היא היתה קולה? של תנועת זכויות האזרח, קולה? של אמריקה השחורה" כך תיארה ניקי ג'יובאני, מהמשוררות האהובות בארצות הברית ובעצמה אייקון אפרו-אמריקאי, את ארית'ה פרנקלין הגדולה, והיטיבה לעשות זאת. פרנקלין, שחוגגת השנה 70, כבר לפחות 40 שנה שאיננה רק זמרת אלא סמל, ומוטב בהחלט לנהוג כמו ג'יובאני ולבחור במילה קול - קול של אישה שחורה ואמיצה אחת - שמעורר השראה בקרב רבים: שחורים, נשים, בני אדם שחצבו את גורלם בידיהם שלהם ונלחמו למען עולם טוב יותר וממשיכים להילחם עבור R-E-S-P-E-C-T.
קשה לומר מתי בדיוק הפכה לכזו. אולי זה היה כשאותו שיר מפורסם על כבוד (גרסת כיסוי לאוטיס רדינג, שהוקלטה בשנת 1967) היה בפיה להמנון הפמיניסטי הגדול של שנות ה-60. אולי דווקא חידוש אחר I Say a Little Prayer של דיון וורוויק מ-1968 הוא שסלל את דרכה ללבבות הרבים. ואולי, החותמת הסופית ניתנה דווקא ב-Amazing Grace, אלבום ההופעה הכפול והמרשים שלה והמצליח מכל תקליטיה, שיצא לפני בדיוק 40 שנה, ב-1972, כשכבר כונתה בפי כל "מלכת ה-Soul. חסד מופלא", שהוקלט בכנסיה בלוס אנג'לס עם מקהלה גדולה, היה אלבום גוספל שברובו הוקדש לשירים דתיים, אבל במבט רחב יותר היה גם רגע מזוקק, שבו חיברה פרנקלין את שורשיה ומקורות ההשראה שלה עם הקול הענק שלה למען הקהל שלה: האדם הפשוט שרק מבקש להאמין במחר.
הזרעים ניטעו מוקדם הרבה יותר. כבר מילדות היתה לפרנקלין הכנסיה הבפטיסטית בדטרויט לבית שני, ושם היא שרה מגיל צעיר. אביה, מטיף מקומי ופופולרי מאוד, נודע כאיש בעל "קול מיליון הדולר", והיה מהראשונים להקליט דרשות על תקליטים. למסעותיו היה נוטל עמו את ארית'ה בת העשרה, שהכירה בדרך זו כמה מהאנשים שהשפיעו ביותר עליה ועל אמריקה השחורה בכלל: "מלכת הגוספל" מהאליה ג'קסון, הזמרים קלרה וורד וסם קוק, ולא פחות חשוב ומשפיע - הכומר מרטין לותר קינג ג'וניור, מנהיג תנועת זכויות האזרח, שהיה מיודד עם אביה.
מגיל 18 שחררה סינגלים (ואז כבר היתה אם לשני ילדים) והוציאה כמה אלבומים, אך ההצלחה הגדולה של פרנקלין הגיעה רק כעבור שבע שנים, כשעברה לחברת אטלנטיק ב-1967, אותה שנה שבה התפוצצו שנות ה-60 במלוא עוצמתן והתנקזו לקיץ האהבה הגדול. הקול האיכותי והייחודי שלה התבלט בחמש השנים החולפות בכמות בלתי נגמרת של אלבומים והצלחות, והיא עצמה שימשה מודל לנשים חזקות, בפרט לאחר שהוציאה את "Think" והתגרשה מבעלה הראשון. בד בבד, היא הופיעה מדי פעם בעצרות לצדו של קינג, שנרצח באפריל 1968 והותיר תנועה שלמה יתומה ממנהיג, שכמהה לסמלים מפיחי תקווה בדמותו.
