בארצות הברית מתקשה האופוזיציה להתייצב מאחורי מועמד שידיח את הנשיא השנוי במחלוקת; בצרפת מועמד השמאל עולה לשלטון רק בגלל שחלק ניכר מן הימין הקיצוני מבכר להטיל פתק לבן מאשר להצביע למועמד הימין המתון; באירופה כולה ממשלות נופלות כמו אבני דומינו, ואין צורך לפרט על מידת האמון הנוכחית בין העם הישראלי ומנהיגיו.
אך בתוך משבר המנהיגות הגלובלי הזה, בכל זאת יש מי שמצליחים לרכוש את אמון הציבור מחוף לחוף גיבורי העל מבית היוצר של מארוול, שהתאחדו בסרט "הנוקמים" והצליחו לשכנע את העולם כי עליהם דווקא כן אפשר לסמוך. בהתאם לכך, כבר בשלב מוקדם של הפצתה הפכה הפקת הענק לאחד הלהיטים הגדולים בכל זמנים, גרפה מאות מיליוני דולרים בין טוקיו ולוס אנג'לס, והיד עוד נטויה.
אלה שכבר ראו את "נוקמים" יודעים כי הוא אוסף כמה גיבורים שכבר נהנו מסרטים בכיכובם הבלעדי - איירון מן, קפטן אמריקה, האל הנורדי תור וברוס באנר, המדען שיכול להפוך לענק ירוק. לאלה מצטרפים שניים שטרם זכו לכך, האלמנה השחורה ואמן החץ וקשת הוקאיי, וכולם יחד נאלצים לשתף פעולה כדי להילחם במזימתו המגלומנית והמתנשאת של לוקי, אחיו המאומץ והפטרוני של תור, העוזב את ממלכת השמים שלו ונוחת בכדור הארץ כדי להשתלט עליו ולשעבד את תושביו.
את קשת הדמויות העשירה הזו מנווט ביד בוטחת התסריטאי-במאי ג'וס ווידון, שמצדיק את הבחירה בו לנווט את הפרויקט המורכב.
בחירה זו לא היתה מובנת מאליה: אמנם ווידון נערץ על רבים הודות לסדרות טלוויזיה שיצר, ובראשן "באפי", אך נחשב בהוליווד מי שחביב בעיקר על קהילת חובבי הפנטזיה והמד"ב, ולא כזה שמסוגל בהכרח לפנות לקהל רחב ובכך לכסות את ההשקעה העצומה ב"הנוקמים".
יתרה מכך, היוצר הטלוויזיוני ביים עד כה רק סרט עלילתי אחד באורך מלא, "סרניטי", והוא לא הצליח בקופות. בגלל זה, הפקדת השרביט בידיו היתה הימור, אך הימור מושכל המפיקים ידעו כי אין לו אולי את הקבלות המסחריות לשם כך, אבל יש לו את הכישרון, הידע, התשוקה והתבונה הנדרשים כדי לחבר את חתיכות הפאזל של "הנוקמים" ליצירה שלמה וראויה. הם גם הבינו שכדי באמת להצליח בכך הוא יידרש לקבל מהם שקט ואמון, וזה בדיוק מה שהוא קיבל.
אמון זה הצדיק את עצמו, ובין כל הדמויות שמתרוצצות על המסך והגיצים שעפים ביניהן, שוב ושוב ניכר מגע ידו של הקולנוען. ראשית כל, הוא מצטיין במה שבדרך כלל מתגלה כנקודת התורפה של הפקות גדולות ועמוסות אפקטים מסוגן של "הנוקמים" התסריט.
בסרטים מסוג זה, התסריט הוא לעתים קרובות תולדת שיתוף פעולה של שלושה-ארבעה שכירי חרב לפחות, שאינם עובדים בהכרח בתיאום. הם מספקים בעבודת קבלן מילים וסיטואציות, שמישהו אחד מחבר לאחר מכן למיש-מש אחד גדול, כזה שהדרישה היחידה ממנו הוא ליצור נקודות חיבור מתקבלות על הדעת בין מפגן אפקטים אחד למשנהו.
כאן, לעומת זאת, ווידון כתב את התסריט באופן עצמאי (בקרדיט מופיע גם שמו של זאק פאן, אך ווידון שיכתב לחלוטין את התסריט המקורי שלו). כתוצאה מכך, יש לתוצאה קצב ושפה משלה, ושניהם נהדרים.
