולים פיזיים כמו נחשים ומוקשים, ומכשולים מנטליים כמו החיכוכים בין חברי המשלחת שהזהב מסנוור את עיניהם. במובן הזה, אין הבדל גדול בין הסרט הנוכחי ושלל תוצרים דומים שקדמו לו ועסקו במחפשי אוצרות ו/או בחיילים משוחררים החוזרים לוייטנאם, מלבד העובדה שהפעם הכל מוצג מנקודת מבט שחורה. אם ב"רמבו", "אייר אמריקה" ודומיו לא היו שחורים, כאן כמעט ואין לבנים.

אך מצד אחר, הסרט מזכיר בעשייתו קולנוע סובייטי משנות העשרים. העריכה לא תמיד מקדמת את העלילה, אלא חותכת בפראות שמאלה וימינה כדי להציג בפנינו את הרעיונות שעומדים מאחוריה. שוב ושוב, ספייק לי מטיח בפרצופנו תמונות וקולות מהארכיון כדי לשים את הסיפור בקונטקסט היסטורי-חברתי. נוסף לכך, בכל פעם שאנו מדלגים לעבר, לזמנים שבהם הגיבורים היו חיילים צעירים, המסך משנה את הפורמט ומתאים את צורתו לדרך שבה האמריקאים ראו את המלחמה בטלוויזיה באותם שנים. ואולי נועז מכל: אותם שחקנים מגלמים את הדמויות בצעירותן ובבגרותן, כלומר בפער של יותר מיובל שנים; מהלך שככל הנראה נועד לטשטש את גבולות הזמנים, ולהמחיש שאין כזה דבר "עבר", כי הכל הוא הווה מתמשך. הגיבורים הזדקנו באחת בשדה הקרב, ומאז חיים את המלחמה מדי יום, כל פעם מחדש.

זה רק נדבך אחד בסרט, שמתפקע מרוב רעיונות. שום דבר מכל זה לא מתווך בצורה מעודנת במיוחד. ניואנסים מעולם לא עניינו את ספייק לי. גם כאן, הוא לא סתם מאכיל בכפית, אלא מפיל נפלם על ראשם של הצופים, פעם אחר פעם. לרוב, זה עובד: הסרט נמשך לא פחות משעתיים וחצי, אבל כמעט לא משעמם לרגע. הוא מותח ומשעשע בכובע שלו כמותחן הרפתקאות מלחמתי, ותוסס וחריף בכובעו כמנשר אקטיביסטי.

סרטה הראשון מזה 11 שנה של תמרה ג'נקינס, שלא ביימה מאז ש"לסגור מעגל" שלה זכה לשלל מועמדויות, פרסים ושבחים בשלהי העשור הקודם, וכנראה כי לולא מרחב התמרון העצום של נטפליקס, לא היה מתאפשר לה להמשיך וליצור דרמות אינדי קטנות, חכמות ורגישות.

פול ג'יאמטי וקתרין האן מככבים בסרט כרייצ'ל ורייצ'רד, שני אינטלקטואלים ניו יורקים, בשנות הארבעים לחייהם, המשתוקקים להביא ילד לעולם - אך כל הניסיונות שלהם אינם עולים יפה.

לאחר שמוצו האפשרויות האחרות, הם פונים לסיידי, האחיינית החורגת של ריצ'רד, שמעריצה אותם וגם זקוקה לכסף, כדי שתתרום ביצית. קרובת המשפחה, שמתגלה כמעין שילוב של פרנסס הא ושל דרלין בצעירותה ב"רוזאן", מסכימה לכך בהתלהבות, אך כמובן שמכאן והלאה מצפות עוד הרבה תסבוכות רפואיות, משפחתיות ורגשיות.

על פניו אפשר לחשוב כי זה סרט היפסטרי ופריבילגי על שלושה לבנים עם צרות של עולם ראשון, אך ג'נקינס מיטיב להציב את הסיפור בהקשר חברתי ובעיקר כלכלי, מהסוג שנדיר לפגוש בקולנוע אמריקאי. בסך הכל, זהו בדיוק מסוג התוצרים שהקולנוע האמריקאי היה מתהדר בהם בתורי הזהב שלו - דרמה איכותית, לא מסחרית, רגישה אנושית, רלוונטית ומלאת מחויבות חברתית, ומבוצעת לעילא בידי בעלות מלאכה מעולות.