ב-1972 וכשהיא בשיא הצלחתה, פרנקלין החליטה לעשות דבר גדול וחסר תקדים למדי. ברוח חוויות ילדותה (היא היתה אז בת 30) ומתוך מקומה הבלתי מעורער כמלכת ה-SOUL, היא החליטה להקליט אלבום שכולו עיבודי גוספל לתפילות, "שירי עבדים" ושירים "קלים" אחרים שאהבה, בתוך כנסיה ובליווי מקהלה חיה. על תקן שחקן החיזוק, הפעם כשותף על הבמה, הצטרף האב, קלרנס לה-וון פרנקלין, שמונצח נושא דברים באלבום. התוצאה האלבום הנמכר בקריירה שלה, אלבום הגוספל הנמכר ביותר אי פעם, וכמובן - אבן דרך בהיסטוריה של המוזיקה.
"בכל מקום שאני נמצא יש לי את השירים שלה. זה מאסט, מספר הזמר והשדרן מומי לוי, המומחה הישראלי בה"א הידיעה למוזיקת נשמה, שתיאר איך התגלגל אליו האלבום לראשונה. "דודה שלי ז"ל, שוש עטרי, היתה שדרנית מאוד מצליחה ברשת ג' והם היו מקבלים כל מיני אלבומים של גוספל, דברים שאי אפשר היה לשים ברדיו, ואני יכול להגיד שחלק מהחומרים של הגוספל שלא היו משתמשים בהם הגיעו אלי, ילד בן 4-5, שהיה שומע את הדברים האלה בלופים וזה הטריף אותו. כל כך אהבתי את האלבום הזה בתור ילד והייתי שר את כל השירים. שנים אחרי זה כשהייתי בלהקה צבאית חזרתי לזה כמבוגר. בתור אחד ששר סול ואוהב סול זה היה בית ספר בשבילי. לוי מצביע על היבט מרשים נוסף, והוא העובדה שהאלבום הוקלט חי. "זה וואן טייק. זה מה שמדהים, לא היה אז מתקני זיופים, מחשבים - פשוט הקליטו, וזה כל כך טוב!".
האב פרנקלין לא היה היחיד שזכה למחווה מיוחדת. רבים מהשירים הם חידושים לשירי מהאליה ג'קסון, שכאמור, שימשה כמקור השראה עצום עבור פרנקלין. כך למשל, השיר השני באלבום הוא מחרוזת מופלאה בין שיר הגוספל "Precious Lord, Take My Hand", שזכה לביצוע מפורסם ומזוהה של ג'קסון, לבין "You've Got a Friend המפורסם של קרול קינג. "Precious Lord, Take My Hand" הפך להיות השיר האהוב על מרטין לותר קינג, וג'קסון הוזמנה על ידו פעמים רבות לבוא ולשיר אותו בעצרות שארגן.
לאחר שנרצח קינג, שרה ג'קסון את השיר בהלוויתו. את הביצוע המיוחד הזה, שהפך את הקלאסיקה האישית של קרול קינג בטבעיות למזמור תפילה, כמו תמיד היתה כזו, ג'קסון כבר לא תשמע. היא תמות שבועיים בלבד לאחר ההקלטה של "חסד מופלא", ובהלווייתה פרנקלין תהיה זו שתשיר לזכרה את השיר, בגרסתו המקורית.
גם לשיר הפותח, "Mary Don't You Weep", יש קשר הדוק לתנועה לזכויות האזרח. מקורו של השיר עוד לפני מלחמת האזרחים האמריקאית, והוא נפוץ היה בקרב העבדים השחורים. גם הוא שיר שמקורו דתי, והוא מספר סיפור מהברית החדשה על מרים מבית עניה המבכה את מות אחיה אלעזר, המוחזר לחיים, על פי האגדה, על ידי ישו. זהו מעין שיר נחמה, תפילה לזמנים טובים יותר שיבואו, והוא אכן הפך להיות אחד מהמנוני המאבק לשוויון בין שחורים ולבנים בשנות ה-60. במקביל, הצליח באותן שנים כהמנון מחאה גם שיר אחר, "If You Miss Me from the Back of the Bus", שהושר באותו הלחן.
