דוקאביב 2012: המלצות צפייה לפסטיבל

דוקאביב 2012 בוואלה! תרבות: כל הכתבות, הטריילרים וההקרנות

אחת המגמות הבולטות בעולם הדוקו העכשווי היא יצירת דיוקנאות של אמנים, והדבר יבוא לידי ביטוי גם במהדורה הנוכחית של דוקאביב, שיציג שלל פורטרטים שכאלה.
הבולט שבהם, ובכלל אחד מסרטי התעודה המדוברים כרגע בעולם, הוא "מארלי", המגיע לישראל מיד לאחר הקרנות הבכורה הגלובלית שלו. היוצר המוערך קווין מקדונלד (זוכה האוסקר על "יום אחד בספטמבר") פורש כאן מחקר מקיף באופן חסר תקדים על פועלו של הג'מייקני המהולל.

היו כאלה שטענו כי הכבוד של הבמאי כלפי מושא התיעוד שלו חוטא לעתים בפולחן אישיות, ועדיין זהו מסמך בעל ערך לכל מי שיש לו ולו עניין קלוש במארלי, כך שאמורים להיווצר תורים גדולים בין חומוס אבו-דאבי לנמל תל אביב, שם יוקרן הסרט.

גם חובבי אמנות וצילום ישביעו את תאוותם בפסטיבל – בין השאר, יוכלו לצפות בדיוקן "ביל קנינגהם, ניו יורק", סיפורו של צלם האופנה שבדומה למארלי, הרוויח ביושר את התואר "אגדי". אם זה לא מספיק, מונח לפתחם גם "גרהארד ריכטר מצייר", שבניגוד לשני הקודמים שהוזכרו כאן לא מסתכל אחורה ברטרוספקטיבה, אלא מצטרף לגיבורו בזמן אמת ועוקב אחר תהליך עבודתו. ויהיה כמובן גם את " איי וויי-וויי: לא מתנצל", סרט הפתיחה של הפסטיבל, העוסק באמן הנרדף בידי הממשלה הסינית. אגב, באופן אירוני, הסינמטק שמארח את דוקאביב העניק לא מכבר קורת גג לפסטיבל קולנוע סיני בארגון של ממשלה טוטליטרית זו.

לסיכום, כיאה לפסטיבל הקולנוע, גם שוחרי המסך הגדול ימצאו בו דיוקן לרוחם – "עולמו של רוג'ר קורמן", סיפורו של מלך הסרטים סוג ב'. מי שלא שבע מן החגיגות סביב הקולנוען "האגדי" בעת ביקורו בתל אביב לפני שנתיים, יוכל להתענג מחדש על פועלו.

חגיגות ה-20 לצאת "Achtung Baby", אלבומה הכה מצליח של U2 העלו מחדש את המשבר הקיומי שקדם לצאתו, וכידוע - משבר קיומי הוא חומר גלם מצוין לסרט תיעודי חזק. כך, זוכה האוסקר דיוויס גוגנהיים כינס את הלהקה ב"האנזה סטודיו" המיתולוגי בברלין, שם הוקלט האלבום, כדי לשחזר את הרגע שבו הלהקה הגדולה ביותר בעולם מנסה להמציא את עצמה מחדש, מבלי לאבד את עצמה לדעת. גוגנהיים עושה זאת ברגישות דוקומנטריסטית שערכה לא יסולא בפז ואילו חברי הלהקה מפקידים בידיו את הדבר היקר להם מכל - את עצמם. הסיפור סביב "אכטונג בייבי" מצליח להתכנס סביב המגבלות של הקולנוע הדוקומנטרי ולהראות שהמשפט "We're One, But We're Not The Same" מתאים היטב ללהקה שכתבה אותו.

גם בישראל, שבה התרבות המקומית מעולם לא התמחתה בעשייה ביוגרפית מכל סוג, מופקים יותר ויותר דיוקנאות דוקומנטריים של אמנים. בפסטיבל זה, למשל, אפשר יהיה לראות שניים כאלה: מן הצד המוזיקלי, מגיע "לשוב בחזרה" של אבידע לבני, שלא מכבר יצר את "לאן נעלם משה גז"? על מה שנחשב הסרט הישראלי העלילתי הגרוע אי פעם ועתה מלווה את הזמרת רבקה זהר בשובה לניו יורק לאחר היעדרות של חצי יובל. מן הצד הקולנועי, מיקה אדלר מתלווה בסרטה הראשון "רפי בוקאי, אבא שלי" לבנו בן העשר של הקולנוען שמת בטרם עת, ומגלה יחד איתו מה אביו הותיר מאחוריו. ברוח "שרון עמרני – זכרו את השם" של יאיר רוה, גם סרט תיעודי זה מכיל בו סצינות דרמטיות שביימו יוצרים עלילתיים בעלי שם – אסי דיין וגידי דר במקרה זה. אך הפעם, ישנה גם סצינה שביים לא אחר מאשר ילדו של בוקאי, האוחז במצלמה ביד בטוחה עוד הרבה לפני שהגיע למצוות.