זמן של מספרים: סרטו של ארון סורקין היה מועמד לשישה פרסי אוסקר, ומתרחש בשנת 1968. כלומר, לאחר ההתנקשויות בג'ון ובובי קנדי ובמרטין לותר קינג, בין השאר, וכשמלחמת וייטנאם בעיצומה, הוועידה של המפלגה הדמוקרטית עמדה למנות כנציגה לבחירות לנשיאות את יוברט האמפרי, שאיכזב רבים במחנה הפרוגרסיבי בשל מהלכיו, ובראשן תמיכתו בהמשך המלחמה.

מפגינים אנטי-מלחמתיים גדשו את רחובות שיקגו, בה התקיימה הוועידה, ומצאו מולם את אנשי כוחות הביטחון, שהיו נחושים לקרב. זה הסתיים במאות פצועים ועצורים, אך הממשל החליט שלא להעמיד לדין אף אחד מן המפגינים, כיוון שפסקו כי המשטרה היתה אחראית לתקריות.

אך בחירות 1968, כזכור, הסתיימו במהפך פוליטי: ניקסון הרפובליקאי עלה לשלטון והממשל שלו החליט להפוך את ההחלטה על פיה משתי סיבות: כדי לנקום במשטר הישן וכדי לנטרל את מנהיגי המחאה, שהפכו את המלחמה השנויה במחלוקת מלכתחילה לפופולרית עד פחות.

התוצאה היתה משפט ראווה. מי שתוהה למה יש כעת סערה פוליטית כה גדולה בארצות הברית סביב מינוי שופטים, יכול לקבל כאן את התשובה. לשופט באמריקה יש כוח כמעט אינסופי והשופט במקרה זה, ג'וליוס הופמן, ניצל אותו כדי להתעמר בנאשמים, להשפיל אותם בהתנשאות ולהקטין אותם, ולמנוע מהם משפט צדק. בסוף הקריירה שלו, עמיתיו השפילו אותו בעצמם, אבל בסוף שנות השישים הוא הרשה לעצמו להתנהל כמו מלך אכזר - וכשהממשל פועל כמו ארגון פשע והשופטים מתנהגים בצורה כזו, הדמוקרטיה האמריקאית נחשפה במערומיה.

את השופט מגלם פרנק לנג'לה, ובין השחקנים שמגלמים את הנאשמים בולטים אדי רדמיין וסאשה ברון כהן, בתפקיד דרמטי יחסית ולא אופייני. כל אלה מסתייעים בתסריט משובח כתמיד של סורקין. אצלו, כפי שכבר הוכח ב"בחורים טובים", "הבית הלבן", "חדר החדשות", "מאניבול" ועוד, תמיד אפשר לדעת למה לצפות: דיאלוגים כה נונשלנטיים עד שאין בהם טיפה של פומפוזיות; כתיבה קולחת ורהוטה שמשכילה להנגיש כל סוגייה, גם כשמדובר בעגה משפטית ספציפית; יותר מקורטוב של חוש הומור, ובהמשך לכך, גישה אופטימית, לפחות בכל הקשור לחלום האמריקאי וליכולת לממש אותו למרות הכל.

הקומדיה השנונה, המפולפלת ופורצת הדרך על פוליטיקת הזהויות בקולג' יוקרתי יצאה לפני ארבע שנים ומאז היתה השראה לסדרה בשם זה. עוד לפני כן, היא ניצבה כאחת היצירות הבולטות בגל החדש של הקולנוע האמריקאי השחור, וגם גילתה לעולם את טסה טומפסון, שהפכה מאז לאחת הכוכבות הלוהטות בהוליווד. עכשיו נותר רק לחכות לריימיק הישראלי, שיתרחש בגילמן וייקרא "אשכנזים יקרים".

מוקומנטרי, כלומר דוקומנטרי מבוים, שהופץ בצרפת בשנה האחרונה וזכה לתהודה רבה, ואז נרכש בידי נטפליקס להפצה בינלאומית.

