הסוף היה טוב, בשבילנו, הצופים. ישבנו בסלון, אוחזים דגלונים שכתוב עליהם "דניאל לניצחון" ופינו נוטף קרקר, וכשהוכרז דניאל תירוש כמנצח (סליחה, "המצטיין") שאגנו באהבה והתנשקנו בדמעות. ככה, בכל אופן, היה אצלי בבית, כי במהלך העונה נקשרה נפשי ב"מאסטר שף תינוקים" (קוראים לזה "מאסטר שף ילדים", אני יודעת), אך בעיקר בנפשו של דניאל, פירור אנושי זעיר שנושא קדרות ענק אל השופטים ומצייץ "הכנסתי את כל הרגשות שלי לתוך המנה". עכשיו, כשהוא זכה ב"מלגה ללימודי משהו ועוד פרס *בלאנק* מתנת -!", יכולנו ללכת לישון בביטחון: יש אלוהים, והוא חמוד.
והסוף היה טוב בשבילה, ההפקה. כולם אהבו את שלוש המתמודדות האחרות ע'די, סתיו ודנה אבל הן היו קצת בוגרות מדי בשביל סוף קתרזיסי כזה. לעתים, כשסתיו ודנה הסתודדו מעל התנור, עלה משם ניחוח פקאצי משהו, פחות מדי "ילדים" ויותר מדי "מתבגרות", לא בדיוק מה שהיה כתוב בקומוניקט. אבל בסוף ניצח פעוט עגלגל עם לחיי תפוח שמגמגם בטסטות. ילד פלא לפי הספר.
אז אם זה כל כך טוב, למה זה עדיין גורם לאי נוחות? הרי השופטים כל כך סבלניים לילדים, לאורך כל העונה הקפידו על רטוריקת "זה מדהים, אבל" כדי לאפיין מנות כושלות, ותמיד נחפזו לסייע לכל מתמודד מבוהל שנשרף לו הניוקי; הרי לא היו מפסידים בתכנית, אלא רק כאלה "שלא עלו לחצי הגמר, כי האוכל שלהם היה מדהים אבל"; ובכל הזדמנות נדחף לפריים קשיש עם סיפור חיים או משימה על ערכי המשפחה כדי שנחזור הביתה עם מוסר השכל. ובכלל, בעולם שבו הריאליטי סאדיסטי ומסוכן, "מאסטר שף ילדים" היא כמעט חוויית פיל גוד חינוכית.
אבל ברגע שבו דניאל מפסיק לרגע את הנאום הבוגר שלו על שילוב מטבחים, כי הפסטה שלו פתאום נתקעה במכונה, נחמצות המילים בגרונו והוא בבת אחת חוזר להיות מה ששכחנו שהוא: ילד. הוא מתרגז ודומע וצועק "אוףףףף" ומנסה מחדש, אבל הפסטה שוב לא יוצאת כמו שצריך. ושוב. ושוב. זוכרים כמה גדולים היו התסכולים שלנו כשהיינו ילדים? את כל האסונות הקטנים האלה שהמבוגרים אפילו לא הבחינו בהם, אבל עלינו הם רבצו בכל כובד העולם? אלה הם רגעים קשים, ופרטיים. גם אם חמש דקות אחר כך המשבר חולף כי רושפלד הרגיע אותך או החלטת לשנות את המתכון, ההפי אנד לא משכיח את השבר. ולא רק דניאל נשבר: הרבה דמעות המליחו את המנות של ילדי התכנית לאורך העונה. גם אתמול היו רגעי אימה שכאלה, כשסתיו זעקה "אוףףף, נו, הבורקס לא נאפה", וכל האצילות המלאכית שלה קרסה.
ילדי "בית ספר למוסיקה", למשל, חוו את המשברים שלהם אחרת. שירה היא אינטואיטיבית יותר, רגשית, וגם אם זייפת קצת עדיין הצלחת לרגש, לתת את כולך במשך שלוש דקות אדרנלין על הבמה ולרדת לחיבוק של אימא. אבל האתגרים של ילדי "מאסטר שף" הם אינטלקטואליים יותר, ומתסכלים יותר. אתה יכול להיות חמוד עד מחרתיים, אבל עדיין לא להצליח לאלתר על המקום תוספת מבריקה למנה כשחיים כהן ברקע סופר לך את הדקות. ואנחנו מרגישים את הלחץ הזה מבעד המסך, כי אנחנו זוכרים אותו מילדותנו. רק שאנחנו חווינו אותו בפרטיות, אחרי שטרקנו את הדלת וצעקנו לאימא בתשובה "כלום!" ובכינו בשקט על מה שלא הצלחנו לתקן. עד כמה הילדים המופלאים האלה באמת בוגרים, כדי שיוכלו להשתחרר בקלות מחשיפת חולשות הילדות שלהם בפריים טיים ערוץ 2? אנשים גדולים וחזקים מהם עדיין לא החלימו.
אנחנו אוהבים לראות ילדים מתנהגים כמו מבוגרים או מתעלים עליהם. לצקצק "איך הוא יודע את כל זה בגילו?" ו"תשמע איזה יפה היא מדברת על בישול" ו"איזה קטע, אני בן 30 ובקושי יודע להכין חביתה". זה הקסם של תכניות כשרונות של ילדים, אפקט ההפתעה הזה, של המבוגר הקטן. אבל כשהם נופלים ובוכים, האשליה נגמרת. הגמר אתמול היה שמח, אף מצלמה לא התעכבה על ילד עצוב או מתמודד מאוכזב, רק חיבוקים בקונפטי. הסוף היה טוב בשבילנו, והיה טוב בשביל ההפקה, אבל בשביל הילדים? את זה נוכל רק לנחש.
"מאסטר שף ילדים": לילך וולך חשבה שמדובר בטלוויזיה לא מוסרית
"מאסטר שף ילדים": מה דעתכם? ספרו לנו בפייסבוק