מאה סרטים לראות בנטפליקס

המאגר הקולנועי של נטפליקס עדיין מוגבל למדי, ובין השאר כמעט ואין בו סרטים תוצרת הארץ. עם זאת, מעבר להפקות של שירות הסטרימינג עצמו, כבר יש בו די והותר תוצרת מכל המינים והסוגים כדי שאפשר יהיה לשבת מולו ולערוך מרתונים קולנועיים.

בגלל שיטת האלגוריתמים הידועה לשמצה, קשה לקבל תמונה מלאה של התפריט הקולנועי הזמין בנטפליקס המקומי. קל יותר להגיע לקטגוריה "דרמות ספורט ברזילאיות ארוטיות ומרגשות שהיו מועמדות לגלובוס הזהב", מאשר למצוא איזה סרטים של ספילברג יש כאן. קראו לנו טכנופובים, אבל מה רע בקצת סדר ישן וטוב?

אז לטובת מי שמתגעגע לשיטה הקטלוגית של פעם, חפרנו בנבכי אימפריית הסטרימינג והצלחנו להתקין רשימה מסודרת של כמאה סרטים שווים שלדעתנו הייתם שמחים לדעת על קיומם בנטפליקס, ואז לסדר אותה לפי כמה קטגוריות סטנדרטיות, כשהקטגוריה הראשונה היא סרטים שהצטרפו לקטלוג של נטפליקס בחודשים האחרונים.

אחד הסרטים האמריקאים המדהימים והלא מוערכים דיו של השנים האחרונות, שהמבע הקולנועי המסחרר שלו מזכיר את הסדרה "אופוריה", ויש בו רגעים כל כך מפעימים עד שמתחשק לקום וצרוח.

בדומה ל"אור ירח", הסרט מתרחש בתוך הקהילה השחורה במיאמי, ובמקרה זה במשפחה מן המעמד הבינוני-גבוה, בה האחות הצעירה נדרשת להתמודד עם השלכות המעשה הבלתי נסלח שעשה אחיה. "גלים" אמנם שוחה בטריטוריות מוכרות, אבל פעם אחר פעם מצליח להפתיע ולשחק עם הציפיות של הקהל, ואף שיש בו אמירות חברתיות אקטואליות ורלוונטיות, הוא בראש ובראשונה חוויה קולנועית עילאית: מפתיעה, מרתקת ומעל הכל, מרגשת.

את הגיבורה מגלמת התגלית טיילור ראסל, בתפקיד פריצה מדהים כאחותו של הגיבור, שבשלב מסוים הופכת לגיבורה בעצמה. לצילום היפהפה, שמוציא את המיטב מן הפנים של הדמויות ומן השמים של מיאמי, אחראי דרו ראסל, שצילם את "סקין" זוכה האוסקר של גיא נתיב. הפסקול עשיר וכביר, וכולל בין השאר את השימוש הכי טוב בשיר של קנדריק לאמאר.

ריאיון מיוחד שלנו עם צלם הסרט.

והסרט הזה, לעומת זאת, מוערך יתר על המידה, ובכל זאת שווה לראותו - כי הוא מיוחד. וילם דפו ורוברט פטינסון מככבים כשני גברים הנשלחים לשמור על מגדלור אי שם בשלהי המאה ה-19, והתנאים הקשים והמבודדים במקום גורמים להם לאבד בהדרגתיות את השפיות. הבמאי רוברט אגרס, שכבר זכה לתהילה על "המכשפה", מתאר את התהליך הזה בצורה מסויטת ומסוגננת, שלפעמים מזכירה ציור, לעתים דומה לתיאטרון ולפרקים מתכתבת עם "מובי דיק".

סרטו של לוק בסון, שהיה להיט בינלאומי באמצע העשור הקודם. באופן מוצהר, הבמאי הצרפתי מנסה ליישר קו עם יצירות פילוסופיות ומהורהרות כמו "אודיסיאה בחלל" ו"עץ החיים", אך עושה זאת בכלים האופייניים לו - כלומר, אקשן צעקני ותסריט פשטני. השילוב הזה יוצר מפלצת השוות ערך לכך שצרפת היתה שולחת לאירוויזיון גירסת יורו-דאנס טראשית ל"רקוויאם" של מוצרט. זה מטופש, מן הסתם, אבל גם מרתק.

החגיגה הכה יומרנית הזו מתחילה דווקא בנקודת מוצא פשוטה במיוחד, בטח ביחס להפקות הוליוודיות בימינו: "לוסי" נמשך קצת פחות משעה וחצי ויש בו למעשה רק דמות מרכזית אחת - הצעירה שהוא נקרא בשמה, בגילומה המזהיר של סקרלט ג'והנסון. החשד כי מדובר במותחן פעולה סטנדרטי מתגבר כשאנו מגלים שהכוכבת הבלונדינית מגלמת סטודנטית אמריקאית תמימה, שגנגסטרים כופים עליה במהלך שהותה בטיוואן לשמש להם בלדר סמים.

אלא שאז, מתברר כי הסם המדובר אינו קוקאין או כל אבקה אחרת שראינו כבר אלף פעם בסרטי פעולה פחות נועזים, אלא חומר שמאפשר לאדם למקסם את הניצול של יכולותיו המוחיות. כתוצאה מרצף אירועים מקרי, נוסחת הקסמים חודרת לגופה של הגיבורה בכמות מופרזת ובאופן לא זהיר. וכך הצעירה הארצית הופכת בן-רגע לפנומן, שמסוגל ללמוד שפות תוך שנייה, לקרוא מחשבות וכיוצא בכך, ומכאן והלאה כדור השלג רק הולך ומתגלגל: ככל שנוקפות הדקות, מתגברת ההשפעה הכימיקלית, גדלים אחוזי הניצול של המוח ומתעצם כוחה של לוסי.

בסון ככל הנראה כבר לא יזכה בפרס נובל למדעים, אבל הוא מבין את האמנות שלו יותר מרוב הבמאים שפועלים היום, ומניע את העלילה בקצב קולנועי מושלם, בלי כל חריקות. אין בסרט ולו גרם אחד של שומן מיותר, והוא לא משעמם לרגע. גם מי שיישב ויצחק עליו, יעשה זאת כשעיניו דבוקות למסך. זה לא בידור אינטליגנטי, אבל זה בידור. לבמאי יש מספיק דמיון כדי למצוא שלל מצבים אחרים להעמיד בהם את הגיבורה, ובניגוד לנטייה הארכנית של הקולנוע בימינו, הוא דוחס אותם למסגרת של 89 דקות בלבד, וכך יוצר תחושה של אינטנסיביות ואנרגטיות. יותר מכל, "לוסי" הוא פרסומת לעידוד קיצור אורך הסרטים.

ההצלחה המסחררת של "ספיידרמן: אין דרך הביתה" עוררה מחדש את העניין בפרקים הקודמים בסדרה, וכמה מהם זמינים בנטפליקס. המבחר רנדומלי לגמרי: הוא כולל למשל את "ספיידרמן: השיבה הביתה", הפרק הראשון של הסדרה שבו טום הולנד גילם את איש העכביש, אבל לא את "ספיידרמן: רחוק מהבית", הפרק השני.

יש גם נציגות לשני השחקנים הקודמים שכיכבו כגיבור-העל, עם "ספיידרמן" בכיכובו של טובי מגוויר ו"ספיידרמן המופלא 2" בכיכובו של אנדרו גרפילד, כנראה החלש מבין הפרקים, ויש גם את הגלגול המהולל באנימציה, "ספיידרמן: ממד העכביש" זוכה האוסקר.

במאים לא אמריקאים יצרו כמה מהסרטים הטובים ביותר על אמריקה, למשל "פריז טקסס" של וים ונדרס, ונשים עמדו מאחורי כמה מהסרטים הטובים ביותר שנעשו על גברים, למשל "הרוכב" של קלואי ז'או. ג'יין קמפיון הניו זילנדית היא לא אמריקאית ולא גבר, וסרטה החדש "כוחו של הכלב" מתרחש במונטנה בשנות העשרים של המאה הקודמת.

הסרט מבוסס על ספרו בשם זה של תומאס סוואג', שיצא בעברית בהוצאת כנרת זמורה דביר בתרגומה של יעל אכמון. כשלעצמו, הכותר נקרא בשם ציטוט מספר תהילים: "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי". חובבי כלבים לא ישמחו לשמוע זאת, אבל הדברים התבססו על התפיסה שמדובר בחיות אכזריות, היודעות לזהות חולשה, לנצל אותה ולהסתער עליה.

כזה הוא גיבור הסרט, פיל, כמוסת רעל מהלכת בגילומו של בנדיקט קמברבאץ'. הוא מנהל חווה יחד עם אחיו ג'ורג', אותו מגלם ג'סי פלמונס, עוד שחקן שלאחרונה רואים אותו בכל מקום, וכאן נכנס מקור השראה תנ"כי נוסף - ניכר כי השניים מתכתבים עם הדמויות של קין והבל. פיל דברן, שתלטן ואגרסיבי - ג'ורג' שתקן, נעים הליכות ופסיבי.

ג'ורג' מתחתן עם אלמנה בשם רוז, אותה מגלמת קירסטן דאנסט, ופיל בז לה וגם לבן שלה, נער עדין בשם פיטר שהליכותיו מעודנות ורכות מדי לחוואי הכוחני, שאוהב להמחיש עד כמה הוא "גבר-גבר", ורוצה שכולם יהיו כמוהו. כשבתחילת הסרט מכין הילדון פרחים מנייר, למשל, הבוקר לועג ל"נשיות" שלו.

פיל גם אוהב לתרגם את מחשבותיו השליליות למעשים, ויודע כיצד לעשות זאת. בהיותו כלב עם חוש ריח טוב, הבוקר האכזר מזהה את החולשות של הקורבנות ומשתמש בהן כדי לענות את מושאי הבוז. עם הזמן, מתברר כי ייתכן שהגבריות המאולצת והמאומצת הזו אינה אלא דרכו של החוואי להדחיק את נטיותיו המיניות. עם הזמן, מתגלה גם כי הנער שהוא נהנה לרמוס כמו חרב בערוגת פרחים, אינו תמים כפי שהוא והצופים חשבו, ויעשה את כל הנדרש כדי להגן על האישה האהובה עליו בעולם, אימא שלו.

