בתי הקולנוע סגורים. הנה עשרת הסרטים הכי טובים בנטפליקס עכשיו

אי אפשר שלא להתגעגע לקיץ 2023, רגע לפני השבעה באוקטובר. החיים היו איומים, אבל עדיין נסבלים איכשהו, וזה לבטח היה החמסין הקולנועי הכי טוב העשור - אולי הקיץ הקולנועי הטוב האחרון.

זה היה, כזכור, הקיץ של "ברבי" ושל "אופנהיימר", האפוס על חייו וחרטותיו של הממציא היהודי של פצצת האטום. שניהם שברו קופות והביאו לאולמות צופים שלא היו בהם שנים ואולי גם לא חזרו אליהם, אבל "אופנהיימר" גם עשה יותר מזה - הוא זכה לתמיכה תקשורתית בלתי מסויגת, והיה הכוכב הגדול של עונת הפרסים. בין השאר, הלהיט היה מועמד ל-13 פרסי אוסקר וזכה בשבעה: לסרט הטוב ביותר כמובן; לבמאי (כריסטופר נולאן); לשחקן הראשי קיליאן מרפי; לשחקן המשנה רוברט דאוני ג'וניור על תפקידו כלואיס סטראוס, ראש המועצה לאנרגיה אוטומית שרדף את אופנהיימר אחרי המלחמה; וגם לצילום, לעריכה ולמוזיקה.

חשוב מכך, במשאל מבקרים שהתקיים בקיץ הקודם, "אופנהיימר" נבחר כסרט הטוב עד כה של העשור. זה מקרה נדיר שבו הביקורת, הקהל והממסד מסכימים. בוא נגיד של"מיינקראפט: הסרט" זה לא יקרה.

בנאום הזכייה שלו באוסקר, נולאן אמר בצניעות: "אמנות הקולנוע קיימת רק קצת יותר מאשר מאה שנה. דמיינו שהיינו שם מאה שנה לתוך ההיסטוריה של הציור או התיאטרון. אנחנו לא יודעים לאן המסע הזה הולך מכאן, אבל לדעת שאתם חושבים שאני חלק משמעותי ממנו, זה הכי חשוב לי בעולם".

ואכן, שנתיים לאחר צאת הסרט, ברור לחלוטין שהוא חלק מן ההיסטוריה של הקולנוע. השבוע הוא הצטרף לקטלוג המקומי של נטפליקס, והמעטים שפספסו אותו באולמות יוכלו להשלים פערים. נזכיר שמדובר באפוס באורך שלוש שעות המוציא את המיטב מכל אמצעי המבע הקולנועי, כך שזה לא בהכרח אידיאלי לראות אותו על הספה - אבל מה לעשות, קיץ 2023 בבתי הקולנוע כבר לא יחזור.

לפני כמה חודשים התבקשתי לבחור את הסרט הכי טוב של 2024, ולא היססתי לשנייה: התואר הגיע ל"ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" ("I Saw The Tv Glow"). זאת, על אף שהוא לא הופץ בישראל ולא הוקרן בסינמטקים, והיה זמין אך ורק ב-VOD, וגם זה כמה חודשים אחרי הפצתו באמריקה. עכשיו, הוא עולה אצלנו בנטפליקס, ואולי סוף כל סוף יקבל את החשיפה ואת ההכרה שהוא ראוי לה במחוזותינו. כתזכורת, אלה היו נימוקי הבחירה בזמנו:

קורין אלאל שרה שכולנו ציפורים משונות. ההגדרה זו מתארת היטב את גיבורי "ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" ("I Saw The TV Glow"). הם נער ונערה שמתחברים אי שם בשנות התשעים על רקע הערצה לסדרת טלוויזיה, בימים שאובססיה כזו הצריכה הרבה יותר מאמץ - למשל, להקליט פרקים או למצוא מישהו שיקליט בשבילך. הסרט עוקב אחר שניהם בהתבגרותם ולאורך חייהם, כשהם מהלכים עם החלומות באוויר והראש באדמה, ומפחדים מהצל של עצמם.

"ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" הוא סרט על חשיבותה של הטלוויזיה בחיינו; על תופעת ההערצה האובססיבית לתופעות תרבות בגיל הנוער ועל איך שהאובססיות הללו נראות לנו בדיעבד; ועל דיספוריה מגדרית והנטייה שלנו להתבייש בעצמנו במקום שאחרים יתביישו בעצמם.

את כל אלה, הסרט מביא לידי ביטוי בצורה מושקעת להפליא. הפסקול השמימי נכתב במיוחד בשבילו, וגם סדרת הטלוויזיה שעומדת במרכזו היא סדרה בדיונית, אותה הוא ברא בצורה שמצליחה לבנות בתוכו עולם שלם ומהפנט.

מאחורי המצלמה עמדו הבמאים ג'יין שנבורן, שזה סרטם העלילתי הארוך השני אחרי "We're All Going to the World's Fair" המופתי גם כן. הפעם הם לוקחים עוד כמה צעדים קדימה ויוצרים חוויה קולנועית כה מרגשת ועוצמתית, עד שבמהלך הצפייה בה, באולם קולנוע בניו אינגלנד בשעת לילה מאוחרת באביב האחרון, כמעט והרגשתי צורך לצאת לנשום אוויר, משהו שאף פעם לא קורה לי.

