הפרויקט של עידן רייכל - "אם תלך"
קאנון שירי יום הזיכרון מתרחב בכל שנה, כי מטרתו של המיינסטרים היא לשכפל את עצמו. למרות זאת, לא היתה כניסה משמעותית יותר לאותו קאנון שבין "הרעות" ל"פרי גנך", למשל, מאשר זו של "אם תלך" של הפרויקט של עידן רייכל, השיר שהיה חלק ממכת המחץ המהממת של אלבום הבכורה בפרויקט וגם החזיר לעניינים את מי שהיתה זמרת בתוכנית של דודו טופז, דין דין אביב.
אלא שבין "אם תלך" ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אין דבר וחצי דבר. זהו שיר אהבה פשוט, שכתוב בצורה מקסימה לגבר למרות שעידן רייכל עצמו כתב אותו. רייכל תמיד הצטיין בכתיבה בגוף אחר ו"אם תלך" הוא ההוכחה לכך. עם זאת, "אבא, אמא וכל השאר" שהולחן במסגרת "עוד מעט נהפוך לשיר" הוא שיר זיכרון מעולה ומרשים, שצריך להחליף את "אם תלך". את האחרון אפשר לשמור לפלייליסט הפיגועים והאסונות.
שפיות זמנית - "הקיץ האחרון"
מקס גת מור היה נער עצוב שסיים את התיכון ואהב מוזיקה עצובה ולא ידע מה יקרה אחרי אותו קיץ שבו כולם מתפזרים להם בדרך להגשים את עצמם ולגלות שהחיים הם לא מה שהבטיחו להם. אם כן, מה שקרה אחרי אותו קיץ הוא פשוט הלאמה, אין מילה אחרת לתאר זאת, שהכתירה את "הקיץ האחרון" בתור One Hit Wonder קלאסי ואת מקס גת מור כקולם של אלפי חיילים שאכן, קיץ הגיוס היה הקיץ האחרון שלהם. במקור אמורים להגיד "העיקר הכוונה", במקרה של "הקיץ האחרון" ההיפך הוא הנכון.
אביב גפן - "לבכות לך"
"לבכות לך", לפני הכל, עבר הלאמה על ידי אירוע אחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. השיר הפך לאחת הדרכים היותר טובות לזכור את רבין, אבל גם נוכס ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כי מי לא רוצה לבכות לאהובו שהלך בלי שוב.
אלא שהשיר במקור נכתב, כמובן, לזכרו של ניר שפינר, חברו הקרוב של אביב גפן שמת בתאונת דרכים. גפן הקדיש לשפינר את האלבום "עכשיו מעונן" ובו שיר נוסף לזכרו, כמו "הילדים", שיר לא פחות יפה מ"לבכות לך". אלא שהאחרון בוצע גם על ידי אריק איינשטיין, ומכאן לקונצנזוס הדרך היתה קצרה. חבל שהמלחמה הארורה בגפן "המשתמט" (ששוחרר בנסיבות רפואיות לחלוטין) לא ספרה את השיר שכולם אהבו לשדר בימי הזיכרון לאותם חיילים שלכאורה גפן פגע בהם, על פי טענות המתנגדים, בכך שלא שירת.
קובי אפללו "בא מן השתיקה"
לפעמים שיר אהבה הוא רק שיר אהבה על אדם שלא אוהב לדבר יותר מדי ופריטת הגיטרה הנעימה היא לא דימוי לדמעות וגם לא תחליף להן. ולפעמים להיט עובד טוב בכל ימות השנה, כולל הימים שבהם לא משדרים להיטים, אלא אם הם מדברים בשפה "שלנו", והייחוד של קובי אפללו היתה הכניסה המהירה שלו לאותו "שלנו".