"כוחו של הכלב" עוסק במלחמה בין החרב לפרח, ואף שברור באיזה צד הוא, אין בו שום אשליות נאיביות. הסרט ממחיש שאי אפשר לנצח חרבות באמצעות פרחים בלבד, אלא צריך להשתמש בנשק שלהן, מה שמעלה את השאלה - האם זה באמת ניצחון, כשאנחנו מביסים את הצד השני באמצעות הטקטיקות שלו?

דרושה יותר מצפייה אחת כדי להבין את משמעותו האמיתית של הסרט. מוטב לצפות בו יותר מפעם אחת, ועל מסך גדול ככל האפשר. רק כך אפשר להעריך כהלכה את השימוש של קמפיון ושל הצלמת ארי וגנר בכוכבי וכוכבות הסרט - הפנים של בנדיקט קמברבאץ', קירסטן דאנסט וקודי סמית' מקפי והנופים השמימיים, שהיופי הטהור שלהם עומד בניגוד לאפלה של הדמויות האנושיות.

סרטו הראשון כבמאי של השחקן ג'ון קרסינסקי, שבניגוד לשמו עשה הרבה רעש, שבר קופות וגם זכה לסרט המשך (וגם השלישי בדרך).

קרסינסקי אף מככב בצד זוגתו בחיים אמילי בלאנט. הם מגלמים זוג החי בעולם פוסט-אפוקליפטי בו השורדים ניצודים בידי יצורים מזוויעים, והם מנסים להימלט מציפורניהם עם בנם ובת. הבת היא חירשת מלידה, ומגלמת אותה מיליסנט סימונדס, הסובלת מליקוי שמיעה גם במציאות.

אותם יצורים טורפים, מסתבר, עיוורים, אך כפיצוי על כך, יש להם אוזניים חדות והם מאתרים את הטרף לפי חוש השמיעה. לכן, על גיבורי הסרט למצוא דרכים אחרות לתקשר ביניהם ולא לצייץ. בעבר, אחד מבני המשפחה סטה מן החוק הזה, והתוצאה היתה מחרידה. אלה שנותרו, נאלצים להתמודד עם המטען של הטראומה. אם לא די בכל זה, כדי להקשות עוד יותר את העניינים, האם בהריון נוסף, מה שכמובן לא מקל עליה את ההדממה.

לעתים, מוצאים בני המשפחה את הדרך לדבר ביניהם: למשל, אם הם מסתתרים מאחורי זרם מים רועש שמסווה את הדיבורים שלהם. עם זאת, רוב הזמן התקשורת ביניהם מתנהל בשפת הסימנים או בצורות דוממות אחרות. זה לא משהו שאנחנו רגילים לו בסוג כזה של קולנוע, והולם תוצרים אמנותיים ומופשטים יותר, אך קרסינסקי מוכיח שגם כך אפשר למשוך קהל. עובדה שהציבור בארצות הברית נענה לסרטו, ובזמן הצפייה בו, אפשר להבין למה: למרות סגנונו הלא שגרתי ואולי דווקא בגללו, הוא סוחף, אפקטיבי ומעורר מתח והזדהות. נוסף לכך, "מקום שקט" גם מצליח להבהיל על אמת, ולגרום לצופה להתפתל בכיסא או לקפוץ ממנו.

אך תהיה זו טעות לקטלג את "מקום שקט" כזוועתון מפחיד ותו לא. הוא גם משלב רבדים וז'אנרים נוספים. במובן מסוים, זהו גם סרט הישרדות קלאסי, מן הסוג המתאר כיצד גיבורים נדרשים לגלות תושיה הולכת וגוברת כדי להישאר בחיים, וכך גם חושפים מה גדול האינסטינקט ההישרדותי של האדם, ומה הוא מוכן לעשות כדי להציל את עצמו ואת היקרים לו. נוסף לכך, מדובר גם בדרמה משפחתית, אינטימית וקאמרית, שלמעשה יש בה ארבע דמויות בלבד. כמו כן, קשה גם שלא לראות בה אלגוריה פוליטית, ולזהות את האירוניה הטמונה בסיפור על עולם שאי אפשר להשמיע בו ולו ציוץ, המגיע לאקרנים דווקא בעידן של הנשיא הצייצן מכולם.

מעל כל אלה, גם לאור העובדה שחלקים ניכרים מן העלילה מתרחשים ביער, קשה שלא למצוא בה הדים לשואת יהודי אירופה, ולסיפורים על הורים במחבוא שנדרשו להשתיק את עולליהם בכל דרך כדי שרעשיהם לא ימשכו תשומת לב. כשאנו חוזים במשפחה העומדת במרכז "מקום שקט" ממציאה שלל טריקים כדי להמשך לקיים את שגרת חייה בלי רעשים מיותרים, מיד עולה בזיכרון הקטע מיומנה של אנה פרנק, בו היא מתארת כיצד בני משפחתה נהגו באופן דומה בעליית הגג, כדי שהעובדים במפעל מתחתיהם לא יחשדו בקיומם. בקיצור - סרט מקורי, עשוי היטב, מלא עוצמה ומעורר מחשבה.

דרמה על פי סיפורה של הארייט טאבמן - דמות מופת, שעל קורותיה תלמידים אמריקאים לומדים כבר בבית הספר היסודית. היא רשמה על שמה שלל הישגים יוצאי דופן: לאחר שהשתחררה בעצמה מעבדות, סייעה להוציא לחופשי עוד עשרות עבדים במהלך מלחמת האזרחים. נוסף לכך, התגייסה לצבא האיחוד ותרמה לו רבות, כשבין השאר הפכה לאישה הראשונה שהובילה מבצע צבאי במהלך המלחמה.

קורותיה של הארייט כוללים שלל מעשים מופלאים, המתוארים כאן בדרך שיוצרת תחושת התעלות. כך, למשל, באחד הרגעים היפים בסרט, היא חוזרת מאחד מן המסעות שלה עם כל כך הרבה עבדים משוחררים, עד שמי שעזר לה לתכנן ולארגן את המסע הזה נופל מן הכיסא, במובן הכי מילולי של המילה.

נוסף לכך, השתלשלות העניינים כאן גם מאפשרת להיווכח עד כמה אכזרית היתה העבדות באמריקה. נכון, ראינו כבר לא מעט סרטים על הנושא, אבל כל פעם לומדים פרטים חדשים - ומזוויעים. בעוד רגע מפתח, הארייט נחרדת לשמוע על חוק חדש, המאפשר לרדוף עבדים משוחררים גם אם הצליחו לחמוק למדינות האיחוד, וזו רק דוגמה אחת מיני רבות.

את הגיבורה מגלמת סינתיה האריבו. היא נדרשת לשאת את הדרמה כולה על גבה ועושה זאת בלי למצמץ ובלי אף תו מזויף. פניה מלאות ההבעה משלבות בין חומרת סבר לכריזמה מעוררת השראה. לא פלא שגרפה שלל תשבוחות, פרסים ומועמדויות על הופעתה.

מבין סרטי המפלצות הקלאסיים של יוניברסל, "האיש הבלתי נראה" מ-1933 הוא הטוב מכולם. העיבוד המודרני שלו משנת 2020 לא מבייש את הפירמה, ומצליח להצדיק את קיומו ולהעניק לו פרשנות אקטואלית כשהוא הופך אותו לסיפור על גבריות רעילה ומערכות יחסים אלימות. בתפקיד הראשי אליזבת מוס, בתפקידה הקולנועי המוצלח עד כה, ולעבודת הבימוי החכמה והיצירתית אחראי לי וונל.

רצה הגורל והסרט הזה היה אמור לצאת לאקרנים רגע לפני הקורונה, שקברה והשכיחה לחלוטין אותו ואפילו את השערורייה הפוליטית סביבו. אולי הסיבוב בנטפליקס יעניק לו תהילה מחודשת. מדובר בקומדיית אימה סאטירית מתת-הז'אנר העוסק בציד של בני האדם, ובמקרה זה הציידים הם ליברלים יפי נפש ותקינים פוליטית הצדים את מי שהם רואים כנחותים מהם. מדובר בסרט סוחף, משעשע ומקורי, שלשם שינוי בהוליווד לא יורה במטרות קלות.

העונה הרביעית של "דברים מוזרים" הולכת ומתקרבת, ולקטלוג של נטפליקס חוזר אחד הסרטים שהכי השפיעו על הסדרה - "הגוניס", כמובן.

זה גם הסרט שצילק דור שלם של ילדים, ויחד עם "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" הוביל את הוליווד להנחיל את דירוג הצפייה PG-13, תמרור שהמשמעות שלו היא - גם אם עוד לא עשיתם בר מצווה, אתם יכולים לרכוש כרטיס, אבל אל תבכו אם יהיו לכם אחר כך סיוטים בלילה.

צפייה מחודשת ב"גוניס" מזכירה עד כמה קשוח הוא: הסרט מתחיל בסצינה בה אסיר תולה את עצמו בתא וממשיך עם קטע בו מכניסים יד של ילד לבלנדר, שלא לדבר על כך שאחת הדמויות המרכזיות מתגלה כמפלץ שאפילו דיוויד לינץ' היה מפחד ממנו.

למרות כל זה, מדובר גם בסרט מקסים, וכיאה לתור הזהב של העשייה ההוליוודית המסחרית שבו נעשה, הוא בית ספר לתסריטאות ולבימוי. בראייה לאחור, "הגוניס" גם בולט בגיוון המגדרי והאתני שבו, וזה עוד לפני שהדבר היה טרנדי ואופורטוניסטי.

בהקשר זה, מדובר גם באחד מסרטי הילדים הכי יהודים שנעשו בהוליווד. באחת מן הסצינות המבהילות אחת הדמויות אף מתחילה לדבר עברית. לא מפתיע בהתחשב בכך שהמפיק היה סטיבן ספיבלרג, ומאחורי המצלמה עמד ריצ'רד דונר, יהודי אף הוא, שהלך לעולמו מוקדם יותר השנה.