ועכשיו לפיל שבחדר: אם הסרט כל כך טוב, למה הוא לא הוקרן אצלנו? ייתכן מאוד שזה קרה מפני שהיוצרים שלו אנטי-ישראלים קולניים, ושותפים נלהבים בתנועת החרם. עם זאת, בכל זאת נמליץ עליו בחום. הרי אנחנו, בניגוד ל"ליברלים" המזויפים באמריקה, לא מחרימים ולא משתיקים אף אחד/ת. חשוב לציין כי למרות גניזתו בישראל, ממש לא מדובר בסרט נישתי. הוא נעשה בהפקת והפצת A24, מן האולפנים המשמעותיים כיום, זכה לתהודה רבה, כיכב בהרבה רשימות סיכום שנה וגם הוכתר בידי ג'ון ווטרס ומרטין סקורסזי כאחד מסרטי השנה, ועכשיו הוא גם בקטלוג של נטפליקס.

המחמאות מוצדקות כמובן, אבל ראו הוזהרתם.ן: זה סרט עצוב להכאיב, הממחיש גם כי כפי שקורין אלאל שרה, לא ברור מה נשאיר אחרינו מלבד הפחדים.

פרשת הרפז היא סאגה פשוטה להבנה לעומת הסקנדל סביב "איתנו זה נגמר". שיתוף הפעולה של הבמאי והשחקן ג'סטין בלדוני והשחקנית בלייק ליבלי יצא בקיץ הקודם והפך לאחד הסיפורים ההוליוודיים העגומים והמלוכלכים של השנים האחרונות. שני הכוכבים שעמדו מאחוריו מתגוששים מאז בקרב שכולל כל האשמה אפשרית, מפרנס יפה את מדורי הרכילות וכנראה יפרנס גם עוד הרבה עורכי דין בשנים הקרובות. קשה לעמוד בקצב ההתפתחויות. פרטים נוספים ומתעדכנים על השערורייה תוכלו למצוא בערך הויקיפדיה שמוקדש לה - זהירות, הוא ארוך יותר מהערך באנצקלופדיה העברית על המהפכה הצרפתית.

בקיצור - תדמיות נפגעו, קריירות נמחקו וחברויות נהרסו בגלל הסרט הזה, אבל הוא עצמו עדיין קיים ולמיטב הבנתי - גם לא נפל קורבן לתרבות הביטול. אחרי שזכה להצלחה קופתית מסחרית ברחבי העולם, הוא עלה בשירותי הסטרימינג הגדולים ביותר ונהנה גם שם מפופולריות. עכשיו, הוא זמין גם אצלנו בקטלוג המקומי של נטפליקס, ואם אפשר להתעלם מכל מה שקרה וקורה מסביבו - מומלץ לראותו. כפי שכתבנו כאן כשעלה לאולמות, זה אולי לא סרט שיזכה באוסקר, אבל הוא יכול לעשות משהו חשוב יותר - להציל חיים.

מדובר בעיבוד לרב המכר של קולין הובר, מי שהפכה בשנים האחרונות לטיילור סוויפט של עולם הספרות האמריקאי.

העיבוד נאמן למדי לספר. לייבלי מגלמת צעירה בשם לילי, העוברת לבוסטון כדי להגשים את חלומה ולפתוח חנות פרחים. החנות זוכה להצלחה, ובוסטון ממשיכה להאיר לה פנים. היא פוגשת בה את רייל, בגילומו של בלדוני, שלפחות על פניו נראה כמו גבר החלומות - הוא גם רופא וגם אופה (ברצינות, לא כמטבע לשון. ברגע שיא בסרט הוא אופה פריטטה). חוץ מזה הוא גם חתיך כמו אל יווני.

השניים מתאהבים מהר ומתחתנים מהר, אבל די מהר גם מתגלה הפרצוף האמיתי של האביר על הסוס הלבן: גבר אלים, קנאי, רכושני וחסר גבולות. עם הזמן אנחנו לומדים גם על הרקע המשפחתי הקשה של רייל ושל לילי ועל הטראומות שהם נושאים מעברם, ומבינים שהיא תצטרך לקבל החלטות כדאי לדאוג שהם יהיו הדור האחרון שחווה אלימות כזו.

קל לדבר על הפגמים האמנותיים ב"איתנו זה נגמר". יש כל כך הרבה. בלדוני נוראי גם כשחקן וגם כבמאי. כל החלטות הבימוי כאן הן אסופה של קלישאות. למשל: כשיש פלאשבק מן העבר, אז מעבירים להילוך איטי, ומדמימים את הסאונד. אפילו הפסקול גנרי וצפוי. למרות שקשורים בו שמות גדולים למדי כמו קולין הובר ובלייק לייבלי, הרי שמבחינה קולנועית מדובר במקרה הטוב בסרט של הולמרק.