בסרט מככב ז'אן-פסקל זידי, צרפתי שהוריו מחוף השנהב, ואמן רב-תחומי שזה הפרויקט הקולנועי הגדול הראשון שלו, והוא זכה עליו בסזאר לשחקן המבטיח. "פשוט שחור" מתאר כיצד הכוכב העולה מנסה לארגן צעדה בכיכר הרפובליק למען זכויות השחורים, ולצורך העניין נפגש עם כמה מן האושיות הבולטות בתרבות הצרפתית השחורה, עומר סי למשל.

"פשוט שחור" נקרא כך כי כך הלבנים רואים את השחורים בצרפת, קודם כל כשחורים, רק כשחורים. השחורים עצמם, לעומת זאת, לא רואים את עצמם כשחורים, אלא כמשהו מורכב הרבה יותר. הנה רק כמה מן הקונפליקטים שעולים כאן וחושפים עד כמה מסובכת פוליטיקת הזהויות בצרפת, ואולי בכלל.

ומעל הכל, הסרט הוא פרודיה אחת גדולה על הייצוג של השחורים בקולנוע הצרפתי. זאת בדרך כלל בדמות של עבריין, משוקם או לא משוקם, או של החתן בקומדיות סטייל "למה זה מגיע לי"? או "יש לו את העיניים שלך", שממש במקרה גם כן נרכש בעבר בידי נטפליקס. שירות הסטרימינג אולי לא ער לכך, ואולי גם לא ער לאירוניה אחרת: העובדה שכתאגיד אמריקאי הוא מקדש בדיוק אותו פוליטיקלי קורקט שהסרט נהנה ללעוג לו.

ועוד שתי הערות: "פשוט שחור" עמוס בדיחות פנימיות ומפגשים עם אושיות למיניהן שלא מוכרות מחוץ לצרפת, אבל זה לא הפריע לאוניברסליות של "10 אחוז", למשל, וגם לא מפריע פה, אם כבר מדברים על סדרת הלהיט, משמח לבשר כי גם סטפי סלמה (סופיה) מגיחה לה במהלך הסרט.

מצער גם להעיר כי כרגיל בתוצרים צרפתיים שעולים בנטפליקס (כולל "10 אחוז") התרגום הוא חלטורה מבישה, שכנראה תורגמה מהתרגום האנגלי ובלי תשומת לב. "נישואי תערובת" הופך ל"נישואי קרובים", "איסלמיסטי" ל"מוסלמי" ועוד שלל פגמים שהם לא פחות מפוגעניים, וכל זאת מגוף כאילו רגיש תרבותית, שכסף לא חסר לו.

סרטה של הבמאית הברזילאית פטרה קוסטה, שהיה מועמד לאוסקר. הקולנוענית מתארת כאן מנקודת מבט אישית, לאומית ועיתונאית את מה שמתחולל במדינתה ומנסה להבין איך הגיעה לקצה תהום כזה. מכל המדינות שאני מתעניין בהן, ברזיל היא המשוגעת מכולן, וכיאה לכך יש בסרט הזה דברים מדהימים: למשל, בדיחה אחת בלתי נשכחת, שמסכמת את ברזיל ובעצם את העולם כולו: פוליטיקאי אחד פוגש איש עסקים במסיבה בארמון המושל בסאו פאולו. הוא שואל "מה אתה עושה כאן?" ואיש העסקים עונה - "אני תמיד כאן, זה אתם שמתחלפים"

סרט אנימציה צרפתי שנעשה בתקציב מזערי יחסית לתקציבים של להיטי האנימציה ההוליוודיים, ובכל זאת קיבל מועמדות לאוסקר, ובצד זאת עוד הרבה מועמדויות, פסלונים ותשבוחות. כמשתמע משמו, הוא עוסק בצעיר שכף היד שלו הלכה לטיול לבדו, ובמסע המקביל ורב התגליות וההפתעות של השניים. זוהי פנינה יצירתית ומלנכולית, המיועדת לקהל בוגר, שיש בה כמה רגעים יפים, כולל סצינה אחת בלתי נשכחת סביב שליח פיצה, אינטרקום, בדידות וכמיהה.