והעלילה, אם מישהו שכח או לא ידע, עוסקת בחבורת ילדים שמשפחתם עומדת לאבד את ביתם, היוצאת למסע בעקבות אוצר אבוד, ועוברת שלל הרפתקאות. חלק מהשחקנים עדיין פעילים בתעשייה, למשל ג'וש ברולין ושון אסטין, שאף הופיע ב"דברים מוזרים". אחרים נעלמו מהמסכים - ג'ף כהן, המגלם את הילד היהודי השמנמן, עושה היום חיל כעורך דין. הימור: לא רחוק היום בו יעשו עיבוד מחדש או המשכון לסרט, שייצא ישירות לסטרימינג וכל חברי הצוות המקורי שעדיין בחיים יגיעו בו להופעות אורח.

היו זמנים שבהם ההיתלות בציטוט מ"מבצע סבתא" הייתה חדה ומקורית, אבל אלה חלפו מזמן. ובכל זאת, קשה להיזכר בסרט קיץ שהתחיל במהירות 200 קמ"ש, לא עצר ולא האט אפילו לרגע כדי לשאוף אוויר במשך שעתיים תמימות. הקצב של "מקס הזועם: כביש הזעם" פועל כמו כוח ג'י על הצופה, יש בו את הכוח הקולנועי הקסום, שנדמה שכמעט אבד מהעולם, להדביק אותנו למושב.

מעבר לעריכה הנפלאה, צילומי המדבר המרהיבים, הכוראוגרפיה של סצנות האקשן והבימוי המוקפד כל כך של מילר, "מקס הזועם: כביש הזעם" הוא תחבולה נפלאה של סרט פמיניסטי במסווה של מצ'ואיזם, אוקטן גבוה ומשאיות ענק. עם כל הכבוד למקס הבוער מתחושות נקמה של טום הארדי, זו פיוריוסה של שרליז ת'רון שהופכת את הסרט למיוחד ושונה. במידה רבה ניתן לראות בו את אחד מחלוצי ז'אנר ההעצמה הנשית, שהולך וצובר תאוצה בימים אלה.

אשטון קוצ'ר הוא בדרך כלל מושא ללעג, אך מדובר בשחקן לא מוערך דיו, שכיכב בכמה סרטים מדהימים - למשל "התפשטות" מ-2009 או הסרט הזה מ-2004. הכוכב המצודד מגלם כאן צעיר שאהובת נעוריו שמה קץ לחייה. הוא מגלה כי ביכולתו לחזור אחורה בזמן ומנסה לנצל זאת כדי לתקן את העבר, אך מגלה כי כל ניסיון שכזה רק גורם לאפקט שרשרת שהופך את ההווה שלו למחריד עוד יותר. כך זה הולך ונמשך, עד שמשק כנפי הפרפר מובילים אותנו ואותנו לאחד הסופים המדכאים שראינו בקולנוע ההוליוודי המסחרי העכשווי.

לכתיבה המעולה ולבימוי המצוין אחראים אריק ברס, ג'. מקיי גראבר, שלמרבה הצער לא כל כך הצליחו למנף את הקריירה שלהם לאחר מכן.

סרטו האחרון של סטנלי קיובריק, מן הבמאים הגדולים אי פעם; אחד הסרטים שהוא היה הכי גאה בהם; אחד הסרטים הטובים של שנות התשעים; ואולי הסרט הכי טוב שיש בנטפליקס. נוסף לכך, זה אולי גם הסרט הכי טוב שנעשה על מונוגמיה, כך שאפשר לצפות בו כעת בצד "תמונות מחיי נישואים", הסדרה החדשה והמדוברת של חגי לוי שעוסקת בנושא דומה. את הזוג שעומד במרכז העלילה מגלמים טום קרוז וניקול קידמן, שהיו אז זוג גם במציאות.

סייט אן סאונד, כתב העת לקולנוע החשוב באי הבריטי ובעיני המשובח בעולם, בחר בסרט הזה כפנינה הכי גדולה של 2019. ואכן, עם קצת סבלנות ואורך רוח, צפייה ב"המזכרת" חושפת יצירת מופת.

מאחורי "המזכרת" עומדת ג'ואנה הוג, מן היוצרות הבולטות בקולנוע הבריטי של דורנו, והתסריט שכתבה וביימה מבוסס על חוויות מצעירותה. גיבורתו, בת דמותה, היא סטודנטית שנולדה עם כפית של זהב בפה, אך שואפת לעקוב בסרט הקצר הראשון שלה אחר משפחה ענייה, למרות התנגדות מוריה, הסבורים כי עליה לתאר דברים שעברה בעצמה.

בינתיים, מה שהיא עוברת זו זוגיות רעילה עם גבר מכור להירואין, הנהנה להתעלל בה רגשית. אך האמנם הוא זה שמשחק איתה, או שדווקא היא מנצלת אותו, כדי להתחשל ולהתבגר, לגבש את זהותה כאישה ולצבור את החוויות הדרושה לה כיוצרת? זו רק אחת מן השאלות שהסרט מותיר פתוחות, ואי אפשר להפסיק לחשוב עליו רבות אחר הצפייה.

בזמן הצפייה, הסרט מצליח להמם פעם אחר פעם. בזכות התסריט המבריק; התצוגה המהפנטת בתפקיד הראשי של הונור סווינטון-ברן, בתה של טילדה סווינטון, שמגיחה כאן כאמה הקולנועית; הפסקול, הכולל את מיטב הלהיטים הבריטיים משנות השמונים, התקופה בה העלילה מתרחשת; ועבודת הבימוי והצילום של הוג, המצליחה ליצור את התחושה המופלאה שאנחנו בתוך חלום בהקיץ. "המזכרת", כראוי לשמו, הוא סרט שזוכרים, ועם ובלי קשר להצלחתו, היוצרת כבר הכינה לו סרט המשך.

עיבוד לרב המכר של ג'ון בוין, העוסק בחברות בין בנו של מפקד מחנה השמדה לילד יהודי הכלוא מעבר לגדר. ביים ב-2008: מרק הרמן הבריטי, שהתפרסם בשנות התשעים כבמאי של סרטים חברתיים מתוקים-מרים כדוגמת "התזמורת" ו"קול קטן".

רוב סרטי השואה ההוליוודיים נועדו למרק את ייסורי המצפון של העולם המערבי. רובם מציגים את הנוצרים בתור צדיקים או קורבנות, וכדי להוסיף חטא על פשע, בדרך כלל עושים זאת בסגנון קולנועי כבד ומגושם. "הנער בפיג'מת הפסים", לעומת זאת, לא מהסס להציג את מה שקרה באמת במלחמת העולם השנייה ולעמת את הצופים המערביים עם הזוועה במלוא עוצמתה. הביטוי "סרט שלא יוצא מהראש" כאילו הומצא בשבילו.

מערבון אנימציה הנקרא בשמו של גיבורו - זיקית בדיבובו של ג'וני דפ, שמנסה להציל עיירה במערב הפרוע מהתייבשות. תוך כדי כך, הוא עובר מסע שיפגיש אותו עם כל הדמויות האופייניות לז'אנר, רק שהפעם כולן הפכו לחיות מדבריות, למשל נחש ולטאה. כמו כל דבר בסרט, גם המהפך הזואולוגי הזה מתגלה כהברקה, והוא מאפשר לגיבורים הקלאסיים של המערבון לקבל רובד נוסף ולהפוך בו בזמן גם לגיבורים של אגדה קסומה.

אמנם סביר להניח שגם זאטוטים יכולים ליהנות מהצפייה ב"רנגו", ובכל מקרה אין בו תכנים בעייתים, אבל האמת היא שהוא ישמח בעיקר מבוגרים - לא רק מפני שיש לו ערך מוסף לעכברי קולנוע, אלא בעיקר בגלל ש"רנגו" מעוצב בעצם כהזיה אחת גדולה, מהסוג שהקהל האמריקאי היה בולע בסוף שנות השישים יחד עם כמה טבליות אל.אס.די. זהו מסוג הסרטים שגורמים לך לתהות מה הבמאי לקח לפני שהתחיל בצילומים, וברור לך שהתשובה היא שזה היה משהו טוב.

בסיכומו של דבר, "רנגו" הוא מעין שילוב של היצירות הפסיכדליות של הבמאי אלחנדרו חודורובסקי ושל הסופר האנטר ס. תומפסון יחד עם המערבונים האופראיים של סרג'יו ליאונה - וכל אלה מוזכרים בסרט מפורשות. זה שילוב די לא ייאמן כשלעצמו, קל וחומר כשהוא קורה במוצר הוליוודי עתיר תקציב לכל המשפחה, ועוד כזה שריסק את הקופות וזכה באוסקר.

"האביר האפל" היה מן הסתם תפקידו האפל ביותר של הית לדג'ר - אבל כאן, שלוש שנים לפני כן ולפני מותו, הוא עשה את תפקידו היפה ביותר.

לדג'ר גילם דמות של בוקר שתקן בשם אניס, והסרט מגולל את סיפור אהבתו הבלתי אפשרית לבוקר אחר ומוחצן יותר, ג'ק, אותו מגלם ג'ייק ג'ילנהול. השניים מובילים עדר כבשים בתחילת שנות השישים, מבלים יחדיו הרבה לילות ארוכים ומשעממים ובסופו של דבר נכנעים לתשוקתם. הם מודעים לכך שהנסיבות החברתיות לא יאפשרו את מיסוד הקשר, ולאחר סיום המשימה חוזרים לבתיהם, מתחתנים ומקימים משפחה, אבל ממשיכים להתראות במחתרת לאורך השנים. עוד משתתפות אן האתווי ומישל וויליאמס, ולעבודת הבימוי הנפלאה אחראי אנג לי, שזכה על כך באוסקר. בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, לעומת זאת, "הר ברוקבק" הפסיד ל"התרסקות", במה שהיה ונותרה אחת ההפתעות הגדולות והעגומות בתולדות הטקס. היום זה לא היה קורה.

"חשבתי שיהיה יותר", אומרת דמותה של האם בגילומה של פטרישיה ארקט באחד מרגעי השיא הקשים מנשוא של "התבגרות", ומבטאת את מה שיש להניח כי רבים מאיתנו חשים גם כן. תריסר השנים המתוארות כאן בחייו של הגיבור המתבגר ושל הוריו, שצולמו בזמן אמת, חולפות ביעף, כך שהצפייה היא התקף חרדה אחד גדול למי שיראים מן הזמן החולף. סרט גדול מהחיים, שהוא גם החיים עצמם, על מה שיפה בהם וגם מה שמאכזב - למשל העובדה שהדמות הראשית כאן מתפתחת מילדון מתוק לפוץ בלתי נסבל. הפסקול, שמתחיל בקולדלפליי ונגמר בארקייד פייר, מעצים את הדרמה הרגשית הגדולה מלכתחילה ומתפקד גם כקפסולת זמן מוזיקלית של דורנו.