קשה יותר, אך חשוב יותר לדבר על מה שמיוחד וחשוב פה. ראינו אמנם לא מעט סרטים הוליוודים שעסקו באלימות נגד נשים, אבל הם בדרך כלל פעלו במחוזות האקשן - דרמות כמו "לישון עם האויב" או "עד כאן", בהם המוטיב המוביל היה בריחה או נקמה, כי הקולנוע האמריקאי כפייתי לגבי הרעיון של הנקמה. הסרטים הללו גם פנו כמובן לקהל בוגר יחסית.

"איתנו זה נגמר", אולי כי כתבה אותו אישה, לא מתעניין בנקמה, ואין בו אקשן. הוא פועל בתוך ז'אנר המלודרמה הרומנטית: סוגה שפונה בעיקר לגיל הנעורים, ומציגה סיפורים על נסיכים ונסיכות שאהבתם תמיד מנצחת ושורדת הכל, אפילו מוות של אחד מהם (כמו ב"טיטניק" או "אשמת הכוכבים"). אך במקום לתאר עד כמה האהבה היא ערך עליון, הספר והסרט מנפצים את המיתוס הזה, מתארים את הצד האפל של הזוגיות ומעזים לומר שלפעמים הדבר הנכון לעשות הוא לקום וללכת. זה הופך אותם לפורצי דרך וגם לחשובים בצורה קריטית, כי קהל היעד שלו בדיוק בגיל הרלוונטי: נערים ונערות שעוד לא קיבלו את ההחלטות החשובות בחייהם, ולומדים כאן איך לזהות דגלים אדומים ומה לעשות בנידון.

אם היו עשרות סרטים מסוגו של "איתנו זה נגמר", הוא ודאי לא היה טוב מביניהם, אך זה לא המצב.
חשיבותו של הסרט טמונה בעצם קיומו, ואם לא היה קיים היה צריך להמציא אותו. מדובר בדוגמה נדירה לסרט שיכול באמת ובתמים להציל חיים, והמציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו. זה חשוב יותר מאלף אוסקרים.

והנה עוד להיט טרי שהגיע לנטפליקס, והפעם בלי שערוריות סביבו: אולי רק כמה ריאקציונרים שזעמו על כך שהוא קצת יותר מדי תקין פוליטית לטעמם.

מדובר כמובן בגלגול קולנועי נוסף של הצבים חובבי הפיצה, שהחלו את דרכם בקומיקס בשנת 1984.

זה סרט אנימציה באורך של קצת פחות משעה וחצי, וברור שהוא נועד לאתחל מחדש את המותג הקולנועי, ולהוציא לדרך סדרת סרטים נוספת בכיכובם של הצבים. כיאה לכך, הוא מתאר בתחילה באריכות כיצד באו לעולם, כאילו לא שמענו כבר את הסיפור הזה. ובכן, מדען ניסה ליצור משפחת מוטנטים, אבל תקלה הובילה לכך שהחומרים נפלו לביוב של ניו יורק, והם יצרו מוטציות אחרות ממה שתיכנן: עכברוש בשם ספלינטר וארבעה צבים שהוא פרש עליהם את חסותו ולימד אותם אמנויות לחימה, ושמם בישראל לאונרדו, רפאל, מיכלאנג'לו ודונטלו.

האנושות הדירה את ספלינטר בשל היותו מוטנט ורדפה אחריו, והוא נותר חשדן כלפיה ולימד גם את בני חסותו להיות סקפטים ולא לצאת מהשריון שלהם, תרתי משמע. אך ככל שהם מתחילים להתבגר, הצבים מפתחים סקרנות כלפי העולם שמעל מכסה הביוב, וכמו כל קבוצת מיעוט נדרשים לקבל החלטה: להיבדל או להיטמע. ההרפתקה החדשה תזמן להם שלל מפגשים, עם טיפוסים סימפטיים יותר ופחות. מצד אחד, זבוב ענק, מוטנט אף הוא ושונא אדם עוד יותר מאביהם העכברוש; ומצד אחר נערה חובבת עיתונות בשם אפריל או'ניל, שמתברר כי היא וחבריה החדשים חולקים תכונת אופי: רצון עז לשאת חן.

העיבוד החדש נבדל מן הקודמים ומתעלה עליהם מכמה סיבות. האנימציה כאן ייחודית, אפילו משונה, ומשלבת בין סגנונות בצורה מרתקת ומרהיבה. מן הבחינה הזו, סרט דומה יותר ל"ספיידרמן: ממד העכביש" מאשר לסרטי "צבי הנינג'ה" שהיו לפניו. כמוהו, גם הוא מפנק אותו ברצף דימויים שאפשר היה להציג במוזיאון. אלה הופכים אותו ליצירה שתענוג להביט בה. אז גם אם סיפור על צבים מוטנטים הוא לא סלייס הפיצה שלכם, לפחות יש לכם על מה להסתכל.