כמעט ואין בנטפליקס סרטים שאינם דוברי אנגלית, אבל פה ושם מסתתרות מאחורי האלגוריתמים שלו כמה פנינים טריות - כולל כאלה שלא הוקרנו בארץ כמעט בשום מסגרת, אפילו לא בטלוויזיה - ובשקט בשקט עלו כאן לשירות הסטרימינג בלי שום יחסי הציבור. דוגמה לכך היא "אהבה רבה" היפהפה של נביל עיוש המרוקאי בכיכובה של לונה אבידאר, סרט נפיץ ושערורייתי שהעז לפני שלוש שנים לשבור טאבו ולעסוק בתופעת הזנות במרקש, מה שהוביל למתקפה אלימה נגד הבמאי והשחקנית במולדתם. ראוי לצפות בדרמה הזו גם כהצדעה לאומץ לבם של יוצריה.

יחד עם צרפת ורוסיה, טורקיה היא אחת משלוש המדינות היחידות באירופה בהן נתח השוק של הקולנוע המקומי לא פחות גדול מזה של הוליווד. המורשת הקולנועית הטורקית עשירה ומפוארת, והולידה לאורך השנים להיטי פסטיבלים ולהיטים מסחריים. בחודש האחרון, בעיצומו של משבר הקורונה, היא רשמה שיא נוסף - והפעם עם "נס בתא מספר 7" ("7 Kogustaki Mucize").

לכל תקופה יש את הטירוף הבלתי צפוי שלה, ובגל הראשון של הקורונה זה היה הלהיט הטורקי הזה, המבוסס על סרט קוריאני שלא עורר תהודה בינלאומית מיוחדת. "נס בתא מספר 7", לעומת זאת, טיפס לצמרת דירוגי הצפייה של נטפליקס בשלל מדינות ברחבי העולם, כולל בישראל, ורכש לעצמו שני מעמדות - "הסרט שכולם מדברים עליו" ו"הסרט שכולם בוכים בגללו". אפילו ניימאר, מכוכבי הכדורגל הגדולים בעולם, הזיל דמעות ברשתות החברתיות בעקבות הצפייה בו.

אז על מה כל המהומה? לאותם פתיתי שלג נדירים שלא צפו, נספר כי הסרט מתרחש ב-1983, לאחר ההפיכה הצבאית. העלילה עוסקת בגבר רפה שכל ואב יחידני, המתגורר בכפר אגאי. אין לו דבר בעולם מלבד בתו, ולה אין דבר מלבדו. ההרמוניה ביניהם מופרת כשהוא נקלע לסיטואציה, ומואשם ברצח ילדתו של קצין בכיר וכל-יכול, אף שהיא נפלה למותה בלי מעורבות שלו.

הגיבור החף מפשע נידון למוות, ובהמתנה לחבל התלייה, נשלח לכלא. מאחורי הסורגים, הוא מתיידד עם שותפיו למאסר - פושעים מסוכנים, שמתברר כי מאחורי החזות המחוספסת שלהם מסתתרת נשמה טובה, בטח יותר מזו של אנשי הצבא. בשלב מוקדם, הם מבינים כי לא ייתכן שהשה התמים ביצע את הפשע, ומחליטים לעשות כל מה שאפשר כדי לאחד בינו לילדתו.

"נס בתא מספר 7" משתמש באלמנטים עלילתיים המזכירים כמה סרטים קודמים, למשל "חומות של תקווה" ו"שיער", אבל יותר מכל הזכיר לי את "פדינגטון 2", שגם בו הדוב החביב הופלל, נשלח לכלא ופתח את לבם של האסירים מזרי האימה.

זה עבד בלהיט הבריטי לכל המשפחה, וזה עובד גם כאן. הדינמיקה בין הגיבור לאסירים סוחפת וכובשת, והסצינות המתרחשות בין כתלי הכלא משכנעות וחזקות. נושבת מהן רוח הומנית, סולידרית ומלאת תקווה - בדיוק מה שאנו זקוקים לו כעת, ומן הסתם זה אחד ההסברים להצלחת הסרט.

לעומת זאת, הרגעים המתארים את הקשר בין הגיבור לבתו חורקים קמעה. הם סובלים מסנכריניות יתר ומבוצעים ביד לא עדינה. כל זה לא גורע לחלוטין מאיכותו של הסרט: לא בכיתי בו, ועדיין מדובר בסך הכל במלודרמה אפקטיבית ומעוררת השראה, שקשה להוריד ממנה את העיניים, ומותירה חותם גם לאחר הצפייה. הבימוי של מהמט אדה אוזטקין מיומן, וכל השחקנים עושים עבודה יוצאת מן הכלל. בולט בהם אראס בולוט יינמלי, שאמין כגיבור המאותגר שכלית, ואילקר אקסום, המצוין כמנהיג האסירים.