לאחר שהתגלו לראשונה בסרטי "גנוב על העולם", היצורים הצהבהבים זכו לסרט משלהם, שהפך לשובר קופות ענקי ברחבי העולם ובארץ במיוחד. ההצלחה הכלכלית היתה מוצדקת, שכן מדובר ביצירת מופת שנונה ואנרכיסטית שגם גדולי האמנים הסוריאליסטים הצרפתיים של תחילת המאה הקודמת היו יודעים להעריך - וכיאה לפנינה שגיבוריה מדברים ג'יבריש, כל מילה נוספת תהיה מיותרת.

מאז ההצלחה של "מלתעות", ראינו על המסכים כמאה סרטי כרישים שונים ומשונים. הז'אנר קצת איבד את השיניים, אז הגיע זמן לחיה אחרת עם לוע מאיים. "מלתעות האימה" ("Crawl"), מספק את הצורך הזה, ומעמיד במרכזו קרב בין אנשים ותנינים. התוצאה אפקטיבית ומהנה לצפייה.

הסרט מציג חזון פוסט-אפוקליפטי בו פלורידה מוצפת לחלוטין בעקבות הוריקן אימתני במיוחד. אחת התוצאות של אסון הטבע הזה היא שתנינים עולים יחד עם המים, וכמובן שהם לא שמחים לפגוש מולם בני אדם. שני קורבנות פוטנציאליים שלהם הם שחיינית צעירה (קאיה סקודלריו) שהגיעה למקום כדי לחלץ את אביה המנוכר (ברי פפר). שניהם לא מתכוונים להיכנע כל כך מהר, ועושים כל שביכולתם כדי לא להפוך לארוחת ערב. על הדרך, הם גם מקבלים הזדמנות להתפייס ולתקן את יחסיהם העכורים.

את "מלתעות האימה" ביים מאסטר האימה הצרפתי אלכסנדר אז'ה, והפיק סם ריימי, מי שהתניע את תור הזהב הנוכחי של להיטי גיבורי-העל עם "ספיידרמן". את התסריט כתבו מייקל ושון רסמוסן, והוא משתמש בז'אנר האימה כדי לעסוק במשבר האקלים ובהשלכותיו העתידיות - נושא שרק נהיה יותר אקטואלי מאז צאת הסרט לפני שנתיים.

ארבע שנים לאחר צאת "החוב" של אסף ברנשטיין ועידו רוזנבלום, הגיע עיבוד אמריקאי-בריטי שכתב מתיו ווהן וביים ג'ון מאדן. בהשראת המקור, הוא מציג את מעלליהם של שלושה סוכני מוסד בשתי נקודות שונות: בשנות השישים, בשעה שיצאו ללכוד פושע מלחמה נאצי, ובזמנים אלה, עת תהליך כתיבת הביוגרפיה של אחת מהן חושף את הפער בין האתוס שהיא טיפחה לאורך השנים ובין מה שהתחולל במציאות.

בניגוד ל"ממזרים חסרי כבוד", למשל, שעסק בנושאים דומים, "החוב" מציג את דמות הנוקם היהודי בצורה מורכבת ומלאת סתירות הרבה יותר. שלושת סוכני המוסד שבו מכילים בתוכם הן את גיבור-העל היהודי הפוסט-מלחמתי, זה שהחספוס הארץ-ישראלי חישל אותו, והן את היהודי הגלותי הרכרוכי, זה שלפי העדויות הלך כצאן לטבח. הסרט מזפזפ בין הזמנים גם כדי לזגזג ולעמת בין שתי הפרסונות הללו, לבדוק כיצד כל אחת מהן שייכת גם לפיקציה וגם למציאות, ולתאר כיצד ההיסטוריה הישראלית-כולה נבנית על הניגוד הבלתי ניתן להכלה הזה.

כתוצאה מכל זה, יש ל"החוב" עומק תיאורטי, והוא מצליח להשתמש בתבנית של ז'אנר מסחרי ונחות לכאורה כדי לטמון בחוכמה את השאלות התיאורטיות הללו מתחת לפני השטח.

מעל פני השטח, מציג מאדן מותחן מהוקצע, רהוט וקולח, שנהנה מעבודת בימוי מדויקת ובעיקר מתצוגות משחק טובות של ג'סיקה צ'סטיין והלן מירן. למרות מגרעותיו, מדובר בסך הכל בסרט אלגנטי, נבון, מהנה ומעל הכל - מעורר מחשבה.

אחד מסרטי האינדי האמריקאים האהובים והמוערכים של שלהי העשור הקודם, שלא הופץ בארץ מסיבות רנדומליות, כי באופן אוטומטי זכויות ההפצה שלו היו בידי מפיץ שלא אוהב סרטים כאלה, ומעולם לא הוקרן אצלנו על מסך גדול. כעת, לאחר שעלה בפלטפורמות השונות (יס, הוט, סלקום) הוא זמין גם בשירות הסטרימינג, ולמי שטרם צפו, כדאי מאוד לעשות זאת.

כמשתמע משמו, הסרט עוסק בילדה אמריקאית בשם קיילה שלומדת בכיתה ח'. כיוון שהתסריט נכתב לפני כמה שנים, הוא מהווה הנצחה לימים הרחוקים בהם ילדות לא השתמשו בטיק-טוק, אלא בוולוגים, והגיבורה מצלמת אחד קבוע, בו היא משתמשת ביוטיוב כדי לחלוק עצות לחיים טובים יותר.

אלא שקיילה עצמה מתקשה לקיים את העצות האלה, ומעבר להיותו קפסולת זמן לשנת 2018 הרחוקה, "כיתה ח'" עוסק גם בנושאים על-זמניים: הפער בין מנטרות ועצות לחיים עצמם; היחסים המורכבים בין ילדות בגיל הזה והוריהן; הצורך של תלמידי כיתה ח' לקבל אישור מתלמידי כיתה י'; הצורך, בכל גיל שלא יהיה, להיות נאהבת ומקובלת; וכמובן, הכוח המשתק הידוע כחרדה חברתית.

התרבות האמריקאית תקועה בגיל ההתבגרות (ראו ערך "Driving License") ויש הרבה סרטים בנושא, אך "כיתה ח'" מצליח לבלוט מכמה סיבות:

כיאה לגיל של הגיבורה שלו, הוא סרט חמוד, לפעמים כמעט חמוד מדי, ומנגד יש בו גם סצינות שהן ההפך המוחלט, למשל זה בו קיילה מוצאת את עצמה ברכב עם נער גדול ממנה, ומה שקורה שם מתואר בצורה חמורת סבר, שלא צובטת בלחי אלא מעוררת צמרמורת.

הוא מלוטש ואסתטי בכל הסטייל האפשרי והמצופה מחברת ההפקה שלו, A24, ומנגד הוא לא מייפה את גיל ההתבגרות. ובמילים אחרות - לגיבורה יש חצ'קונים. הדייט היחידי שמוצג בו ממש לא עונה על הסטנדרטים המקובלים של יופי בהוליווד, והוא מגושם, עקום וחינני, כמו המציאות.

נוסף לכך, אף שמדובר בטבילת האש של התסריטאי בו-ברנהאם והכוכבת אלזי פישר, הרי שהכתיבה, המשחק, והבימוי ללא רבב, דופי או שומן מיותר. הסרט נמשך תשעים דקות ואין בו שנייה לא במקום

ומעל הכל, זה פשוט סרט שיש בו כמה מן הסצינות הכי יפות שנראו על המסך הגדול בשלוש השנים האחרונות - הכי יפות, והכי מעוררות הזדהות. לכל אחד יש את הכיתה ח' שלו, אבל הכיתה ח' הזו היא של כולנו.

מכל הסרטים שנטפליקס הפיקה בעצמה, זה אחד הלהיטים הגדולים ביותר - ובצדק. בסרט מככבים אדם סנדלר וג'ניפר אניסטון, ואפילו כמעריץ ותיק שלהם, הוא הפתיע אותי לטובה. אם מישהו מעביר קורסים וירטואליים בתסריטאות, אמליץ לו להשתמש בתסריט של "תעלומת רצח" כדוגמה לאיך בונים דמויות, מוטיבציה וקונפליקטים, איך מציבים מכשולים בפני גיבורים ואיך מתירים את העלילה, וכל זאת בצורה מיומנת וחלקה.

עוד אי אפשר לקבוע מה יהיה הסרט הכי טוב של כריסטופר נולאן בעשור הנוכחי, אבל זה הסרט הכי טוב שלו בעשור הקודם - סרט עוצר נשימה לאורך 128 דקותיו, מהפתיחה המסחררת ועד הסוף החידתי, ושילוב מושלם ונדיר בין מוצר הוליוודי מבדר ועתיר פעולה ליצירה פילוסופית, מהורהרת ומלאת סימני שאלה.

שתי קלאסיקות קורעות מצחוק של החבורה הבריטית מונטי פייתון. "בריאן כוכב עליון" הוא סאטירה פרועה על המיתוס של ישו - סרט שעדיף אפילו לא להתחיל לדמיין מה היה קורה לו ניסו לעשות אותו בימינו. "הגביע הקדוש" הוא פארודיה על סיפור מסעותיו של המלך ארתור. שני הסרטים מספקים שעות של עונג, עם הומור בריטי שנע בין השנינות לוולגריות, ציטוטים לפנתיאון ושלל סצינות בלתי נשכחות - תמיד תסתכלו על הצד הטוב של החיים!

11 שנה ו-11 אוסקרים לאחר "טיטניק", ליאונרדו דיקפריו התאחד עם קייט ווינסלט, והפעם בעיבוד לספרו של ריצ'רד ייטס המתרחש בפרברים האמריקאים של שנות החמישים. דיקפריו הוא פרנק, גבר שאינו מסוגל להסביר מה קורה בעבודה המשרדית שלו. ווינסלט היא אפריל, רעייתו המתוסכלת, שחולמת לשווא לכבוש את במת התיאטרון.