בדומה ל"ספיידרמן: ממד העכביש" גם פה הקצב לא תזזיתי, אפילו איטי, ויש בטון גם משהו מלנכולי. את הנימה הזו מעצימה המוזיקה שכתבו לא אחרים מאשר טרנט רזנור ואטיקוס רוס, שהתחילו את דרכם הקולנועית בסרטים כמו "הרשת החברתית" אבל לפני שנתיים הפליאו ליצור פסקול לסרט אנימציה אחר, "נשמה" של פיקסאר, ובשנה שעברה היו אחראים למוזיקה המופתית של "מתחרים". הבמאי הוא ג'ף רואו, שזכה להצלחה כבירה לא מזמן עם "משפחת מיטשל נגד המכונות" וגם כאן מיטיב לכוון את התנועה.

כמו ל"ספיידרמן: ממד העכביש", הגרסה הזו של צבי הנינג'ה מקפידה לפנות לקהלים שונים. מצד אחד, יש בה ממד אפל, רמיזות מיניות וגם אזכורים לתרבות הפופ של שנות השמונים - למשל קטע בו הדמויות צפויות ב"שמתי ברז למורה". כל אלה הופכים אותה לסרט בוגר, או לפחות לכזה שידבר גם לקהל ההורים והדודים.

אך מצד אחר, "צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים" גם ניצב כסרט לילדים ולבני נוער. המעניין שיש בו רשימה ארוכה של מדבבים מפורסמים, בהם סת' רוגן שגם הפיק והשתתף בכתיבת התסריט, פול ראד ואחרים, אבל הם תורמים את קולם לדמויות המשנה. את הצבים עצמם מגלמים בני נוער אלמוניים למדי, אך בגילם של הגיבורים. הליהוק הזה עוזר לסרט לתאר את חוויות ההתבגרות בצורה אותנטית ומשכנעת. הוא מיטיב לעסוק בנושאים שלבטח יעוררו הזדהות אצל הצופים הצעירים: המרדף אחר פופולריות ולייקים, הרצון להשתלב והקושי להיות אחר.

נקודה נוספת לזכות הסרט היא דמויות המשנה. הזבוב, בדיבובו של אייס קיוב, מצטרף לרשימה ארוכה של ארכי-נבלים קולנועיים עם תוכניות זדוניות אך מנומקות היטב: אפשר להבין למה הוא שונא בני אדם. בכל מקרה, הוא דמות צבעונית ועסיסית וכזו היא גם הלהקה המשונה שהתקבצה סביבו, בהם תנינה מוטנטית בדיבובה של רוז ביירן וקרנף מוטנט בדיבובו של ג'ון סינה.

ספלינטר, כאן בדיבובו של ג'קי צ'אן, הוא הייצוג המעניין עד כה לדמות האב הרוחני של הצבים. יש לו אופי ואישיות מורכבת, ובאופן מפתיע למדי - גם יצר מיני חזק. מן הצד השני של הספקטרום, הדמות של אפריל או'ניל חותרת תחת האובייקטיזציה שנהגו לעשות לעיתונאית הצעירה. כאן היא ממש לא סמל מין, אלא נערה חרדתית עם שאיפות גדולות, שלא מסוגלת להופיע בציבור בלי להקיא.

ניכר כי הסרט הוא למעשה תוכנית-על ליצור עוד ועוד המשכונים, והעלילה נראית כמו לא יותר מאשר הכנה לבאות. גם הניסיון לפנות לקהלים בוגרים מאולץ לפעמים, עם לחיצות בנאליות על בלוטות הנוסטלגיה באמצעות שימוש בלהיטי אייטיז עבשים. כמעריץ ותיק של מותג צבי הנינג'ה, התגעגעתי לפעמים לעיבודים קודמים, שהיו פחות טובים ומורכבים אבל גם היתה בהם פחות מודעות ואסטרטגיה.

עם זאת, "צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים" הוא בסך הכל חוויה כיפית. מדובר אפילו בהפתעה לטובה. מעל הכל, לזכותו של הסרט ייאמר שהוא מצליח לבנות קונפליקט, ולפתור אותו בצורה מעוררת השראה.

לאורך כל הדרך, הגיבורים נדרשים להחליט אם לנו, בני האדם, מגיע צ'אנס נוסף, והם מחליטים שלמרות הכל, אנחנו ראויים להזדמנות הזו. באופן אישי, אישור מצבי הנינג'ה הוא הדבר הכי מרגש שיכולתי לייחל לו. קוואבנגה!

יש הרבה סרטי כלא והרבה סרטים על בריחה מכלא. "הבריחה מאלקטרז" היה ונותר אחד הטובים שבהם. זהו שיתוף הפעולה החמישי והאחרון בין הבמאי דון סיגל והכוכב קלינט איסטווד, וגם אם אינו תפארת יצירתם כמו הראשון שבהם, "הארי המזוהם", הוא בהחלט מדגדג אותם וראוי גם כן לתואר קלאסיקה מודרנית.

כמשתמע משמו, הסרט מתרחש במה שהיה בית הכלא השמור ביותר בארצות הברית, אם לא בעולם כולו, והוא מבוסס על סיפורם של כמה אסירים שהצליחו לחמוק ממנו. קלינט איסטווד מגלם את מנהיג החבורה ובצידו צוות מצוין של שחקני אופי, כולל שניים שלאחר מכן, בצירוף מקרים משונה, יככבו ב"שכחו אותי בבית" - רוברט בלוסום ולארי הנקין.

