אפרים שמיר שונא הומואים? הוא רק רוצה תשומת לב

דמיינו לכם עולם ללא פייסבוק. איפה היה אז אפרים שמיר? באותו מקום, כנראה, אבל לאף אחד לא היה אכפת. הוא היה נשאר השם הלפני-אחרון שנזכרים בו כששואלים "מי היו חברי להקת כוורת", אחד לפני מאיר פניגשטיין, והוא אחד שבכלל זכור בגלל כינוי חיבה. כי עם כל הכבוד ללהיטי העבר, כיום אף אחד לא עוצר את נשימתו בציפייה לבשורה מוזיקלית חדשה של אפרים שמיר, ואם מישהו היה עושה את זה הוא כבר היה נחנק מזמן.

אבל בעולם שלנו כן יש פייסבוק, ואפרים שמיר הוא טראש-סטאר מוכח בתוכו. מעיף לאוויר הרשת בעליצות עצומה סטטוסים נגד שלמה ארצי, שרית חדד, מתנחלים, הומואים, כולם מקושטים בסימני קריאה ודימויים ציוריים שגורמים לעורכי הרכילות לצאת במחולות במטבחון. הקוראים נדהמים, החברים מתמוגגים, הרכילאים חוגגים וכולם מאושרים. טינוף ססגוני פנים-ברנז'אי חינם, מי רוצה? רק היום, ומחר, ומתי שתתקשרו לקחת ממני תגובה. כותרת? "אפרים שמיר שוב פותח פה" יספיק. אף אחד לא יחשוד שמדובר בידיעה על שיר חדש.

שמיר, שהפציץ את הפיד שלו בהשוואה בין הומואים לנקרופילים בגלל ערוץ גאווה אחד (והתנצל), לא עושה כאן משהו שאנחנו לא עושים. מי מאיתנו לא צוהל לפעמים בפייסבוק סטטוס ארסי בסגנון "הרופא שיניים השמיע שלמה ארצי בזמן הטיפול, מהרופא סבלתי פחות"? מי לא מקטר ומקלל על הוול שלו אנשים, יצירות, תנועות פוליטיות? אפילו הומופוביה אפשר למצוא, באופן נדיר יותר, בפיד של אנשים שלא היו בכוורת. שמונה שנים שפייסבוק קיים ואנחנו עדיין מתקשים להבין את הגבולות שלו, מתי הוא פרטי ומתי הוא ציבורי, האם משפט פרובוקטיבי שכותבים למשפחת הפיד המצומצמת הוא גם הכרזה פומבית שיש לחשב מראש את ההשלכות שלה ולהכין כתב הגנה. רובנו לא נאלצים להתמודד עם הדילמה, כי כתבי הרכילות לא מתקשרים אלינו לבקש תגובה כשאנחנו מצייצים "איזו אהבלה השרית חדד הזאת". לאפרים שמיר כן. כי יודעים שהתגובה שלו לא תהיה "אופסי, מתנצל" אלא יותר בכיוון של "אהבלה? התכוונתי מפגרת".

ההתעקשות של שמיר להתסיס עוד ועוד יוצרת את הרושם ששמיר התאהב בתפקיד החדש של טרול פייסבוקי. קשה לדמיין אותו תופס את הראש בייאוש וקורא "אוי לא, שוב העלבתי מישהו! מהר, למחוק את הסטטוס לפני שמישהו יעשה לזה שייר!". לא, שמיר הבין מהר מאוד מה הוא עושה ומאז הוא מתמקצע לאיטו לתוך התפקיד, עד שיהפוך לאימפריית עקיצות וירטואלית ויקבל meme על שמו. ייתכן שגם הוא הבין שחוץ מההוא שנחנק בפיסקה הראשונה, לאף אחד לא ממש דחוף להקשיב לו, אז כנראה צריך לצעוק יותר חזק, ויותר מפחיד, ויותר בפייסבוק. אנשים אוהבים פייסבוק.

אז שמיר צועק, ובבוטות. ואנחנו אולי נסערים מהדברים שהוא אומר, אבל אנחנו לא באמת כועסים עליו. הוא סוג של חבובה, צווח מהיציע את הקריזות שלו ועושה פרצוף מצחיק, רץ בפיג'מת צמר אדומה אחרי מסיגי גבול ומנופף ברובה הישן שלו. הוא הסבא המטורלל שמצטנף בתוך הכורסא המתפוררת שלו ומצליף בלשונו בכל מי שנכנס הביתה, ואנחנו מושכים כתפיים בחיוך ואומרים "אויש סבא'לה, כבר לא אומרים 'פרענקים מסריחים', אתה כל כך מיושן... ועכשיו - עוגה!". כי אף אורח לא באמת נעלב, זה בסך הכול קצת בידור גס לפני העוגה, וכולם יודעים שסבא אפרים הוא ממש "טיפוס". על התבטאויות של עופר לוי או דודו אלהרר, לעומת זאת, אנחנו פחות נוטים להגיב ב"אויש" מחויך, ואפשר לעשות לבד את החשבון למה. אבל הסבא המצחיקול הזה עם הקסקט הוא יותר אנקדוטה מאשר אויב מר, ואנחנו מחייכים, ומחכים לשמוע במי הוא ייכנס הפעם. הנה, הוא שם אותנו בדיוק איפה שהוא רצה אותנו: בהאזנה.

אפרים שמיר בן 60: יורה לכל הכיוונים
אפרים שמיר והקהילה הגאה: שנאה מסוכנת או טרחנות מייגעת? ספרו לנו בפייסבוק