זו היתה הפעם הראשונה שהבמאי סם מנדז עבד עם זוגתו דאז ווינסלט, והוא לא חסך ממנה את שבטה - היא נאלצת לחלוק עם דיקפריו רצף בלתי פוסק של סצינות אכזריות כואבות, ולבצע אותן בדיוק חד כתער; תער שבסופו של דבר יחתוך את שניהם לגזרים. "חלון פנורמי" הוא יצירת מופת מדהימה - שילוב נדיר של תסריט מעמיק ואינטליגנטי להפליא, ליהוק מבריק, משחק נטול דופי, ומעל הכל בימוי שמשכיל לכלוא את הדמויות בצינוק הנינוח שלהם, אבל גם לשחרר לחופשי את כל רגשותיהם החבויים.

נטפליקס רכשה 21 סרטים של אולפן האנימציה היפני ג'יבלי, בהם כמה מהקלאסיקות הגדולות ביותר והנצחיות של המאסטר הייאו מיאזאקי - "המסע המופלא", "הנסיכה מונונוקי", "השכן שלי טוטורו" ו"שירות המשלוחים של קיקי" למשל.

כדאי לשים לב גם לסרטים חדשים יותר של האולפן, בהם מיאזאקי היה מעורב כתסריטאי ומפיק ולא כבמאי, בעיקר "הלקחנים - עולמה הקסום של אריאטי" ו""תצפית על גבעת הפרגים". צריך רק לציין שכל אלה קיימים בשפת המקור ובדיבוב לפולנית, רוסית, אנגלית וערבית - אבל לא לעברית.

ילדי האייטיז והניינטיז סובלים מכמה טראומות קולנועיות קולקטיביות: סצינת הביצה ב"הסיפור שאינו נגמר", הסוף של "אני והחבר'ה", ההתחלה של "מלך האריות" והמוות ב"החברה שלי" ("My Girl").

כזכור, מדובר בדרמה אמריקאית, שעלתה לאקרנים ב-1991 ומתרחשת בתחילת שנות השבעים. היא עוקבת אחר ילדה בת 11 וחברה הטוב ביותר, בן גילה. נשמע תמים על פניו, אלא שיתר הפרטים מורבידיים במיוחד: אמה של הגיבורה מתה, סבתה גוססת, אביה עובד כמנהל בית הלוויות וחמור מכל - חבר הנפש שלה, שבתחילת הסרט מזהירים אותנו כי הוא סובל מכל אלרגיה אפשרית, מת כתוצאה מעקיצות דבורים.

גם אם חווינו מוות במשפחה או על המסכים, הסצינה הזו בכל זאת הצליחה לצלק אותנו בזמן אמת. גם בגלל הגרפיות האכזרית יחסית שלה, וגם בגלל שהמוות בה כל כך סתמי ושרירותי. עמו הגיעה גם ההבנה שטרגדיות כאלה יכולות לקרות לכל אחד, בכל מקום.

סצינת המוות של הילד כה מטלטלת, עד שהיא נצרבה אצל רבים ורבות מאיתנו כזיכרון החזק ביותר מהסרט, אלא שבצפיות נוספות מתברר כי קורים בו גם הרבה מאורעות עצובים אחרים. למעשה, חייה של הגיבורה אינם אלא רצף של אכזבות, והאובדן מלווה אותה לאורך כל הדרך. אפילו דג הזהב בו היא זוכה ביריד נופל לה מהידיים.

מותו של חברה הטוב, מחריד ככל שיהיה, הוא בסך הכל נדבר אחד ברצף של שברונות לב שחווה הגיבורה, וכולם קשורים אחד בשני עלילתית ותמטית. אביה מוצא לראשונה אהבה חדשה, והילדה המתבגרת חווה גם את זה כסוג של מוות, ואילו היא עצמה סובלת מאהבה נכזבת למורה שלה, הבלתי מושג כמובן, וכשנודע לה כי הוא עומד להתחתן, אפשר לשמוע עד הסלון שלנו כיצד הלב שלה מתרסק לרסיסים.

ואם כבר אכזבות, צריך לומר שהצפייה המחודשת איכזבה אותי קמעה, שכן הסרט מקרטע פה ושם. הסוף המתקתק נראה מאולץ ומודבק לעומת כל מה שקרה לפניו - והבימוי של הווארד זייף, אשף קומדיות אייטיז, משתמש בצורה מגושמת בהילוכים איטיים ובמוזיקה מקורית. אך האם זה הוגן לצפות לשלמות ולגדולה מתוצר קטן וצנוע שכזה, שהפך לקלאסיקה לא כי כיוון לכך, אלא בגלל שהקהל הפך אותו לכזה?

נוסף לכך, יש בסרט שלל מעלות. חוץ מהסיומת, התסריט של לורנס אלווני האלמונית הוא מלאכת מחשבת של כתיבה, עם תשומת לב רגישה לפרטים הכי קטנים; בהופעתו כאבא, דן אקרויד מוכיח איזה שחקן אופי מבוזבז הוא, ג'יימי לי קרטיס מצוינת כאהובתו החדשה ומעל כולם עומדים שני הילדים - אנה קלאמסקי ומקולקי קאלקין, המפגינים שליטה ומיומנות יוצאות דופן בכל קנה מידה, ולא רק יחסית לגילם.

ואחרי כל זה, עולה השאלה - מהי המלצת המסע שלנו. האם מומלץ לצפות בסרט שוב ולפתוח את הצלקת מחדש? האם לעשות זאת גם עם הצאצאים, ולהעביר אותם את טבילת האש הזו?

זו אחריות גדולה לענות על הקושיה האחרונה, ובכל זאת אני מעז לומר שכן. בפרספקטיבה, נדהמתי להבין כמה דברים למדתי מ"החברה שלי". על אהבה ועל מוות, על אחווה ועל אלרגיות, על אמריקה ועל העולם. זה לא סרט אלא שיעור לחיים, וכמו כל השיעורים האלה, הוא כואב באותה מידה שהוא מאיר עיניים.

אחד הלהיטים הגדולים והמאפיינים של שנות התשעים, שלקח אותנו לסיבוב בהיסטוריה האמריקאית ובסופו של דבר הפך למיתולוגיה בפני עצמו. הסרט נרשם בדברי הימים מסיבות רבות ושונות - תצוגת המשחק זוכת האוסקר של טום הנקס בתפקיד הראשי; השימוש פורץ הדרך באפקטים ממוחשבים; הציטוטים שנכנסו לפנתיאון ("החיים הם כמו קופסת שוקולד") וכמובן כל הממחטות שנשלפו במהלך ההקרנות של סוחט הדמעות הזה. רוץ, פורסט, רוץ! וכבוש גם את טבלאות הצפייה של נטפליקס.

שיתוף הפעולה הרביעי והטוב מכולם של הבמאי אדם מקיי והשחקן וויל פארל, שמככב כאן לצד מרק וולברג. השניים מגלמים צמד שוטרים לוזרים המקבלים את ההזדמנות שלהם לאחר שהכוכבים של תחנת המשטרה מוצאים את מותם באחת הסצינות המפתיעות והמצחיקות של העשור. מכאן והלאה, הסרט רק נהיה יותר ויותר מצחיק, וממחיש את היכולת הנצחית של הקומדיה לחשוף עוולות חברתיות לא משעשעות בכלל. דרך פרשת הצווארון הלבן שחושפים הגיבורים, התגלה "החבר'ה האחרים" כאחד הסרטים האמריקאים הראשונים שעסקו במנגנון הנכלולי של וול-סטריט: נושא שנהיה אופנתי רק מאוחר יותר, ועדיין לא שכיח במיוחד על המסכים. כל זה גם הכשיר את הקרקע לקראת המעבר של הבמאי לתוצרים "רציניים" יותר, שעסקו בפוליטיקה ובכלכלה מנקודת מבט קומית פחות - "מכונת הכסף" ו"סגן הנשיא".

ערב צאת הסרט הזה, ב-2004, איש לא ציפה שיהפוך לשובר קופות כה גדול ואז לפולחן. בין השאר, כי מעטים הכירו את כוכבו הצעיר, ריאן גוסלינג, וגם רייצ'ל מק'אדמס שבצדו עוד לא פרצה. גם בעקבות הלהיט הזה, שניהם הפכו לכוכבים גדולים, והמלודרמה בהשתתפותם ממשיכה לככב בממים, גיפים וכדומה, לפעמים בקטע אירוני ולעתים לא. מובן שאין מדובר ביצירת פאר קולנועית, ובכל זאת כדאי לצפות בה לראשונה או פעם נוספת, כי דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה - את היותה הסרט הרומנטי הגדול האחרון של דורנו.

צריך להבהיר: נטפליקס לא יזמה ולא הפיקה את סרטו המהולל של אלפונסו קוארון, אבל היא מי שמיהרה להשקיע רבות כדי לרכוש את זכויות ההפצה שלו, ובכך הפכה מזוהה איתו והוא עימה. הסרט, שעלה בו בזמן גם למסכי הקולנוע בישראל ובמדינות רבות, מתבסס על זיכרונות הילדות של הבמאי המקסיקאי כדי להציג את סיפורה של האומנת שלו, ודרכה גם את סיפורה של מקסיקו כולה ובעיקר של הנשים בה. נכון, דרושה סבלנות כדי לצלוח אותו, אבל מגוחך לטעון כי לא קורה בו כלום. קורה בו המוות, קורים בו החיים. קורה בו, בקיצור, הכל.

אגב, "רומא" כולל גם קריצה קטנה ל"כוח משיכה" של קוארון, עליו זכה באוסקר לבימוי הטוב ביותר, וגם הוא זמין בנטפליקס.

עיבוד טרי לכתביו של שייקספיר בהפקת נטפליקס, שדילג על האולמות ונחת בשירות הסטרימינג מעט לאחר בכורתו העולמית במסגרת פסטיבל ונציה 2019. בהתבסס על המקור הקלאסי, מציג הסרט את סיפורו של הנרי החמישי, שעם עלייתו לכס המלכות הבטיח להתנהג אחרת מאביו צמא הדם, אך במהרה מצא את עצמו במלחמה מול צרפת, והוביל בה את צבאו לניצחון סוחף. את המלך מגלם טימותי שאלאמה, שפניו הלא סגורות על עצמן הולמות באופן מושלם את הגיבור כפי שהוא מתואר כאן - מלנכולי, מהורהר ומלא צער על כל טיפת דם שמותזת בגללו. בקיצור, מדובר בגרסה שייקספירית לז'אנר היורים ובוכים.