מעבר לתצוגות המשחק, הדבר הכי מדהים ב"הפריצה מאלקטרז" הוא החסכנות והיעילות שלו. אין פה גרם של שומן מיותר. הסרט מתחיל בהתחלה ומסתיים בסוף, וזהו. אין בו סצינות אווירה או מסי שפתיים. אין בו שום דיאלוג, דמות או קו עלילה שהכניסו רק כי היה צריך, רק כדי לרצות או להשתיק מישהו, או רק כדי לסמן וי על משהו. אין בו רגע שנראה כאילו נולד בצילומי השלמה וגם אין רגעים בהם נראה שמשהו נפל בעריכה. היום כבר לא עושים סרטים כאלה.

"הבריחה מאלקטרז" נמשך 112 דקות ומצליח לשמור אותנו על קצה הכיסא או הספה לכל אורך הדרך. הבימוי של סיגל והתסריט של ריצ'רד טוגל ממקסמים את המתח ואת הדרמה, והצפייה סוחפת כיום כפי שהיתה ב-1979, השנה שבה הסרט יצא ושבר קופות. לא פלא שלמרות שנת יציאתו, המותחן הקלאסי הזה זינק לצמרת טבלאות הצפייה בשירות הסטרימינג מיד לאחר שהצטרף לקטלוג שלו בשבועות האחרונים.

במישור אחד, "הבריחה מאלקטרז" הוא סרט מתח מיומן ועוצר נשימה. אך במישור עמוק יותר, הוא מסמך נוקב על התנאים הלא אנושיים בהם החזיקו את האסירים באלקטרז, ובכלל על דה-הומניזציה בתנאים של כלא. כשצופים בו קשה שלא לחשוב על מה שחמאס עשו ועושים לחטופים הישראלים, מה שהופך את הצפייה לאקטואלית אבל גם לטריגרית וקשה.

סוזנה קייזן היתה צעירה יהודייה, בת למשפחה אמידה מאזור בוסטון, שבשלהי שנות השישים אושפזה במוסד פסיכיאטרי. כחצי יובל לאחר מכן, ב-1993 היא כתבה ממואר בשם "נערה בהפרעה" בהשראת חוויותיה במקום, והוא זכה להצלחה מסחרית וביקורתית. ארבע שנים לאחר מכן הוא הפך לסרט, הרבה בזכות השחקנית וינונה ריידר, שבעצמה עברה משבר נפשי ופיתחה אובססיה כלפי רב המכר, שהיה הספר היחיד שהצליח לבטא את רגשותיה.

ריידר הפיקה את הסרט וגם כיכבה בו, אבל מי שגנבה ממנה את ההצגה היתה אנג'לינה ג'ולי, שהפכה בזכותו לכוכבת וגם זכתה עליו באוסקר הראשון והאחרון עד כה שלה. בצידן הופיעו עוד כמה תגליות צעירות, בהן אליזבת מוס ובריטני מרפי, וגם צוות מרשים של שחקניות ותיקות יותר - למשל ונסה רדגרייב, וופי גולדברג וג'ואנה קרנס. מאחורי המצלמה עמד ג'יימס מנגולד, אז במאי בתחילת דרכו והיום אחד היוצרים הפוריים בהוליווד, שהשנה היה אחראי ל"אנונימי לגמרי", הלהיט הלוהט על בוב דילן.

כיום, המותג "נערה בהפרעה" כבר נראה טריוויאלי - אך בין שנות השישים לתשעים, הספר והסרט היו מהראשונים שעסקו בהפרעות נפשיות ובטיפולים פסיכיאטרים. הם עשו זאת בצורה שבראה תת-ז'אנר פופולרי הידוע כ"Sad Girl" - סיפורים העוסקים בצעירות עצובות, שהן בדרך כלל גם יפות ורזות, וחוטאים ברומנטיזציה ואסתטיזציה לייסורים שלהן.

"נערה בהפרעה" הוא סרט מהנה ונעים לעין, ולא בטוח שזו מחמאה. למרות שקצת בדומה ל"הבריחה מאלקטרז", העלילה חושפת את התנאים הפרימיטיביים והמזעזעים בהם החזיקו את הפציינטיות במוסדות הפסיכיאטרים בשנות השישים, הרי שהטיפול בנושא צובע את הכל בצבעים ורודים שמייפים ומאדירים את הסיטואציה, ובמקום להתעצב מן הנערות העצובות - הצופים עלולים לקנא בעצב המתוק שלהם. מצד אחר, אפשר גם לומר שאם זה מה שהקהל בוחר לקחת מהסרט, האשמה בו ולא במה שרואים על המסך.

כך או כך, "נערה בהפרעה" ניצב כקפסולת זמן כפולה - של שנות השישים בהן הוא מתרחש ושל שנות התשעים בהן הוא נעשה. הוא במה לתצוגות משחק מעולות של כמה מן הכוכבות הבולטות בדורנו, ויש בו כמה סצינות איקוניות שעד היום מככבות ברשת. נכון, הספר טוב יותר, אבל מה זה עוזר לו - הוא לא בנטפליקס.