"אלו הם ימי הנס והפלא", כך התפוצץ פול סיימון בפתיחת אלבום המופת שלו, "Graceland", שלא היה רק רגע מופלא בו הפופ גילה את המוזיקה האפריקאית, אלא גם הרגע שבו סיימון שבר את החרם של האו"ם על מדינת האפרטהייד ועורר מהומת אלוהים שהשתרעה מוושינגטון ועד סאן סיטי. הבמאי ג'ו ברלינגר, שעומד מאחורי יצירות מופת כמו סדרת "גן העדן האבוד" על פרשת השלושה ממערב ממפיס וכמובן "סוג של מפלצת", הסרט שפירק והרכיב מחדש את מטאליקה, עשה גם כאן עבודת קודש בשחזור אלבום מופת והסיפור הפוליטי-מוזיקלי שמאחוריו. סרט חובה.

סרט תיעודי שבא לחשוף את תופעת הבריונות במוסדות החינוך האמריקאים, אך בעקבות ניסיונות הצנזורה להגביל את גילאי הצפייה בו לאור השפה הגסה שמושמעת בו, גילה גם דבר אחר - את השמרנות הצבועה של הממסד הלאומי, שמעלים עין מאלימות פיזית אבל לא מסוגל להכיל כזו מילולית.
הן בגלל מה שביקש להציג במכוון והן בגלל מה שהוכיח שלא במכוון, "בריונות" הוא אחד המוצרים התרבותיים המעניינים שנעשו בארצות הברית בחודשים האחרונים, וכאן יש הזדמנות מרתקת לראותו חם מהתנור.

את דמותו של באק ברנאמן מכירים מהסרט העלילתי "הלוחש לסוסים", שהתבסס על סיפורו. כעת מגיעה גם הגרסה התיעודית, המנסה לפענח את סוד קסמו של האיש שידע לדבר אל הדוהרים על ארבע. בארצות הברית, שבה סוסים ובוקרים הם חלק אינטגרלי מן התרבות, הסרט נגע בלבם של רבים. בישראל, שבה המקום התרבותי של החיה הזו אחר לגמרי, הוא מן הסתם ירגש קהל רחב פחות. עדיין, כל מי שאוהב סיפורים המוכיחים כי חיות הן יצורים שווי ערך לבני אדם, ודאי ידהר לראותו.

הסרט המוזיקלי השלישי הבולט בדוקאביב הוא הסרט שמשחזר למעשה את ההיסטוריה שעשה ההרכב A Tribe Called Quest בהיפ הופ בארצות הברית. לצד הרכבים כמו De La Soul, א טרייב קולד קווסט נחשבים לאחד ההרכבים החכמים והמבריקים בהיפ הופ ולמעשה מייסדי ההיפ הופ האלטרנטיבי. הסרט, שהוקרן כבר לפני זמן רב בארה"ב, עורר עניין עצום וזכה למחמאות רבות על האופן שבו תיעד את סיפורה של הלהקה וגם הצליח להבליט את חשיבותה לעולם המוזיקה. במאי הסרט הוא סיפור מעניין לכשעצמו: מדובר במייקל רפפורט, שחקן מוכר בטלוויזיה האמריקאית שהופיע בתפקיד ראשי בסדרה "טירוף בבית" ובתפקידי אורח בסדרות כמו "חברים" (בתור החבר השוטר של פיבי) וב"נמלטים" (בתור השוטר שמפקח על הנמלטים בניסיונם לפרק את "החברה" בעונה הרביעית), "קוראים לי ארל" ועוד. הצלחתו בסרט הזה עושה תיאבון לראות אותו מגיע לנושאים דוקומנטריים נוספים.

אלכס גיבני ("מונית לצד האפל", "קזינו ג'ק", "אנרון", "לקוח 9", "גונזו" ועוד) הוא אחד היוצרים הפוריים והאיכותיים בעולם הדוקו האמריקאי. למען האמת, לא ברור איך הוא מצליח לעשות כל כך הרבה סרטים מעמיקים ברצף ועוד לשמור על רמה אחידה, אבל כל עוד שאנו נהנים מזה, אולי עדיף לא להציג שאלות מיותרות ופשוט להתענג על תוצריו. בפסטיבל זה, הוא מגיש את "הטריפ הקסום", המשחזר את המסע עתיר סמי ההזייה שערך הסופר קן קיזי ("קן הקוקיה") באמצע שנות השישים, אותה תקופה קצרה שבה האמריקאים הרשו לעצמם לשגות בחלומות ללא כיוון ובמסעות ללא מוצא.

ראיון עם אלכס גיבני

*פסטיבל דוקאביב ייפתח ב-3 במאי בסינמטק תל אביב ויימשך למעלה משבוע. במהלך הפסטיבל יוקרנו ששה מסרטי התחרות בוואלה! תרבות בבכורה עולמית

דוקאביב 2012: כל הכתבות בוואלה! תרבות בסיקור מיוחד

דוקאביב - איזה מהסרטים התיעודיים הכי מסקרן אתכם? שתפו אותנו בפייסבוק