בתסריט יש כמה איכויות, וכולן נובעות מאותה סגולת-על אחת: היכולת של ווידון להחזיק במקל משתי קצותיו ולהפוך את "הנוקמים" לסרט שהוא גם כיף טהור וגם עסק רציני למדי. בהתאם לכך, הוא מיטיב לבנות כאן עולם עשיר ומעמיק, אך לא עושה זאת על חשבון הקצביות של תסריטו הקולח.
ווידון משכיל גם לנסח לסרט נימה קלילה ושנונה למדי, עתירת הומור וגם לא מעט מודעות עצמית לעתים נראה שהוא בכוונה לוקח את העלילה למחוזות כמעט-דרמטיים, רק כדי שיוכל לשבור בחיוך את הקרח רגע לפני שיגלוש למחוזות הפאתטיות. מנגד, הוא גם לרגע לא חוצה את הגבול שמפריד בין פנטזיית גיבורי-על נטו לפארודיה על הז'אנר, וגם לא מפגין עודף שביעות עצמית. הודות לכך, ובדיוק כפי שאולי היינו מצפים מן המנהיגים האמיתיים שלנו, באופן עקרוני הגיבורים לא לוקחים את עצמם ברצינות יתרה, ובכל זאת יודעים להיות רציניים כשצריך.
חשוב מכך, "הנוקמים" מצליח לספק הנאה פשוטה וטהורה במובן הבסיסי ביותר, ועם זאת כל הזמן מתקיימים בו רבדים נוספים. במישור אחד הוא משכיל להיות סרט קיץ לכל דבר ועניין, כזה ששוכחים ממנו ברגע שמניחים את הפופקורן על הרצפה, ובמישור אחר נובעות ממנו אמירות שאפשר לדוש בהן גם לאחר הצפייה, והן מרומזות ובכל זאת מובהקות.
למשל, לא צריך להיות פרויד כדי להבחין בעומק הפסיכולוגי המרתק שטמון בדינמיקה בין ברוס באנר לאלטר-אגו המפלצתי שלו. גם לא נדרש מן הצופה להיות חוכמולוג או אפילו חכם במיוחד כדי להבחין כי דמותו של לוקי המנוול היא אלגוריה על דיקטטורים לאורך השנים. ווידון הרי מעמיד את הנאום שהנבל נושא בפני בני כדור הארץ שהוא חפץ לשעבד בצורה המזכירה מעמדים פשיסטיים היסטוריים.
כמו כן, התכנים של נאום זה משתמשים בדמות הבדיונית כדי לדרוש מאיתנו לבדוק מהיכן נובע כוח התמרון התמידי של הפשיזם: האם ייתכן שכדברי לוקי, החירות היא אכן עול על כתפיהם של בני האדם, ואלה דווקא חפצים שמישהו ישלוט בהם? בסופו של דבר, התשובה לכך אופטימית, והסרט משתמש בעימות בין יושבי כדור הארץ לחייזרים כדי להציג תפיסה מעודדת למדי לגבי כוחו ועתידו של העולם הזה, מה שגם מן הסתם לא הזיק להצלחתו בקופות.
נוסף לזאת, לא צריך גם להרחיק לכת כדי לקשר בין לוקי לבן-לאדן: אחרי הכל, בן הבליעל כאן מכוון בקפידה את מזימתו כדי שהעימות מול הנוקמים יתרחש במרכז ניו יורק לעיני מצלמות העולם, ובכך ייווצר מופע ראווה הרסני שהאפקט הסמלי שלו גדול לא פחות מזה המעשי. בזאת הוא מקביל למנהיג המנוח של אל-קעידה, שהגה את מתקפת הטרור על אמריקה כאילו היה במאי קולנוע או אמן סביבתי. לפיכך, "הנוקמים" מצליח לבנות יקום בדיוני, אבל בכל זאת להיות רלוונטי לעולם שלנו.
כל אותם ממדים פסיכולוגיים ואלגוריים לא נוספים בכפייה או בהצהרתיות. הם מתפתחים באופן אורגני מהתסריט של ווידון ובעיקר מן הסקרנות שלו כלפי הדמויות והמין האנושי. נראה כי היוצר כתב את "הנוקמים" בדיוק בהתאם לאותה תפיסה שהנחתה אותו בעבודותיו הקודמות, ולכן החוכמה זולגת ממנו בטבעיות. הוא סירב ליישר קו עם הילדותיות והשטחיות שלכאורה נדרשות בעת פנייה למכנה משותף רחב, וביכר להתייחס בכבוד לחומר הגלם ולקהל שלו. את הכבוד הזה הוא מקבל כעת חזרה מן הצופים, ויש כאן לקח עתידי להוליווד לגבי רמת הכתיבה של שוברי קופות פוטנציאליים.