הכלב הוא חברו הטוב של האדם - ושל במאי הקולנוע. לאורך השנים, ראינו על המסכים אינספור יצירות בכיכובם של הולכים על ארבע. כמעט תמיד, מדובר בדרמות מרגשות, קומדיות קלילות או להיטי אנימציה לילדים. כך או כך, מדובר בסרטים לכל המשפחה, המתרחקים ככל האפשר מן הגסות והזימה שמאפיינת בני אנוש.

לפני שנתיים עלתה לאולמות "דוגי סטייל", קומדיה אמריקאית פרועה שחתרה תחת כל הקונבנציות של ז'אנר סרטי ההולכים על ארבע - ובמילים פחות מנומסות, השתינה עליהן באותה התלהבות בה כלב משתין על עץ. אולי בגלל זה הסרט המופלא הזה נכשל בקופות, וחבל. עכשיו הוא זמין אצלנו בנטפליקס, ואולי עכשיו יזכה לכבוד שמגיע לו.

במקור, הסרט נקרא פשוט "Strays", כלומר כלבי רחוב. התרגום העברי בוטה בלשון המעטה, אבל נאמן לרוחה של המהתלה הזו. היא גסה, לעתים על גבול הדוחה, ומיועדת למבוגרים בלבד, ובכל זאת יש בה גם רגש ועומק, בטח לא פחות מאשר בסרטי כלבים "נקיים" יותר, למשל "מארלי ואני".

גיבור הסרט הוא כלב טרייר החי אצל גבר סטלן שמתעמר בו, ובסופו של דבר זורק אותו מהבית. הכלבלב מוצא את עצמו ברחוב, ומתחבר שם עם כמה כלבים שגם כן עברו טראומה כלשהי: בוסטון טרייר אותו זרקו מביתו אחרי שנשך בטעות ילדה, שהיתה חברתו הטובה ביותר אך שברה את לבו; רועה אוסטרלית יפהפייה שהבעלים שלה מתעלמת ממנה מאז שאימצה גורה אחרת; ודני ענק המסתובב עם קונוס על ראשו, שנשר מן האקדמיה לכלבי משטרה ומשרת בתור כלב תמיכה נפשית לקשישים גוססים.

שלושת אלה כבר רגילים לחיים עם לב שבור, אבל כלב הרחוב החדש עדיין מתגעגע לבעליו. למרות כל מה שספג ממנו, הוא עדיין אוהב אותו אהבה שלא תלויה בדבר, ומתעקש למצוא את דרכו חזרה הביתה ולהתאחד עימו. עם הזמן, חבריו הטריים מאירים את עיניו ומבהירים לו באיזה קשר מתעלל היה, ואז הוא משנה את בנק המטרות. כעת, חלומו החדש הוא למצוא את האדם שפגע בו, וכיוון שהפעילות האהובה עליו היתה אוננות, לפגוע ביקר לו - ולתלוש את איבר מינו. וכך, הקומדיה הזו היא למעשה סרט מסע על הרפתקה משותפת של ארבעה כלבים, שהגביע הקדוש שלהם הוא תלישת פין אנושי. כן, מה ששמעתם.

"דוגי סטייל", אותו כתב דן פרו, משתמש בעלילה הזו בשני מישורים. במישור אחד, הקומדיה הזו היא פארודיה על ז'אנר סרטי הכלבים והקלישאות שלו. במישור השני, הוא גרסה כלבלבית לז'אנר הקומדיה האמריקאית הגסה והפרועה.

ראינו כבר אלף סרטים בסגנון "הנגאובר" או "מסיבת רווקות" בהם הגיבורים משתטים. בדומה לאלה, גם כאן ההומור גופני, סלפסטיקי ומשולח רסן, והחידוש היחיד הוא שהמעורבים הם לא בני אדם אלא הולכים על ארבע. בהתאם לכך, החוויות שלהם קשורות בניהול מגעים אינטימיים עם ספות, גניבת נקניקיות וקטטות עם בעלי כנף. כיאה לשמו, "דוגי סטייל" הוא גם ככל הנראה סרט המיינסטרים הראשון שמציג סצינות מין בין כלבים.

כמו בקומדיות אנושיות, בהן טיבו של ההומור מוקצן ומוגזם, גם כאן הכלבים עוברים הרפתקאות בלתי סבירות. לכן, חשוב להדגיש שלא מדובר בסרט אנימציה. יותר מכך, רק חמישה אחוזים ממנו מבוססים על אפקטים דיגיטליים. שאר העבודה היא של הכלבלבים האמיתיים שמככבים בו, המאלפים והמאלפות שלהם וכמובן המדבבים שתורמים להם את קולם, כדי שנוכל להבין אותם בשפת בני האדם. וויל פארל מדבב את הגיבור, ובצידו אפשר למצוא גם את איילה פישר, רנדל פארק, ג'וש גאד ואחרים, בראשם ג'יימי פוקס, שכמובן השתתף בפרויקט הזה לפני סערת הפוסטים האנטישמיים שלו.