אמנם, לוקח לסרט זמן להתניע. אך מרגע שהמלך האנגלי חוצה את קווי האויב ופוגש את הנסיך הצרפתי, בגילומו של רוברט פטינסון, הלועג לנפח של אשכיו ומטיח בו סדרה של קללות עסיסיות, התוצאה כולה נהיית עסיסית כמו פרי בשל ומלא מיץ. מאחורי המצלמה עמד דיוויד מישוד, הקולנוען האוסטרלי המצוין שהיה אחראי ל"ממלכת החיות" בין השאר, והוא עושה את עבודתו לעילא ועילא: התסריט חד והביצוע שלו מצוין, עם תצוגות משחק מעולות ובימוי מרהיב וסוחף של סצינות הקרב.

הסצינות הללו מיישרות קו עם "משחקי הכס", ומתגלות כאלימות ביותר, כולל שלל ראשים ערופים, אחד מהם של ילד תמים. הרגעים הברוטליים מבהירים למה "המלך" הופק בידי נטפליקס ולא אצל דיסני, אך מצד אחר, יחסית לכמה סרטים אחרים שהוקרנו בפסטיבל בימים האחרונים, מדובר בתוצר רך יחסית.

בצד שאלאמה ופטינסון המצוין, זוהרים בסרט גם ג'ואל אדגרטון כפלסטף, יועצו הממולח של המלך האנגלי, ולילי-רוז דפ, כבתו של מלך צרפת. יש לה כאן רק סצינות ספורות, אבל הן מהותיות ביותר. היא מי שחושפת את האמירה האקטואלית והרלוונטית של הדרמה התקופתית הזו: העובדה שהמלחמה בין אנגליה לצרפת, כמו הרבה מלחמות לפניה ואחריה, היתה מיותרת לחלוטין, ונבעה מאינטרסים כלכליים צרים של קבוצה קטנה, שהקריבה על המזבח שלה קורבנות המוניים.

סרטו של סטיבן סודברג הוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה 2019 ומשם דילג על אולמות הקולנוע וקפץ ישירות לנטפליקס, בידיה הופק.

בסרט יש יותר שחקנים ושחקניות בעלי שם מאשר שבמכונת כביסה יש גרביים אבודים: מריל סטריפ, גרי אולדמן, אנטוניו בנדרס, ג'פרי רייט ושרון סטון הם רק חלק מן השמות כאן. כל אלה חושפים בפנינו את הסיפור מאחורי פרשת מסמכי פנמה, ומתארים כיצד חברת מוסאק-פונסקה הידועה לשמצה ביצעה עבירות מס גרנדיוזיות ברחבי העולם, לרווחתם של עשירי תבל ועל חשבונם של האנשים הפשוטים.

בהתבסס על אירועים אמיתיים, מגלמת סטריפ אחת מן הקורבנות הללו - אלמנה של אמריקאי שטבע למוות על סיפונה של אוניית תיירות, ואז מגלה כי הביטוח שלה לא שווה כלום, כי הפוליסה נמכרה דרך אחת מחברות הקש הקשורות במוסאק-פונסקה. היא יוצאת למסע נואש בעקבותיה, שמוביל אותה ואותנו מארצות הברית עד לסין ובחזרה.

מכאן והלאה, התסריט נפרש כמניפה, והסרט מרחיב את הפנורמה כדי לצאת מן הסיפור האישי אל התמונה הגדולה, שקשורה בכל אחד ואחת מאיתנו. סודרברג בונה באופן קצבי ומשעשע גלריה עשירה של דמויות צבעוניות וקווי עלילה מרתקים, ומיטיב להציג הן את המספרים והן את הפנים מאחורי עולם העבירות הפיננסיות, כך שהתוצאה מבדרת, סוחפת ומאירת עיניים.

המערבון של האחים כהן בכיכובם של ליאם ניסן, ג'יימס פרנקו, זואי קאזאן, טים בלייק נלסון ורבים אחרים. הוא מורכב משש אפיזודות, המתרחשות במערב הפרוע ומביאות לידי ביטוי את הסגנון המשעשע-מלנכולי-אקסצנטרי-אלים שכל כך מזוהה עם צמד היוצרים.

יש באפיזודות הללו שלל פנינים, אך האנתולוגיה עצמה אינה אחידה ברמתה, ובסופו של דבר מינורית למדי גם ברגעיה החזקים יותר. האחים כהן התקינו כאן שישה חטיפים בניחוחות המערב הפרוע שאינם מתחברים או מתגבשים לכדי משהו גדול יותר. לכן, אין בהכרח סיבה לצפות בשש האפיזודות ברצף או לפי הסדר, וגם לא חייבים לראות את כולן, בטח לא עד הסוף, כך שצפייה ביתית היא הפורמט המושלם בשבילן.

סרטו של ספייק לי נקרא במקור "Da 5 Bloods", כשם החמישייה שעומדת במרכזו: חמישה חיילים שחורים שלחמו בוייטנאם. מנהיגם מת במהלך הקרבות, והארבעה שנשארו בחיים נושאים את הטראומה במשך שנים, עד שהם חוזרים בימינו לשדות הקרב, בעקבות אוצר שנותר מאחוריהם וכעת ניתן לאתר אותו שוב.

מצד אחד, לי בונה את הסיפור הזה כמו להיט פעולה והרפתקאות לכל דבר, עם רפרנסים ברורים לקלאסיקה "האוצר מסיירה מדרה" ועם כל הקונבנציות של הז'אנר: מכשולים פיזיים כמו נחשים ומוקשים, ומכשולים מנטליים כמו החיכוכים בין חברי המשלחת שהזהב מסנוור את עיניהם. במובן הזה, אין הבדל גדול בין הסרט הנוכחי ושלל תוצרים דומים שקדמו לו ועסקו במחפשי אוצרות ו/או בחיילים משוחררים החוזרים לוייטנאם, מלבד העובדה שהפעם הכל מוצג מנקודת מבט שחורה. אם ב"רמבו", "אייר אמריקה" ודומיו לא היו שחורים, כאן כמעט ואין לבנים.

אך מצד אחר, הסרט מזכיר בעשייתו קולנוע סובייטי משנות העשרים. העריכה לא תמיד מקדמת את העלילה, אלא חותכת בפראות שמאלה וימינה כדי להציג בפנינו את הרעיונות שעומדים מאחוריה. שוב ושוב, ספייק לי מטיח בפרצופנו תמונות וקולות מהארכיון כדי לשים את הסיפור בקונטקסט היסטורי-חברתי. נוסף לכך, בכל פעם שאנו מדלגים לעבר, לזמנים שבהם הגיבורים היו חיילים צעירים, המסך משנה את הפורמט ומתאים את צורתו לדרך שבה האמריקאים ראו את המלחמה בטלוויזיה באותם שנים. ואולי נועז מכל: אותם שחקנים מגלמים את הדמויות בצעירותן ובבגרותן, כלומר בפער של יותר מיובל שנים; מהלך שככל הנראה נועד לטשטש את גבולות הזמנים, ולהמחיש שאין כזה דבר "עבר", כי הכל הוא הווה מתמשך. הגיבורים הזדקנו באחת בשדה הקרב, ומאז חיים את המלחמה מדי יום, כל פעם מחדש.

זה רק נדבך אחד בסרט, שמתפקע מרוב רעיונות. שום דבר מכל זה לא מתווך בצורה מעודנת במיוחד. ניואנסים מעולם לא עניינו את ספייק לי. גם כאן, הוא לא סתם מאכיל בכפית, אלא מפיל נפלם על ראשם של הצופים, פעם אחר פעם. לרוב, זה עובד: הסרט נמשך לא פחות משעתיים וחצי, אבל כמעט לא משעמם לרגע. הוא מותח ומשעשע בכובע שלו כמותחן הרפתקאות מלחמתי, ותוסס וחריף בכובעו כמנשר אקטיביסטי.

סרטה הראשון מזה 11 שנה של תמרה ג'נקינס, שלא ביימה מאז ש"לסגור מעגל" שלה זכה לשלל מועמדויות, פרסים ושבחים בשלהי העשור הקודם, וכנראה כי לולא מרחב התמרון העצום של נטפליקס, לא היה מתאפשר לה להמשיך וליצור דרמות אינדי קטנות, חכמות ורגישות.

פול ג'יאמטי וקתרין האן מככבים בסרט כרייצ'ל ורייצ'רד, שני אינטלקטואלים ניו יורקים, בשנות הארבעים לחייהם, המשתוקקים להביא ילד לעולם - אך כל הניסיונות שלהם אינם עולים יפה.

לאחר שמוצו האפשרויות האחרות, הם פונים לסיידי, האחיינית החורגת של ריצ'רד, שמעריצה אותם וגם זקוקה לכסף, כדי שתתרום ביצית. קרובת המשפחה, שמתגלה כמעין שילוב של פרנסס הא ושל דרלין בצעירותה ב"רוזאן", מסכימה לכך בהתלהבות, אך כמובן שמכאן והלאה מצפות עוד הרבה תסבוכות רפואיות, משפחתיות ורגשיות.

על פניו אפשר לחשוב כי זה סרט היפסטרי ופריבילגי על שלושה לבנים עם צרות של עולם ראשון, אך ג'נקינס מיטיב להציב את הסיפור בהקשר חברתי ובעיקר כלכלי, מהסוג שנדיר לפגוש בקולנוע אמריקאי. בסך הכל, זהו בדיוק מסוג התוצרים שהקולנוע האמריקאי היה מתהדר בהם בתורי הזהב שלו - דרמה איכותית, לא מסחרית, רגישה אנושית, רלוונטית ומלאת מחויבות חברתית, ומבוצעת לעילא בידי בעלות מלאכה מעולות.

זמן של מספרים: סרטו של ארון סורקין היה מועמד לשישה פרסי אוסקר, ומתרחש בשנת 1968. כלומר, לאחר ההתנקשויות בג'ון ובובי קנדי ובמרטין לותר קינג, בין השאר, וכשמלחמת וייטנאם בעיצומה, הוועידה של המפלגה הדמוקרטית עמדה למנות כנציגה לבחירות לנשיאות את יוברט האמפרי, שאיכזב רבים במחנה הפרוגרסיבי בשל מהלכיו, ובראשן תמיכתו בהמשך המלחמה.

