אנשים נוטים לא לשכוח הופעות שהם חיכו להם: אמן שגדלת עליו וראית בפעם הראשונה אחרי שנים, זמרת שסיפרו שהיא כל כך גדולה ולא אכזבה, להקה שהוציאה אלבום שסיפר בדיוק את סיפור חייך ובהופעה זרקה לך הכל בפנים. אתה נוטה לזכור את מה שפינית לו מקום במוח, ואחר כך בתהליך טבעי התנחל שם, כי קנית לו חלקת קבר בתוך הזיכרון. אוף מונטריאול היא להקה מצוינת, אבל היא לא באמת שייכת לאף אחת מהקטגוריות שהוזכרו לעיל, ולכן הופעתה אמש (שני) במועדון הבארבי בתל אביב היתה אירוע יוצא דופן, כזה שהקהל שנכח בו לא ישכח וספק מתי הוא יוכל להשתחרר ממנו.
מהשנייה הראשונה אוף מונטריאול באים לשחק לצופים בראש. בניגוד לאופן שבו הלהקה חוזרת על עצמה בתקליטיה וממציאה את עצמה מחדש אחת ליותר מדי זמן, על הבמה אוף מונטריאול הם תרגיל אינטנסיבי במצבי תודעה משתנים: עצב, שמחה, אנרגיה, שקט, סליז, קלאס הכל בבת אחת וכלום מזה באותו הרף עין. כמו שחברי הלהקה מתחלפים תדיר בכלי הנגינה שלהם, כך גם כיוון התנועה של המוזיקה לא משאיר שנייה אחת לנתח את מה שקרה בשנייה הקודמת לה והתוצאה היא פיצוץ רגשי אחרי פיצוץ רגשי: בסך הכל נמשכה ההופעה קצת פחות משעה וחצי, ובסופה אנשים הזיעו כאילו רצו את מרתון ניו יורק.
אוף מונטריאול מורכבת מאנסמבל נגנים מוכר ואנרגטי אליו הצטרפו שני עובדי במה במיטב מסורת תיאטרון הנו פינת הבורדל הקרוב לביתכם. תפקידם של אלה היה להעצים את החוויה המוזיקלית באמצעות תלבושות פרובוקטיביות שקירבו את הווידאו ארט לצופים ונתנו לו נופך צבעוני ומעניין, השלכת בלונים לעבר הקהל או השלכת עצמם לתוכו.
אך למרות החילופים התכופים בעמדות רוב החברים בהרכב, ההיררכיה שבתוכו ברורה וקווין ברנס, הסולן הפסיכופט שלה והאיש היחיד בתולדות הפופ שהכניס את המילים "ז'ורז' בטאיי" לשיר, הוא לכאורה חלק מהשואו של אוף מונטריאול, אבל הוא בעצם אדם מספירה אחרת לגמרי: לפעמים הוא חיקוי של דיוויד בואי, גלאם-רוקר עם מיניות מעורפלת, חזה חלק ואווירת "אני מסוגל לזיין בנים, בנות ועדיף את כולם ביחד"; לפעמים הוא הזכר האוחז בגיטרה עם צעד בוטח קדימה שנותן בראש המנון פופ-Pאנק לפנים ולפעמים הוא כאילו רופוס וויינרייט, בלי הרצון להעיף לו סטירה. ביחס לגודלה הבינוני של הלהקה בעולם הרוק, קווין ברנס הוא פיגורה, פיגורה שחייבים לראות פעם אחת כדי להחליט אם אוהבים או שונאים, פיגורה שצריך לראות כדי להבין איך זה באמת עובד כשיש לך כישרון ולא כשאתה חושב שיש לך אחד כזה.
הנטייה בביקורת הופעה היא לספר אילו שירים נוגנו ואילו לא ואיך הם עברו מהאולפן לבמה. זהו מהלך מתבקש, אבל קצת מיותר במקרה של אוף מונטריאול. אמנם, הביצוע ל-" The Past Is A Grotesque Animalby" (אותו השיר עם ז'ורז' בטאיי) היה הדבר הכי קרוב לפינק פלויד של סיד בארט 2012 אם משהו מהתיאור הגרוטסקי הזה היה יכול להתקיים, אבל זה לא מה שזוכרים מהופעה של אוף מונטריאול. במקום, ישנה השמחה המטורפת שהציפה כמה מהאנשים שבאור יום רגיל נראים רוטנים מתחת לשפם אופנתי, אנרגיה ששמורה לחתימת הסכמי שלום או זכייה של מכבי תל אביב בגביע אירופה, תחושה של התעלות מול פגישה סוף סוף בדבר האמיתי.
אוף מונטריאול: הסיפורים שמאחורי השירים עם הסולן קווין ברנס
אוף מונטריאול: הפלייליסט האהוב על הלהקה
אוף מונטריאול: הייתם בהופעה? מה חשבתם? ספרו לנו בפייסבוק