בגלל הפרספקטיבה המקורית, "דוגי סטייל" מצליח להפיח חיים חדשים בשני הז'אנרים - סרט הכלבים, והקומדיה הפרועה. הוא עושה זאת בעזרת מעיין נובע של רעיונות יצירתיים ומקוריים, ולא מפסיק להפתיע עם בדיחות מפתיעות ומוצלחות. הסרט נמשך שעה וחצי, ומתנהל בקצב של הלצה טובה אחת לדקה, ובדיחה קורעת ממש אחת לעשר דקות.

אך חשוב מכך, הסרט גם מצליח לנשוך ולרגש. וידוי: בתחילה, חשבתי להחרים את "דוגי סטייל". חששתי שהוא מעמיד כלבים במצבים מסוכנים, ועושה זאת בלי שום מודעות ומתוך כוונות בידוריות בלבד. במהלך הצפייה, גיליתי שיש בו הרבה חמלה ומחשבה, ובעיקר הבנה עמוקה של הסיטואציה: מהם חיי כלב, ומהי מורכבות הקשר בינו לבני אדם.

גם בצד הדרמטי, "דוגי סטייל" מתנהל בשני מישורים. במישור אחד, הוא ביקורת על היחס של בני אדם לכלבים. כמובן שבסופו יש מסר אופטימי ומעורר השראה, כי ככה זה בהוליווד, אבל בדרך לשם הוא מדבר על שלל תופעות מכעיסות: הקלות שבה אנשים זורקים כלבלבים או זונחים אותם, התנאים הנוראיים במכלאות וכיוצא בכך.

בלבו של הסרט עומד סיפור על כלב שהמשיך לנסות לרצות את בעליו הרעיל, כי המשיך להתעקש להאמין שיש ביניהם אהבה. וכך, "דוגי סטייל" הופך גם לסרט על נושאים אוניברסליים יותר - קשרים מתעללים, מערכות יחסים וגזלייטינג. למרות הטון המבודח, הוא מטפל בנושא בצורה נוגעת ללב. כל כך עצוב לראות את הכלבלב נצמד לכדור הטניס שלו, מתוך אמונה עיוורת שהבעלים שלו לא באמת זרק אותו אלא עדיין משחק איתו משחק, ומצפה ממנו שיחזיר לו את הכדור. כמו בסצינות הקומיות, גם פה יש שימוש מבריק במבע קולנועי. סצינה בה הכלבלב מתפכח וקובר את הכדור היא מהיפות שראינו לאחרונה.

יש בסרט גם רגעים של חסד ותקווה, וגם אותם הוא מתאר בצורה עמוקה, המשכילה לתרגם למסך את האהבה האינסופית שיש בכלבים. לא רק ש"דוגי סטייל" הוא אחד הסרטים המצחיקים של הקיץ - הוא גם אחד היפים והמרגשים שבהם.

מאחורי המצלמה עמד ג'וש גרינבאום, שזה סרטו העלילתי הארוך השני אחרי "בארב וסטאר יוצאות לוויסטה דל מאר". בגלל אופיו של "דוגי סטייל", הוא לא זכה בפרסים על עבודתו המצוינת. מה שכן, מתברר שהקולנוען אימץ את אחד הגורים שמופיעים בתחילת הסרט, וזה פרס חשוב הרבה יותר מכל אוסקר או דקל זהב.

כשאוטו פרנק קרא לראשונה את היומן שכתבה בתו אנה, הוא נדהם מעומק הכישרון והתבונה ומן העושר של העולם הפנימי, ואמר שגילה אותה מחדש. דבר דומה ב"החיים המדהימים של איבלין", הסרט התיעודי החדש והמרגש להפליא שעלה לאחרונה בנטפליקס. גם בו, הורים שאיבדו את בנם מבינים שלא הכירו אותו באמת, והמורשת שלו גדולה ומופלאה מאשר שחשבו.

את הסרט ביים בנג'מין רי הנורבגי, והוא ערך את בכורתו במסגרת התחרות התיעודית העולמית של פסטיבל סאנדנס בינואר האחרון, ויצא ממנה עם פרסי הבימוי וחביב הקהל. הפרסים הללו מוצדקים בהחלט.

והנה הסיפור, בלי ספוילרים: מאס סטיין היה צעיר נורבגי שהלך לעולמו בגיל 25 בלבד, אחרי שחי את חייו על זמן קצוב. כבר כפעוט איבחנו בו מחלת ניוון שרירים על שם דושאן. את רוב חייו בילה משותק לבית הוריו באוסלו. הוא החל להשתמש בכיסא גלגלים בגיל עשר, ובשלבים האחרונים לפני מותו בקושי הצליח להזיז את האצבעות.

בימי חייו הקצרים, הספיק סטיין לצבור לא פחות מעשרים אלף שעות משחק ב"World of Warcraft". משחק התפקידים הווירטואלי איפשר לו לבטא את עצמו דרך אווטאר בלונדיני ושרירי בשם איבלין, בשמו נקרא הסרט, וגם לצבור חברים מרחבי העולם. הצעיר גם ניהל בלוג, בו שיתף בחוויות ומחשבות.