מפגינים אנטי-מלחמתיים גדשו את רחובות שיקגו, בה התקיימה הוועידה, ומצאו מולם את אנשי כוחות הביטחון, שהיו נחושים לקרב. זה הסתיים במאות פצועים ועצורים, אך הממשל החליט שלא להעמיד לדין אף אחד מן המפגינים, כיוון שפסקו כי המשטרה היתה אחראית לתקריות.

אך בחירות 1968, כזכור, הסתיימו במהפך פוליטי: ניקסון הרפובליקאי עלה לשלטון והממשל שלו החליט להפוך את ההחלטה על פיה משתי סיבות: כדי לנקום במשטר הישן וכדי לנטרל את מנהיגי המחאה, שהפכו את המלחמה השנויה במחלוקת מלכתחילה לפופולרית עד פחות.

התוצאה היתה משפט ראווה. מי שתוהה למה יש כעת סערה פוליטית כה גדולה בארצות הברית סביב מינוי שופטים, יכול לקבל כאן את התשובה. לשופט באמריקה יש כוח כמעט אינסופי והשופט במקרה זה, ג'וליוס הופמן, ניצל אותו כדי להתעמר בנאשמים, להשפיל אותם בהתנשאות ולהקטין אותם, ולמנוע מהם משפט צדק. בסוף הקריירה שלו, עמיתיו השפילו אותו בעצמם, אבל בסוף שנות השישים הוא הרשה לעצמו להתנהל כמו מלך אכזר - וכשהממשל פועל כמו ארגון פשע והשופטים מתנהגים בצורה כזו, הדמוקרטיה האמריקאית נחשפה במערומיה.

את השופט מגלם פרנק לנג'לה, ובין השחקנים שמגלמים את הנאשמים בולטים אדי רדמיין וסאשה ברון כהן, בתפקיד דרמטי יחסית ולא אופייני. כל אלה מסתייעים בתסריט משובח כתמיד של סורקין. אצלו, כפי שכבר הוכח ב"בחורים טובים", "הבית הלבן", "חדר החדשות", "מאניבול" ועוד, תמיד אפשר לדעת למה לצפות: דיאלוגים כה נונשלנטיים עד שאין בהם טיפה של פומפוזיות; כתיבה קולחת ורהוטה שמשכילה להנגיש כל סוגייה, גם כשמדובר בעגה משפטית ספציפית; יותר מקורטוב של חוש הומור, ובהמשך לכך, גישה אופטימית, לפחות בכל הקשור לחלום האמריקאי וליכולת לממש אותו למרות הכל.

הקומדיה השנונה, המפולפלת ופורצת הדרך על פוליטיקת הזהויות בקולג' יוקרתי יצאה לפני ארבע שנים ומאז היתה השראה לסדרה בשם זה. עוד לפני כן, היא ניצבה כאחת היצירות הבולטות בגל החדש של הקולנוע האמריקאי השחור, וגם גילתה לעולם את טסה טומפסון, שהפכה מאז לאחת הכוכבות הלוהטות בהוליווד. עכשיו נותר רק לחכות לריימיק הישראלי, שיתרחש בגילמן וייקרא "אשכנזים יקרים".

מוקומנטרי, כלומר דוקומנטרי מבוים, שהופץ בצרפת בשנה האחרונה וזכה לתהודה רבה, ואז נרכש בידי נטפליקס להפצה בינלאומית.

בסרט מככב ז'אן-פסקל זידי, צרפתי שהוריו מחוף השנהב, ואמן רב-תחומי שזה הפרויקט הקולנועי הגדול הראשון שלו, והוא זכה עליו בסזאר לשחקן המבטיח. "פשוט שחור" מתאר כיצד הכוכב העולה מנסה לארגן צעדה בכיכר הרפובליק למען זכויות השחורים, ולצורך העניין נפגש עם כמה מן האושיות הבולטות בתרבות הצרפתית השחורה, עומר סי למשל.

"פשוט שחור" נקרא כך כי כך הלבנים רואים את השחורים בצרפת, קודם כל כשחורים, רק כשחורים. השחורים עצמם, לעומת זאת, לא רואים את עצמם כשחורים, אלא כמשהו מורכב הרבה יותר. הנה רק כמה מן הקונפליקטים שעולים כאן וחושפים עד כמה מסובכת פוליטיקת הזהויות בצרפת, ואולי בכלל.

ומעל הכל, הסרט הוא פרודיה אחת גדולה על הייצוג של השחורים בקולנוע הצרפתי. זאת בדרך כלל בדמות של עבריין, משוקם או לא משוקם, או של החתן בקומדיות סטייל "למה זה מגיע לי"? או "יש לו את העיניים שלך", שממש במקרה גם כן נרכש בעבר בידי נטפליקס. שירות הסטרימינג אולי לא ער לכך, ואולי גם לא ער לאירוניה אחרת: העובדה שכתאגיד אמריקאי הוא מקדש בדיוק אותו פוליטיקלי קורקט שהסרט נהנה ללעוג לו.

ועוד שתי הערות: "פשוט שחור" עמוס בדיחות פנימיות ומפגשים עם אושיות למיניהן שלא מוכרות מחוץ לצרפת, אבל זה לא הפריע לאוניברסליות של "10 אחוז", למשל, וגם לא מפריע פה, אם כבר מדברים על סדרת הלהיט, משמח לבשר כי גם סטפי סלמה (סופיה) מגיחה לה במהלך הסרט.

מצער גם להעיר כי כרגיל בתוצרים צרפתיים שעולים בנטפליקס (כולל "10 אחוז") התרגום הוא חלטורה מבישה, שכנראה תורגמה מהתרגום האנגלי ובלי תשומת לב. "נישואי תערובת" הופך ל"נישואי קרובים", "איסלמיסטי" ל"מוסלמי" ועוד שלל פגמים שהם לא פחות מפוגעניים, וכל זאת מגוף כאילו רגיש תרבותית, שכסף לא חסר לו.

סרטה של הבמאית הברזילאית פטרה קוסטה, שהיה מועמד לאוסקר. הקולנוענית מתארת כאן מנקודת מבט אישית, לאומית ועיתונאית את מה שמתחולל במדינתה ומנסה להבין איך הגיעה לקצה תהום כזה. מכל המדינות שאני מתעניין בהן, ברזיל היא המשוגעת מכולן, וכיאה לכך יש בסרט הזה דברים מדהימים: למשל, בדיחה אחת בלתי נשכחת, שמסכמת את ברזיל ובעצם את העולם כולו: פוליטיקאי אחד פוגש איש עסקים במסיבה בארמון המושל בסאו פאולו. הוא שואל "מה אתה עושה כאן?" ואיש העסקים עונה - "אני תמיד כאן, זה אתם שמתחלפים"

סרט אנימציה צרפתי שנעשה בתקציב מזערי יחסית לתקציבים של להיטי האנימציה ההוליוודיים, ובכל זאת קיבל מועמדות לאוסקר, ובצד זאת עוד הרבה מועמדויות, פסלונים ותשבוחות. כמשתמע משמו, הוא עוסק בצעיר שכף היד שלו הלכה לטיול לבדו, ובמסע המקביל ורב התגליות וההפתעות של השניים. זוהי פנינה יצירתית ומלנכולית, המיועדת לקהל בוגר, שיש בה כמה רגעים יפים, כולל סצינה אחת בלתי נשכחת סביב שליח פיצה, אינטרקום, בדידות וכמיהה.

כמעט ואין בנטפליקס סרטים שאינם דוברי אנגלית, אבל פה ושם מסתתרות מאחורי האלגוריתמים שלו כמה פנינים טריות - כולל כאלה שלא הוקרנו בארץ כמעט בשום מסגרת, אפילו לא בטלוויזיה - ובשקט בשקט עלו כאן לשירות הסטרימינג בלי שום יחסי הציבור. דוגמה לכך היא "אהבה רבה" היפהפה של נביל עיוש המרוקאי בכיכובה של לונה אבידאר, סרט נפיץ ושערורייתי שהעז לפני שלוש שנים לשבור טאבו ולעסוק בתופעת הזנות במרקש, מה שהוביל למתקפה אלימה נגד הבמאי והשחקנית במולדתם. ראוי לצפות בדרמה הזו גם כהצדעה לאומץ לבם של יוצריה.

יחד עם צרפת ורוסיה, טורקיה היא אחת משלוש המדינות היחידות באירופה בהן נתח השוק של הקולנוע המקומי לא פחות גדול מזה של הוליווד. המורשת הקולנועית הטורקית עשירה ומפוארת, והולידה לאורך השנים להיטי פסטיבלים ולהיטים מסחריים. בחודש האחרון, בעיצומו של משבר הקורונה, היא רשמה שיא נוסף - והפעם עם "נס בתא מספר 7" ("7 Kogustaki Mucize").

לכל תקופה יש את הטירוף הבלתי צפוי שלה, ובגל הראשון של הקורונה זה היה הלהיט הטורקי הזה, המבוסס על סרט קוריאני שלא עורר תהודה בינלאומית מיוחדת. "נס בתא מספר 7", לעומת זאת, טיפס לצמרת דירוגי הצפייה של נטפליקס בשלל מדינות ברחבי העולם, כולל בישראל, ורכש לעצמו שני מעמדות - "הסרט שכולם מדברים עליו" ו"הסרט שכולם בוכים בגללו". אפילו ניימאר, מכוכבי הכדורגל הגדולים בעולם, הזיל דמעות ברשתות החברתיות בעקבות הצפייה בו.

אז על מה כל המהומה? לאותם פתיתי שלג נדירים שלא צפו, נספר כי הסרט מתרחש ב-1983, לאחר ההפיכה הצבאית. העלילה עוסקת בגבר רפה שכל ואב יחידני, המתגורר בכפר אגאי. אין לו דבר בעולם מלבד בתו, ולה אין דבר מלבדו. ההרמוניה ביניהם מופרת כשהוא נקלע לסיטואציה, ומואשם ברצח ילדתו של קצין בכיר וכל-יכול, אף שהיא נפלה למותה בלי מעורבות שלו.