נוסף לעבודת התסריט, ידו של ווידון אוחזת כהלכה גם בשרביט הבימוי. סרטים דומים רבים בשנים האחרונות נעשו בידי במאים שהגיעו מעולם הפרסומות/וידאו-קליפים או סתם נמנים עם אסכולת מייקל ביי ("רובוטריקים"), ובהתאם לכך ניסו לטלטל את הצופה באמצעים בומבסטיים, תזזיתיים וישירים להחריד.
ווידון אינו כזה: הבימוי שלו קורקטי, נקי ומדויק, מה שמאפשר לקהל לצלוח 140 דקות עטויות משקפי תלת-ממד בלי ולו סימפטום אחד של כאב ראש. נוסף לכך, השימוש שלו באפקטים אינו מכני. הסרט לא מפתיע בהברקות מפעימות, אבל אף שראינו כל כך הרבה סרטים מסוג זה בשנים האחרונות, קטעי הפעולה לא נראים גנריים, ויש בהם עוקץ.
כמו כן, ווידון מיטיב גם לעבוד עם צוות השחקנים שלו. קצרה היריעה מלפרט את הביצועים של כל אחד מאלה, ובכל זאת יש לציין שלושה המחזיקים את הסרט על הכתפיים. הראשון הוא דאוני ג'וניור כאיירון מן, המוכיח שוב שאיש בהוליווד לא משתמש טוב ממנו בפה מלוכלך. הוא גם מסתייע בדינמיקה הקבוצתית של "הנוקמים" כדי להמחיש מחדש, כפי שכבר הראה בסדרת "שרלוק הולמס" וב"אל תלחצי, אני בדרך", עד כמה נוח לו להשתלב בקומדיות על אחוות גברים.
לצדו, טום הידלסטון הבריטי משתמש בניסיונו הבימתי כדי להעניק לדמותו את התיאטרליות הדרושה לה, ומדגים שוב מדוע מאז ומעולם, שחקנים בני עמו בראו את הרשעים הקולנועיים הטובים ביותר.
מרשים מכל הוא מארק רופאלו כבאנר/הענק הירוק. שני שחקנים בעלי שם, אריק באנה ואדוארד נורטון, כבר ניסו להיכנס לדמות הקולנועית הזו בשנים האחרונות וכשלו. ממשיך דרכם לא סתם מצליח בכך, אלא מעלה את הגיבור שלו ברמה אחת לעומת כל חבריו בסרט, וברגעים המכריעים פשוט סוחב את "הנוקמים" על גבו. לאחר שני הכישלונות הקודמים, אפשר כבר היה להתחיל להתייאש מהענק הירוק, אבל כאן הוא הופך לאחת מן הדמויות העוצמתיות והמרתקות בעולם גיבורי-העל, ומעורר חשק לפגוש אותו מחדש, והפעם בטיסת סולו.
מן הצד הנשי, סקרלט ג'והנסון לא רק חושנית להפליא אלא גם מצליחה לעצב את אחת מגיבורות הפעולה הממזריות, המיומנות והנחושות שהיו בקולנוע. עם זאת, כמה מן השחקנים כאן לא מצליחים להביא את עצמם לידי ביטוי מלא: הדברים אמורים בעיקר לגבי כריס המסוורת כתור, כריס אוונס כקפטן אמריקה והמצטרף החדש, ג'רמי רנר כהוקאיי. התצוגות שלהן אינן קלוקלות חלילה, אבל העוגה כאן מתחלקת בין כל כך הרבה דמויות דומיננטיות, עד שבסופו של דבר לא נשארת להם חתיכה עסיסית מספיק, והם מחווירים ומתאדים.
אך גם הפגם זה לא מונע מ"הנוקמים" להתניע כבר בתחילה, לשמור על קצב טוב לאורך כל הזמן ולהגיע לשיא ברגע הנכון, כולל שניים-שלושה קטעים הסוחטים תשואות מן הקהל. בסופן של אלה מתגלה כמובן כי כל מה שראינו היה רק הכנה לסרט המשך, וקשה שלא לפתח התלהבות לקראתו אחרי הכל, איפה עוד נקבל ריכוז כה גבוה של מנהיגים מן הקונצנזוס שאפשר לסמוך עליהם כי יצילו אותנו?
"הנוקמים": ראיון בלעדי עם סקרלט ג'והנסון
"הנוקמים": ראיון בלעדי עם מרק רופאלו וג'רמי רנר
"הנוקמים": איך עשו את הסרט?
"הנוקמים": הסיפורים מאחורי דמויות הקומיקס
"הנוקמים": איפה ומתי רואים?
"הנוקמים" - האם תצפו בו בקולנוע? ספרו לנו בפייסבוק