אחרי מותו, הוריו נכנסו לבלוג של בנם כדי לפרסם הודעת פרידה ממנו. להפתעתם, יום לאחר מכן הם התחילו לקבל אינספור הודעות ניחומים. בתחילה חשבו שמדובר בהונאה, אבל אז הבינו שזו האמת: הילד שלהם נגע בהרבה לבבות, ורקם דרך הרשת חברויות עמוקות. במותו, הוא השאיר אחריו חיים שלמים.

"החיים המדהימים של איבלין" מתאר את כל זה בסגנון ייחודי: שילוב בין קטעי ארכיון ביתיים ואנימציה בסגנון של וורקרפט כך שמצד אחד, זהו סרט דוקו "קלאסי", ומצד אחר זוהי יצירה תיעודית שכמותה עוד לא ראינו.

הסרט הוא שיר הלל ליכולות של הדוקו להציג בפנינו סיפורים העולים על כל דימיון, לאיכויות הוויזואליות של וורקרפט ובעיקר לכוח של משחק התפקידים, שמאפשר לכל אחד לחיות חיים כפולים: את החיים שלו, שלפעמים קיבל בהם את הקלפים הלא נכונים, ואת החיים שהיה רוצה לחיות באמת.

בסאנדנס, בו צפיתי בסרט לראשונה, קראו לו פשוט "איבלין". נטפליקס החליטו להוסיף את "החיים המדהימים של". זה שם אטרקטיבי יותר אך מעודן פחות, היוצר אולי את הרושם שמדובר בתוצר סנסציוני. ממש לא: זה סרט הגון ומכבד הנמנע מנצלנות. הוא מיטיב לכבד ולהוקיר את זכרו של סטיין, ולהזכיר לכולנו שכל אחד הוא עולם ומלואו.

"אלף ואחד" ("A Thousand and One") של איי.וי רוקוול יצא לפני שנתיים וזכה בפרסים ועיטורים רבים: הפרס הגדול של פסטיבל סאנדנס; פרס האינדי ספירט בקטגוריית סרט הביכורים; מועמדות בקטגוריית הביכורים של פרסי גילדת הבמאים; מקום שלישי בדירוג סרטי הביכורים הטובים של השנה של אינדי וויר ועוד ועוד. הוא גם נהנה כמובן מביקורות מעולות, ואפילו הרוויח סכום יפה יחסית בקופות ארצות הברית - שלושה מיליון דולרים וחצי. למרות כל זאת, המפיצים כאן החליטו לגנוז אותו והוא הסתפק בהקרנות בפסטיבל הקולנוע ירושלים, בפני אולמות מלאים. עכשיו, הוא זמין אצלנו בנטפליקס ולקהל הישראלי יש הזדמנות נוספת לגלות אותו - וכדאי לעשות זאת.

רוקוול עוקבת כאן אחר סיפורם של אם ובנה, שמתחילים את הסרט בהארלם של שנות התשעים ומסיימים אותו שלושה עשורים לאחר מכן. דרך הסיפור האישי שלהם, הדרמה הזו מצליחה גם להיות אפוס על ההיסטוריה העכשווית של ניו יורק, על הג'נטריפיקציה שלה, על מה שנעלם ועל מה שתמיד יישאר. טיאנה טיילור מצוינת בתפקיד הראשי, והסרט כולו סוחף, מרגש - ומותיר חותם.

אחד הסרטים הטובים בכל הזמנים, ולכן מן הסתם גם אחד הסרטים הכי טובים שזמינים כעת בקטלוג של נטפליקס, או בכל מקום אחר. מבין כל שיתופי הפעולה של הבמאי מרטין סקורסזי והכוכב רוברט דה נירו, זה הגדול מכולם. "נהג מונית" יצא ב־1977 והוא סרט שמגדיר תקופה, את שנות ה־70 בארצות הברית, אבל הוא גם סרט שממשיך להשפיע עד היום. אין הרבה סרטים שעדיין מהדהדים כמוהו. "ג'וקר", למשל, נעשה בצלמו וברוחו.

דה נירו מגלם כאן גבר בשם טרוויס ביקל, שלחם במלחמת וייטנאם וכעת נוהג ברחובות ניו יורק עם המונית שלו, ומשוטט בהם בגפו. אין לו יום ואין לו לילה, אין לו עם מי לדבר ואין לו ייעוד בחיים, עד שהוא פוגש פרוצה בת 12, בגילומה של ג'ודי פוסטר בתחילת דרכה, ומחליט לגאול אותה וגם את עצמו. הדרך לכך כוללת רצף אינסופי של סצינות אייקוניות וציטוטים פולחניים.הרבה שמות גדולים מעורבים בסרט, וכולם בשיאם כאן. לא רק סקורסזי ודה נירו, אלא גם התסריטאי פול שרדר, המלחין ברנרד הרמן והצלם מייקל צ'פמן. צפיתי ב"נהג מונית" שוב לפני כמה שנים, בעותק מחודש בקולנוע פריזאי, ונפעמתי מעוצמת החוויה. שבו על הספה, תלחצו פליי, כבו את הטלפונים, ותצטמררו גם אתם.