שיר אחר באלבום, How I Got Over נכתב במקור על ידי קלרה וורד, גיבורת ילדות אחרת של פרנקלין, וזכה לביצוע לא פחות מפורסם של ניחשתם נכון מהאליה ג'קסון. השיר נכתב בעקבות היתקלות של וורד ובני משפחתה עם גזענים לבנים שניסו לפגוע בהן. לדברי אחותה של וורד, בני המשפחה ניצלו הודות לפרץ השראה של האם, גרטרוד, שהעמידה פנים שנכנס בה דיבוק והתחילה לגדף וללחוש לעברם עד שנמלטו. פרנקלין ידעה למה היא בחרה בשירים האלו ואיזה מסר היא רצתה להעביר באמצעותם. היא הכירה את הקהל שלה היטב וזיהתה אצלו כמו אצלה את המקום השורשי, העמוק, שבו רעיונות נכנסים אל הנשמה.
"ארית'ה פרנקלין הביאה את שירת הגטו לרמה הכי גבוהה שרק אפשר, מסבירה הזמרת מרגלית צנעני, מזמרות הסול הישראליות הבולטות ביותר. "מה שבולט אצלה זו ההעזה הווקאלית. איך היא מעיזה כל כך, מעיזה לשיר איך שהיא רוצה את שירת אחיה המדוכאים. זו שירת הכאב, החן והחסד. זו מוזיקה כמו הרמבטיקו, כמו המוזיקה המזרחית שרים מהלב.
לצד בחירת השירים, אי אפשר שלא להתייחס לקול של פרנקלין. מלכת הסול צועקת, לוחשת, מאלתרת, מותחת את המילים ועושה בהן כבשלה. אופן הביטוי המיוחד הזה, שהקנה לה את תהילתה, נשמע מיוחד מתמיד בביצוע חי ובליווי מקהלה חיה.
"היא הביאה את הסול ואת הפופ-סול למחוזות מרהיבים. היא אייקון של שירה ותרבות", אומרת עליה צנעני. "אם היא לוקחת שיר 'לבן' ועושה לו ביצוע - הוא הופך להיות שיר שלה. לוי מסכים: "משהו בארית'ה פרנקלין הוא מאוד Wild, מאוד ג'ונגל. היא עושה מה שהיא רוצה והיא אחת הראשונות שעשו את זה, לשיר כמו שהיא אוהבת. שירים כמו 'Wholy Holy' או 'Amazing Grace' - אלה דברים שתמיד אחזור אליהם. זה שורשים, זה אלבום הילדות שלי.
שיר הנושא הוא אכן, מבחינות רבות, פסגת היצירה של פרנקלין באלבום הזה מבחינה ווקאלית. יצירת המופת הזאת מתפרשת על פני כמעט 11 דקות של שירה שמיימית. את "חסד מופלא" כתב סוחר עבדים חוזר בתשובה בסוף המאה ה-18, והוא זכה עם השנים למעל 7,000 הקלטות שונות. ביניהן, גם גרסאות בעברית של רבקה זהר (בתרגום שלמה קאלו) וחנן יובל (בתרגום אהוד מנור).
באיזה אופן, שירי התפילה הללו אפשרו לפרנקלין להתבטא בעוצמה ולעשות את הדבר שהיא התמחתה בו הענקת השראה בצורה עילאית, ללא קשר לשאלה של אמונה, למשל בשירים כמו "What a Friend We Have In Jesus" או Wholy Holy, חידוש לשיר של מרווין גיי שיצא אך שנה לפני כן באלבומו החשוב What's Going On. גם לעניין הזה לוי מעניק הסבר, כמו גם לשאלה כיצד מוזיקה נוצרית במהותה הופכת להיות משמעותית כל כך בקרב גם כאלה שאינם נוצרים.
"כל הקטע הזה של שירת גוספל - אין לה בכלל דת, גזע ומין. המוזיקה עושה את זה, הוא טוען. אנחנו מפספסים הרבה בגלל ההגדרות, אבל בסך הכל כולם עושים דבר אחד: מחנכים לאהבת חינם ואהבת האל וככה זה ממש מגניב לשמוע את זה. כמה שהאלבום נוצרי הוא בעצם מחנך לאהבת אלוהים ואהבת אדם. אני לא חושב שזה דבר רע.