שני אלה, כמו שחקנים אחרים בסרט, הם פנים מוכרות לקהל הטורקי - אבל לא בעולם, מה שלא הפריע ל"נס בתא מספר 7" להפוך להצלחה כה גדולה. זה קרה באופן אורגני לגמרי, בלי קמפיין שיווק נוצץ, בלי יחסי ציבור וגם בלי עזרה מביקורת הקולנוע חסרת ההשפעה, אלא באופן אורגני לגמרי. וגם, כמובן, בזכות השליט האמיתי של ימינו - האלגוריתם.

מי שפיתח אובססיה לסרט מוזמן לצפות במקור הדרום קוריאני, וגם בעיבודים נוספים שהופקו לו בהודו, בפיליפינים ובאינדונזיה, והיד עוד נטויה. כלומר, מדובר ב"זרים מושלמים" החדש: תוצר מקומי עם ממד אוניברסלי, שזוכה לשלל גרסאות בשפות שונות. מעניין אם גם הפעם זה ייגמר בהצגה בתיאטרון הבימה.

סרטה של הודה בן-ימינה על צעירות בנות מהגרים מן הפרברים הפריזאים זכה בפרסים לסרטי הביכורים הן בפסטיבל קאן והן באוסקר הצרפתי. אצלנו כמעט לא שמעו עליו, אולי כי אין פה הרבה פתיחות לקולנוע אירופאי המציג סיפורים של נשים מוסלמיות, אז מזל שיש את נטפליקס בשביל לתת להן במה.

סרט האנימציה הראשון של לין מנואל מירנדה ("המילטון"), שכתב את השירים וגם מדבב את הדמות הראשית - קינקז'ו, חיה חמודה הידועה גם כדביבון לופת. הוא חי בהוואנה עם הבעלים שלו - מוזיקאי ישיש שמעולם לא זכה לאור הזרקורים, אבל שמח בחלקו.

מתברר כי בצעירותו, היתה לזמר הקובני שותפה מוזיקלית ואהובה, אותה מדבבת גלוריה אסטפן. הפריחה המקצועית שלה הפרידה ביניהם - אך כעת, רגע לפני שמאוחר מדי, נוצרת ההזדמנות לאחד ביניהם להופעה ונשיקה אחת אחרונה, מה שמוציא את הדביבון למסע בעקבותיה.

לתוך הקלחת נכנסת גם קרובת משפחתה של הזמר הקשיש, נערה תזזיתית שאחראית לאחת הנאמברים המוזיקליים המרכזים בסרט, ומזכירה לנו ש"ויוו" הוא לא "המילטון", אלא קומדיית אנימציה לכל המשפחה.

בכיסא הבמאי ישב קירק דה-מיקו, שהיה אחראי בעבר לכמה להיטים מסוג זה, למשל "הקרודים" ו"קופים בחלל". מבחינות רבות, "ויוו" דומה לסרטי אנימציה עם חיות מדברות שכבר ראינו לפניו. יש בו גם סצינות מהסוג שהן כנראה פק"ל בתוצרים הוליוודיים לקהל המשפחתי, למשל אחת בה האמא מתנצלת בפני בתה על כך שהיא לא מסוגלת להיכנס לנעליו של אביה המנוח.

מה שמבדל את "ויוו" מקודמיו הם שני אלמנטים. קודם כל, המוזיקה של מירנדה - אלה לא השירים הכי טובים שכתב בחייו, ועדיין הם מספיק משובחים כדי להפוך את הסרט ליותר מסתם תוצר גנרי. לכך גם תורמת עובדה נוספת - מעל הכל, מדובר בחגיגה של התרבות הקובנית, שמתפוצצת כאן כמו זיקוקי דינור באוויר עם כל הצבעים, הצלילים והקולות שלה.

