משנה לשנה, הולכים ומתקצרים זמני ההמתנה בין תחילת פסטיבל קאן לבין התעוררות השערורייה התורנית בו. בהתאם לזאת, בשנה שעברה נדרשנו לחכות שבוע כדי לסבול את פרשת ההלצות הפרו-נאציות של לארס פון-טרייר. לעומת זאת, במהדורת 2012 הסקנדל הגיע כבר אמש (חמישי) ביום השני של האירוע, בעת שהבמאי המצרי יוסרי נסראללה הכריז במסיבת העיתונאים לרגל הקרנת סרטו הפוליטי "After the Battle" כי הוא מתנגד עקרונית להקרנת עבודתו בישראל, אם כי הדבר ממילא אינו תלוי בו.
ונאמר שכן היתה לו השפעה על כך והסרט היה נגנז כאן, האם היה מדובר בהפסד גדול? האמת שממש לא. הדברים לא נאמרים בקנטרנות או בנקמנות, ותעיד על כך גם הדממה בתום הקרנת העיתונאים הראשונה של המתחרה המצרי והביקורות הפושרות שקיבל מיידית בכלי תקשורת ברחבי העולם, כולל במדינות שנסראללה לא נוטר כלפיהן טינה.
הדברים כן נאמרים בצער ובאכזבה, שכן "After the Battle" עורר עניין רב לפני הקרנתו. אחרי הכל, לאור התרחשותו סביב האירועים בכיכר תחריר לפני נפילת מובארק, זהו הסרט העלילתי הארוך הראשון בנושא ולמעשה על האביב הערבי בכלל, כך שהיתה סיבה לשאת אליו עיניים. אך כבר בשלב מוקדם מתברר כי חוץ מציון הדרך ההיסטורי, אין לדרמה זו שום דבר להציע. למעשה, כפי שהסכימו כל המבקרים שדיברתי איתם לאחר מכן, לו יצירה באיכות כזו היתה מנסה להגיע לקאן מישראל או לצורך העניין מנורבגיה או פרו, היו עוצרים אותה כבר במכס של שדה התעופה בניס.
הסיבה לכך היא שנסראללה מציג בנגיעות מכחול גסות את סיפור מערכת היחסים בערב המהפכה בין אשה מצרית מן המעמד הבינוני-גבוה ובן עמה מן המעמד הנמוך. תצוגות המשחק חובבניות, עבודת הבימוי חסרת השראה, הדיאלוגים לא אמינים, ערכי ההפקה נמוכים והעסק כולו גובל בחובבנות. לו היתה בו איזושהי מידה של נשמה וחספוס, אפשר אולי היה לראות בו עבודת גרילה ולמצוא בו עוקץ, אך גם זה חסר בו.
אגב, מי שחיפש על המסך רמזים מוקדמים למתקפה של נסראללה על ישראל התקשה למצוא אותם, מלבד ברגע שולי למדי. בסצנה זו, דמות המוצגת כקיצונית ומיושנת מאשימה דמות המוצגת כליברלית ומשוחררת בשלל חטאים, ובהם שותפות במזימה של האמריקאיים והציוניים לחרב את המדינה. מעניין כי בסרט הבמאי מייחס אמירה כזו לגיבור פנאטי, אך בחיים האמיתיים נושא אותה בגאון בעצמו.
אכזבה נוספת בתחרות הרשמית הגיעה מצדו של ז'אק אודיאר, מי שעם כל הכבוד למישל הזנוויציוס, הוא בכיר הקולנוענים הצרפתיים בעשור האחרון. הקולנוען כבר פיאר לא פעם בפניניו את הריביירה, ובמהדורת 2009 של הפסטיבל, הנחשבת לאחת הטובות בתולדותיו, גם הוציא כאן לדרך את המירוץ של סרטו האחרון "נביא", שבסופו של דבר גם היה מועמד לאוסקר.
הפעם הציג אודיאר את "Rust and Bone", בכיכובה של מי שכבר זכתה בפסלון המוזהב של האקדמיה האמריקאית מריון קוטיאר ("אדית פיאף"). היא מגלמת כאן צעירה נטולת רגליים המפתחת מערכת יחסים מינית עם שרירן נטול רגשות, מה שעלול לגרום למפיצי הסרט בארץ לתרגמו כ"היזיזה שלא זזה".