לעולם לא תצעדי לבד. שירם של אוהדי ליברפול, You'll Never Walk Alone, הופיע בכלל במקור במחזמר "קרוסל" משנת 1945, והדעות חלוקות על האופן שבו התגלגל אל מגרשי הכדורגל, ויש אף המציעים שאוהדי סלטיק הסקוטים נהגו לשיר אותו עוד לפני האוהדים מעיר הנמל האנגלית. עוד לפני כן וגם במקביל, השיר בוצע על ידי הבולטים שבזמרי ארצות הברית ובהם פרנק סינטרה, נינה סימון ושוב מהאליה ג'קסון הזכורה לטוב. הביצוע הסוחף של פרנקלין לשיר, הנתמך על ידי המקהלה ברצועה הלפני-אחרונה שבתקליט השני, הוא אחד הביצועים המרגשים באלבום. קשה שלא לתהות על פער רוחני כלשהו בין המקהלה הדתית לבין הפרמייר ליג, אבל במחשבה שנייה אולי אין טבעי מזה. ככלות הכל, האין אוהדי ספורט מביעים תקוות, מחכים למשיח ומצפים לגאולה?
פרנקלין, על כל פנים, לא שחזרה מעולם את ההצלחה העצומה של התקליט, על אף שהמשיכה להקליט ולהופיע בעשורים הבאים. אותו עשור מפואר הסתיים בכאב לב גדול, כאשר שבע שנים בדיוק אחרי צאת "חסד מופלא", ביוני 1979, נורה אביה האהוב ונכנס לתרדמת של חמש שנים, ואז נפטר. ב-1987, 15 שנה אחרי צאת האלבום, פרנקלין החליטה לנסות שוב, והקליטה את "One Lord, One Faith, One Baptism" תקליט גוספל חדש בכנסייה המקורית של אביה בדטרויט יחד עם אחיותיה ארמה וקרולין, שלא הצליח כמצופה. אף אחת מהעובדות הללו לא גורעת ממקומה הנכבד של פרנקלין בעולם המוזיקה או בחברה האמריקאית. ב-2005 הוענקה לה מדליית החירות הנשיאותית, וכמו כן היא הופיעה בטקסי ההשבעה של הנשיאים קלינטון ואובמה, ומדי פעם גם בנסיבות מיוחדות אחרות.
"האלבום הזה", מסכם לוי, "חשוב יותר לזמרים מאשר למוזיקאים אחרים. זה אבן דרך. בן אדם ששר סול, מביונסה ועד בכלל - מקור ההשראה הכי גדול זה ארית'ה פרנקלין. היא היתה ראשונית ועשתה דברים שאף אחד לא עשה. היא הראשונה ששברה את המוסכמה של לשיר לפי תבנית. לא סתם ארית'ה היא מלכת הסול. זה לא רק כינוי חיבה".
"היא הפכה לקלאסיקה מבהילה. היא אורים ותומים בעניין הסול בעיני, מסכימה צנעני. "אני הקטנה משכונת עמידר ניסיתי להתהדר בהשפעתה, אבל אני מה שאני הדום לרגליה. היא תיחתם בהיסטוריה האמריקאית כזמרת-על. אין מועדון בעולם שמכבד את עצמו גם היום בלי נאמבר שלה. יש לה גרוב של מטורפת, והיא הכי שרדה מכולן.
אולי צנעני מצביעה על נקודה מהותית. זמרות גדולות רבות אחרות, קרובות לפרנקלין יותר ופחות, מתו צעירות מדי. בילי הולידיי, בסי סמית, ג'ניס ג'ופלין וגם איימי וויינהאוס ו-וויטני יוסטון, שפרנקלין היתה הסנדקית שלה, לא שרדו. למרות שמועות על סרטן, פרנקלין בשלה, בריאה ופעילה, גם אם לא כבעבר. היא עדיין כאן, ולא נראה כאילו היא מתכננת אחרת. אולי התקווה שהפיחה ברבים אחרים מפעמת גם בה, בארית'ה, קולה? של התנועה לזכויות האזרח, קולה? של אמריקה השחורה, וגם קולה? הפרטי של אישה אחת אמיצה וחלוצה, בעלת קול אדיר.
אלבומי 1972 - לכל הכתבות המיוחדות
ארית'ה פרנקלין - מה השיר האהוב ביותר שלה? שתפו אותנו בפייסבוק