ואולי חשוב מכל - זה ככל הנראה גם הסרט הראשון בכיכובו של קינקז'ו, דביבון שעד כה הופעתו היחידה על המסך היתה בפרק של "רחוב סומסום" מסוף שנות השישים, וכאן זוכה סוף כל סוף לכבוד הראוי לו.

בשנת 2009 יצא "יום הכן", ספר קצר ומאויר על משפחה שפעם בשנה חוגגת ריטואל כיפי: יום אחד שבו ההורים מסכימים לכל גחמה של הילדים שלהם. לאכול גלידה לארוחת ערב? לראות טלוויזיה כל הלילה? מה שתרצו.

הספר זכה להצלחה, והיו גם הורים שאימצו את השיטה. אחת מהן היא ג'ניפר גרנר, שיש לה שתי בנות ובן אחד מנישואיה לבן אפלק. מדי שנה, כפי שאפשר לראות באינסטגרם שלה, היא חוגגת את הריטואל המתירני, כך שהיה רק מתבקש ללהק אותה לעיבוד הקולנועי של "יום הכן", אותו ביים מיגל ארטטה.

גרנר מגלמת אימא החוטאת במה שנקרא "הורות הליקופטר", ומעורבת לפרטי-פרטים בחייה של שלושת ילדיה. בן זוגה, אותו מגלם אדגר רמירז, ניצב על תקן "השוטר הטוב", ובמסגרת הניסיונות שלהם לשפר את היחסים עם הילדים הכעוסים, הם מתוועדים למסורת "יום הכן" ומחליטים לאמץ אותה. התוצאה מפתיעה לטובה, מתגלה כסרט מצחיק, כיפי ואפילו קצת מרגש.

סרט שיצא ב-2009 ולא הותיר חותם מיוחד, אבל הצטרף לאחרונה לקטלוג של נטפליקס וטיפס לצמרת טבלאות הצפייה. אפשר להבין למה. מדובר בהפתעה נהדרת: מצחיקה, קצבית, חכמה, מלאת מתח מיני ועמוסה בכל טוב, ולא צריך להיות בני 17 כדי ליהנות ממנה.

הסרט משתייך לתת-הז'אנר של הטרנספורמציה הפיזית, שהוליד בין השאר את "שישי הפוך", "חוזר חלילה", "ביג", "פתאום 30" ולאחרונה גם "מרגישה פצצה". הפעם, הגיבור הוא גבר כושל בגילומו של מת'יו פרי , שלובש מחדש את הצורה הפיזית שהיתה לו כתיכוניסט, אותו מגלם זאק אפרון - שחקן ענק, שמאוחר יותר יפגין את כישוריו הקומיים והדרמטיים גם בסדרת סרטי "שכנים". בזכותו, וגם הודות לאיכות התסריט והבימוי, התוצאה תענוג שכיף להיזכר בו.

והנה עוד כמה סרטים, שאת רובם לא צריך להציג: קלאסיקות הפשע "פני צלקת", "החבר'ה הטובים", "השתולים" ו"אמריקן גנגסטר"; שלל סרטים של סטיבן ספילברג, כולל "להציל את טוראי ריאן", "טרמינל" ו"תפוס אותי אם תוכל", וגם - "מטריקס", "לורנס איש ערב" ועוד.

נעבור למשהו אחר לגמרי - מחוזות הקומדיה. כאן יש לנו את שני הפרקים הקורעים מצחוק של "איך להיפטר מהבוס" והרבה קומדיות מעולות של אדם סנדלר, למשל "תקועים בחופשה" ו"לזרום עם זה".
קומדיות רומנטיות: שני הפרקים של "סקס והעיר הגדולה" ושני הפרקים של "לא רק בלונדינית". הכל מומלץ!

בגזרת גיבורי העל: "האביר האפל", מסרטי הקומיקס הטובים אי פעם, וגם "באטמן מתחיל" ו"עלייתו של האביר האפל").

ולקהל המשפחות: הפרק הראשון והחביב של "החיים הסודיים של חיות המחמד", הפרק השלישי והנפלא של "מדגסקר", שלושת הפרקים המצוינים של "קונג-פו פנדה"; פרקים 4-1 של "שרק"; "הדרקון הראשון שלי" המרטיט; כל סרטי "בוב ספוג" ועוד.

תרבות
קולנוע