שלמה ארצי "האיש ההוא"
נתן יונתן ז"ל איבד את בנו בכורו במלחמת יום הכיפורים. זו היתה טרגדיה עצובה ועצומה, שהשפיעה מאוד על יצירתו של אחד המשוררים המבריקים שקמו למדינת ישראל. אלא ש"האיש ההוא" לא שייך לאותו אסון אישי כואב: הוא נכתב כשבנו היה צעיר מאוד ולמעשה היה שיר אוטוביוגרפי של יונתן על עצמו ועל דמותו שאבדה לו. "האיש ההוא", בדומה ל"לבכות לך", הפך להיות לשיר המנוני לאחר רצח רבין, אך היה זה יונתן עצמו שעשה את הקישור כהוקרה לראש הממשלה המנוח, אותו אהב מאוד. ליום הזיכרון, לעומת זאת, אין שום קשר לערבות הבוכיות.
מאיר בנאי - "שער הרחמים"
"שער הרחמים" זכה כבר להיסטוריה במיינסטרים הישראלי, כשיר האחרון שמושמע בגלגלצ רגע לפני סיום השידורים בערב יום הכיפורים. זהו הישג מכובד שמבטיח לו השמעה אחת לפחות, על אף שממילא הוא זוכה לכבוד המגיע לו כקלאסיקה ישראלית. גם יום הזיכרון אימץ לחיקו את שיר חשבון הנפש של מאיר בנאי, שכמובן לו ולעצב יום הזיכרון אין שום דבר במשותף.
אסתר עופרים "דמעות של מלאכים"
נער בשם דן מינסטר כותב שיר וחברו לשכבה, יוני רכטר מלחין אותו. זה נגמר בכל טקס יום זיכרון אפשרי.
אריק איינשטיין - "ילדים של החיים"
"ילדים של החיים" היה יכול לעבור כשיר זיכרון בפרשנות, אלמלא משפט אחד: "והרופא כבר מדבר על סוף הדרך". המשפט המדהים הזה, שמדגים את כל הכשרון של שלום חנוך בשש מילים, בעצם זונח לחלוטין את הרעיון של שיר הזיכרון ומשאיר אותנו רק אחד מעשרת השירים הגדולים ביותר של אריק איינשטיין, אבל כזה שבינו ובין המלחמות והרוגיהן אין באמת קשר.
רונית שחר - "אהוב יקר"
שירי פרידה הם מוסד בפני עצמו בתרבות הפופולרית. היכולת שלהם לתפוס את גודל המורכבות של פרידה מבן/בת זוג היא שהופכת את המוזיקה לאמנות הפופולרית שהיא, באספקטים האלה אפילו יותר מקולנוע וספרות. "אהוב יקר" הוא שיר פרידה שהפך ללהיט ענק ולכן גם הולאם, פשוט כי זה מתאים, כי "לא השארת גם לא זיכרון, שיהיה לי", מתקשר היטב עם המוות, כי ה-"הו הו הו" שבסוף השיר הוא השריקה שכולם יכולים לשיר ביחד, כי כולנו, גם הנופלים, אוהבים את השלכת.
יהודה פוליקר "דברים שרציתי לומר"
כאילו לא הספיק המונופול המוחלט והמוצדק של יהודה פוליקר על יום השואה וכמובן "פרח", שיר יום זיכרון אולטימטיבי (שכתבה צרויה להב), הרדיו הישראלי כל כך התרגל לנוכחותו של פוליקר בימי העצב והאבל עד שהוא לקח את הטקסט הנפלא של יענקל'ה רוטבליט, לוחם למוד קרבות שכתב על כך מספיק (מומלץ להשיג את אלבומי הסולו שלו, במיוחד את "כך שחררתי את ירושלים" הכואב והמבריק), והלביש עליו גם את השיר הזה.
"דברים שרציתי לומר" הוא דוגמה לאופן שבו המיינסטרים הישראלי מפספס את המהות של שירי הזיכרון: לא כל שיר עצוב ומנחם ראוי להיות שיר זיכרון. זהו עיוות היסטורי של מילים כפשוטן, מבלי להזדקק לחופש הפרשנות שכל טקסט נהנה ממנו. "דברים שרציתי לומר" מדבר על חשבון נפש עמוק, על צער וכאב של חוסר היכולת של בן האנוש להיות מושלם. הוא ספוג כאב ואובדן, אבל ליום הזיכרון הוא פשוט לא שייך.
גם לכם יש הצעות לשירים שאינם באמת שירי זיכרון? שתפו אותנו בפייסבוק