שתי הדמויות הללו היו קיימות כבר בשני סיפורים קצרים שונים של קרייג דווידסון הקנדי, אך במקור לא היתה נקודת חיבור בין השתיים, ואודיאר הלחים ביניהן בעצמו. ככל שהסרט הולך ומתפתח, כך החיבור הזה מתגלה כמאולץ. למרות תצוגות המשחק הטובות, המיומנות הקולנועית של אודיאר והשימוש המרגש בשירים של בון איבר, "Rust and Bone" נהיה פחות ופחות סוחף ומשכנע ויותר ויותר בנאלי וצפוי. בסופו של דבר הוא מתאדה מן המסך בסתמיות מוחלטת, וכיוון שכך, מותר גם להגדיר אותו בעזרת אחת מן ההגדרות הסתמיות והמשומשות ביותר בעולם ביקורות הקולנוע: בסך הכל, הוא מזכיר סרט טלוויזיה אמריקאי.
עם זאת, צריך לזכור כי קוטיאר עושה כאן בתפקידה כמה מהדברים האהובים על גופים המחלקים פרסים: עוברת טרנספורמציה פיזית, חווה קורבן וגאולה וגם מתפשטת. לכן, אין לפסול את האפשרות שתצא מקאן עם פרס השחקנית הראשית הטובה ביותר, ואולי אפילו תהיה מועמדת לשחזר את ההישג שלה באוסקר.
גם במסגרת "השבועיים של הבמאים", המתקיימת בצד התחרות הרשמית, נרשם אמש מפח נפש. זה קרה באשמת "The We and the I" של מישל גונדרי, שפתח את הסקציה המאתגרת. כדי להתאושש מטראומת "הצרעה הירוקה", הקולנוען הצרפתי-אמריקאי המבריק ניסה כאן משהו אחר לגמרי: סרט כמו-תיעודי המתלווה לנסיעת אוטובוס של חבורת תלמידי תיכון מדרום הברונקס, ובמשך שעתיים מסתפק במעקב אחר השיחות שלהם. את הגיבורים מגלמים גימנזיסטים אמריקאים חסרי ניסיון קולנועי, וכל מה שהם מספרים מבוסס למעשה על חוויתיהם האישיות.
התוצאה מלאת רצון טוב וגם אנרגיות טובות, אך אי אפשר להתחמק מכך שמדובר בעצם ברצף בלתי פוסק של ראשים מדברים, ואלו לא אומרים דברים מעניינים במיוחד. לכן, "The We and the I" מתיש, מייגע ובסופו של דבר גם קשה מנשוא. לכן, בשעה שהגיבורים הקולנועיים סירבו לצאת מהאוטובוס ולהפסיק לפטפט, לא היה מפתיע להיווכח בצופים רבים יוצאים מן האולם ומפסיקים להאזין להם.
לסיכום, במהלך היומיים הראשונים של הפסטיבל קשה היה שלא להיתקל במטבע לשון אחד שהשתלט על השיח הצרפתי: "השינוי, זה קורה עכשיו", מה שהיה הסלוגן של פרנסואה הולנד ותפס כל כך חזק בעקבות בחירתו, שאפשר ממש לומר כי הוא התשובה העכשווית ל"Yes, We Can". בהתאם לזאת, בין ביקורות במדורי הקולנוע הלאומיים לנאומים של פונקציונריים מקומיים באירועי פתיחה שונים, שוב ושוב נעשה כאן שימוש בסיסמה הקליטה ומעוררת ההשראה כפאנץ' בהקשרים שונים ומשונים. אך בהקשר שבו נגענו בפתיחה, אפשר לומר כי גם בקאן, לא הכל דינמי: לפחות בכל הקשור למערכת היחסים התרבותית בין ישראל ושכניה, השינוי לא קורה עכשיו, וגם לא נראה באופק.
שליחנו בפסטיבל קאן מדווח: פתיחה ברגל ימין
פסטיבל קאן 2012: השמלות הכי מרהיבות בפתיחה