הגיבור החף מפשע נידון למוות, ובהמתנה לחבל התלייה, נשלח לכלא. מאחורי הסורגים, הוא מתיידד עם שותפיו למאסר - פושעים מסוכנים, שמתברר כי מאחורי החזות המחוספסת שלהם מסתתרת נשמה טובה, בטח יותר מזו של אנשי הצבא. בשלב מוקדם, הם מבינים כי לא ייתכן שהשה התמים ביצע את הפשע, ומחליטים לעשות כל מה שאפשר כדי לאחד בינו לילדתו.

"נס בתא מספר 7" משתמש באלמנטים עלילתיים המזכירים כמה סרטים קודמים, למשל "חומות של תקווה" ו"שיער", אבל יותר מכל הזכיר לי את "פדינגטון 2", שגם בו הדוב החביב הופלל, נשלח לכלא ופתח את לבם של האסירים מזרי האימה.

זה עבד בלהיט הבריטי לכל המשפחה, וזה עובד גם כאן. הדינמיקה בין הגיבור לאסירים סוחפת וכובשת, והסצינות המתרחשות בין כתלי הכלא משכנעות וחזקות. נושבת מהן רוח הומנית, סולידרית ומלאת תקווה - בדיוק מה שאנו זקוקים לו כעת, ומן הסתם זה אחד ההסברים להצלחת הסרט.

לעומת זאת, הרגעים המתארים את הקשר בין הגיבור לבתו חורקים קמעה. הם סובלים מסנכריניות יתר ומבוצעים ביד לא עדינה. כל זה לא גורע לחלוטין מאיכותו של הסרט: לא בכיתי בו, ועדיין מדובר בסך הכל במלודרמה אפקטיבית ומעוררת השראה, שקשה להוריד ממנה את העיניים, ומותירה חותם גם לאחר הצפייה. הבימוי של מהמט אדה אוזטקין מיומן, וכל השחקנים עושים עבודה יוצאת מן הכלל. בולט בהם אראס בולוט יינמלי, שאמין כגיבור המאותגר שכלית, ואילקר אקסום, המצוין כמנהיג האסירים.

שני אלה, כמו שחקנים אחרים בסרט, הם פנים מוכרות לקהל הטורקי - אבל לא בעולם, מה שלא הפריע ל"נס בתא מספר 7" להפוך להצלחה כה גדולה. זה קרה באופן אורגני לגמרי, בלי קמפיין שיווק נוצץ, בלי יחסי ציבור וגם בלי עזרה מביקורת הקולנוע חסרת ההשפעה, אלא באופן אורגני לגמרי. וגם, כמובן, בזכות השליט האמיתי של ימינו - האלגוריתם.

מי שפיתח אובססיה לסרט מוזמן לצפות במקור הדרום קוריאני, וגם בעיבודים נוספים שהופקו לו בהודו, בפיליפינים ובאינדונזיה, והיד עוד נטויה. כלומר, מדובר ב"זרים מושלמים" החדש: תוצר מקומי עם ממד אוניברסלי, שזוכה לשלל גרסאות בשפות שונות. מעניין אם גם הפעם זה ייגמר בהצגה בתיאטרון הבימה.

סרטה של הודה בן-ימינה על צעירות בנות מהגרים מן הפרברים הפריזאים זכה בפרסים לסרטי הביכורים הן בפסטיבל קאן והן באוסקר הצרפתי. אצלנו כמעט לא שמעו עליו, אולי כי אין פה הרבה פתיחות לקולנוע אירופאי המציג סיפורים של נשים מוסלמיות, אז מזל שיש את נטפליקס בשביל לתת להן במה.

סרט האנימציה הראשון של לין מנואל מירנדה ("המילטון"), שכתב את השירים וגם מדבב את הדמות הראשית - קינקז'ו, חיה חמודה הידועה גם כדביבון לופת. הוא חי בהוואנה עם הבעלים שלו - מוזיקאי ישיש שמעולם לא זכה לאור הזרקורים, אבל שמח בחלקו.

מתברר כי בצעירותו, היתה לזמר הקובני שותפה מוזיקלית ואהובה, אותה מדבבת גלוריה אסטפן. הפריחה המקצועית שלה הפרידה ביניהם - אך כעת, רגע לפני שמאוחר מדי, נוצרת ההזדמנות לאחד ביניהם להופעה ונשיקה אחת אחרונה, מה שמוציא את הדביבון למסע בעקבותיה.

לתוך הקלחת נכנסת גם קרובת משפחתה של הזמר הקשיש, נערה תזזיתית שאחראית לאחת הנאמברים המוזיקליים המרכזים בסרט, ומזכירה לנו ש"ויוו" הוא לא "המילטון", אלא קומדיית אנימציה לכל המשפחה.

בכיסא הבמאי ישב קירק דה-מיקו, שהיה אחראי בעבר לכמה להיטים מסוג זה, למשל "הקרודים" ו"קופים בחלל". מבחינות רבות, "ויוו" דומה לסרטי אנימציה עם חיות מדברות שכבר ראינו לפניו. יש בו גם סצינות מהסוג שהן כנראה פק"ל בתוצרים הוליוודיים לקהל המשפחתי, למשל אחת בה האמא מתנצלת בפני בתה על כך שהיא לא מסוגלת להיכנס לנעליו של אביה המנוח.

מה שמבדל את "ויוו" מקודמיו הם שני אלמנטים. קודם כל, המוזיקה של מירנדה - אלה לא השירים הכי טובים שכתב בחייו, ועדיין הם מספיק משובחים כדי להפוך את הסרט ליותר מסתם תוצר גנרי. לכך גם תורמת עובדה נוספת - מעל הכל, מדובר בחגיגה של התרבות הקובנית, שמתפוצצת כאן כמו זיקוקי דינור באוויר עם כל הצבעים, הצלילים והקולות שלה.

ואולי חשוב מכל - זה ככל הנראה גם הסרט הראשון בכיכובו של קינקז'ו, דביבון שעד כה הופעתו היחידה על המסך היתה בפרק של "רחוב סומסום" מסוף שנות השישים, וכאן זוכה סוף כל סוף לכבוד הראוי לו.

בשנת 2009 יצא "יום הכן", ספר קצר ומאויר על משפחה שפעם בשנה חוגגת ריטואל כיפי: יום אחד שבו ההורים מסכימים לכל גחמה של הילדים שלהם. לאכול גלידה לארוחת ערב? לראות טלוויזיה כל הלילה? מה שתרצו.

הספר זכה להצלחה, והיו גם הורים שאימצו את השיטה. אחת מהן היא ג'ניפר גרנר, שיש לה שתי בנות ובן אחד מנישואיה לבן אפלק. מדי שנה, כפי שאפשר לראות באינסטגרם שלה, היא חוגגת את הריטואל המתירני, כך שהיה רק מתבקש ללהק אותה לעיבוד הקולנועי של "יום הכן", אותו ביים מיגל ארטטה.

גרנר מגלמת אימא החוטאת במה שנקרא "הורות הליקופטר", ומעורבת לפרטי-פרטים בחייה של שלושת ילדיה. בן זוגה, אותו מגלם אדגר רמירז, ניצב על תקן "השוטר הטוב", ובמסגרת הניסיונות שלהם לשפר את היחסים עם הילדים הכעוסים, הם מתוועדים למסורת "יום הכן" ומחליטים לאמץ אותה. התוצאה מפתיעה לטובה, מתגלה כסרט מצחיק, כיפי ואפילו קצת מרגש.

סרט שיצא ב-2009 ולא הותיר חותם מיוחד, אבל הצטרף לאחרונה לקטלוג של נטפליקס וטיפס לצמרת טבלאות הצפייה. אפשר להבין למה. מדובר בהפתעה נהדרת: מצחיקה, קצבית, חכמה, מלאת מתח מיני ועמוסה בכל טוב, ולא צריך להיות בני 17 כדי ליהנות ממנה.

הסרט משתייך לתת-הז'אנר של הטרנספורמציה הפיזית, שהוליד בין השאר את "שישי הפוך", "חוזר חלילה", "ביג", "פתאום 30" ולאחרונה גם "מרגישה פצצה". הפעם, הגיבור הוא גבר כושל בגילומו של מת'יו פרי , שלובש מחדש את הצורה הפיזית שהיתה לו כתיכוניסט, אותו מגלם זאק אפרון - שחקן ענק, שמאוחר יותר יפגין את כישוריו הקומיים והדרמטיים גם בסדרת סרטי "שכנים". בזכותו, וגם הודות לאיכות התסריט והבימוי, התוצאה תענוג שכיף להיזכר בו.

והנה עוד כמה סרטים, שאת רובם לא צריך להציג: קלאסיקות הפשע "החבר'ה הטובים", "השתולים" ו"אמריקן גנגסטר"; שללסרטים של סטיבן ספילברג, כולל "מלתעות", "פארק היורה", "להציל את טוראי ריאן", "תפוס אותי אם תוכל", "מינכן" ו"מלחמת העולמות", וגם - "חומות של תקווה", "מטריקס", "לורנס איש ערב", "ממזרים חסרי כבוד" ועוד.

נעבור למשהו אחר לגמרי - מחוזות הקומדיה. כאן יש לנו את שני הפרקים הקורעים מצחוק של "איך להיפטר מהבוס" ושלל סרטים מבית היוצר של ג'אד אפאטו - "בתול בן ארבעים", סרטי "Anchorman", "אסון מהלך" ועוד.

קומדיות רומנטיות: "איך להיפטר מבחור בעשרה ימים", שני הפרקים של "סקס והעיר הגדולה" ושני הפרקים של "לא רק בלונדינית". הכל מומלץ!

בעולם האקשן: פרקים 6-1 של "משימה בלתי אפשרית".

בגזרת גיבורי העל: "האביר האפל", מסרטי הקומיקס הטובים אי פעם, וגם "באטמן מתחיל" ו"עלייתו של האביר האפל").

ולקהל המשפחות: הפרק הראשון והחביב של "החיים הסודיים של חיות המחמד", הפרק השלישי והנפלא של "מדגסקר", שלושת הפרקים המצוינים של "קונג-פו פנדה"; פרקים 4-1 של "שרק"; "הדרקון הראשון שלי" המרטיט; כל סרטי "בוב ספוג" ועוד.