כשווס אנדרסון היה בן 12, הוא מצא מעל המקרר במטבח ביתו ספרון בשם "איך לטפל בילד בעייתי במיוחד". אמנם היו לו אחים, ובכל זאת מיד הבין כי הוריו קראו זאת כדי לדעת כיצד להתמודד איתו. לכולם היה ברור למי שמור מעמד הילד המשונה של המשפחה, אך לווס לא היתה דרך או רצון להשתנות. הוא החזיר את הספרון למקומו והמשיך כרגיל - להתנהג באופן לא רגיל.
עם השנים, אנדרסון צמח להיות אחד מן היוצרים המוערכים בעולם הקולנוע האמריקאי והעצמאי. בששת הסרטים שביים מאז מאמצע שנות התשעים, בהם "משפחת טננבאום" ו"עמוק במים", עסק בדמויות צעירות שלעתים רבות גבלו בילדותיות, אבל אף פעם לא חזר לאותו גיל שבו הוריו הוטרדו מהתנהגותו. את זה הוא עושה לראשונה בסרטו האחרון "ממלכת אור הירח", המגיע בסוף שבוע זה לבתי הקולנוע בישראל, כשבועיים לאחר שפתח את פסטיבל קאן.
כאן, הגיבורים הם ילד וילדה בני 12 ואנדרסון מתאר כיצד הם מתאהבים וחומקים יחדיו בעקבות אהבתם. בריחתם מביאה לטלטלה מאירת עיניים בקרב הדמויות בסביבתן הבוגרת, שאותן מגלמים כמה אורחים חדשים בעולמו של אנדרסון, למשל אדוארד נורטון וברוס וויליס, וגם כמה משותפיו הקבועים, למשל ביל מורי וג'ייסון שוורצמן. גם את התסריט כתב עם חבר משכבר הימים, רומן קופולה.
כל זה קורה ב-1965, על אי במזרחה של ארצות הברית. זה לא הזמן ולא המקום בהם אנדרסון גדל, ובכל זאת אפשר לחשוד כי יש בסרט ממד אישי מובהק בין השאר, בגלל שההורים של אחד הגיבורים מחזיקים מעל המקרר ספרון בשם "איך לטפל בילד בעייתי במיוחד".
"ממלכת אור הירח": הטריילר
אז עד כמה "ממלכת אור הירח" אוטוביוגרפי? בראיון לוואלה! תרבות, המתקיים יום לאחר הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל קאן, מספר אנדרסון כי זו אוטוביוגרפיה מסוג אחר לא תיעוד של הדברים כפי שהם קרו, אלא כפי שהוא היה רוצה שיקרו.
"לא, למען האמת, אף פעם לא ברחתי בילדותי מהבית בעקבות אהבה", הוא אומר. "למעשה, מעולם לא עשיתי משהו פרוע באמת. הייתי כותב הצגות ומעלה אותן והיו בהן הרפתקאות, אבל במציאות עצמה, לא חוויתי הרפתקה. כן פנטזתי על כך שתהיה לי כזו, והסרט הוא רישום די מדויק של החלומות בהקיץ שהיו לי בילדותי. חוץ מזה, אמנם היום אני כבר לא מרגיש חריג במיוחד, אבל אני חושב שכל היצירה שלי נובעת מכך שבגיל 12 כן הרגשתי כך, אז גם במובן הזה יש משהו אוטוביוגרפי בגיבורים שבניתי כאן".
למה בחרת לעקוב אחר הילדים דווקא דרך סיפור אהבה?
"בגלל שעד היום אני זוכר מה זה היה להיות מאוהב בגיל 12, וזו תחושה כל כך כל כך חזקה. זה משהו שתופס אותך לגמרי, ויש לו אפקט מדהים. הרי זה לא קרה לך אף פעם, אז אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. למען האמת, כל הסרט הזה נולד מתוך הרצון לחזור לתחושה של להתאהב כשאתה צעיר מדי בשביל כך. היה לי גם חשוב שהגיבורים יהיו רציניים עד מאוד בנוגע לאהבה שלהם, ולא ייתנו לאף אחד ולשום דבר להפריע להם. עניין אותי לעקוב לא רק אחריהם, אלא גם אחרי התגובה של סביבתם, ולהראות איך האנשים הבוגרים בעולם די המומים מהסיפור הזה, ואיך העסק יוצא משליטה".
אמרת גם שהושפעת מפרנסואה טריפו בעיצוב של הסיפור הזה, וזה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהוא תמיד היטיב לעקוב אחר ילדים, אבל באיזה מובן בדיוק לקחת ממנו השראה?
"הושפעתי בעיקר מ'דמי כיס' ומהתפיסה הייחודית של הסרט הזה לגבי ילדים. אמנם הגיבורים שם רכים בגיל, אבל טריפו מתייחס אליהם כאל דמויות מבוגרות, וזה מה שיפה. זה לא סרט ילדים, אלא סרט למבוגרים שמובא מנקודת מבט של ילדים, וזה גם מה שרציתי לעשות כאן".
ולמה 1965? לא היית אז בן 12. נולדת ב-1969 בכלל.
"בשיא הכנות, פשוט התיישבתי לכתוב את התסריט, ופתאום מצאתי את עצמי מול המשפט 'השנה היא 1965'. הפתעתי גם את עצמי. לא תיכננתי את זה, ואני לא יודע למה זה קרה".
אולי בגלל שאתה אוהב את העבר?
"כן, אני נמשך לעבר, אני אוהב דברים ישנים, אני אוהב בתים ישנים. אני אוהב לראות ערים שאני מכיר בתקופות שאני לא מכיר, ולהבחין איך הן השתנו. אני נוסטלגי, זה נכון, ובאמת בכל הסרטים הקודמים שלי היתה תחושה שהם מתרחשים בעבר, אבל הם קרו בהווה, ונוצר מכך מתח. כאן, זו הפעם הראשונה שלא רק שיש אצלי תחושה נוסטלגית, אלא שהיא מעוגנת בזמן ההתרחשות של העלילה. אבל אני לא יודע למה. למה 1965? אולי, אולי כי זו צומת דרכים בהיסטוריה האמריקאית. אולי בגלל זה".
בהקשר של שנות השישים, אחת הסצינות המרכזיות כאן מתרחשת על רקע "Les temps d'amour" של פרנסואז הרדי שהוקלט בשנים הללו, וממש נראה כי השיר הזה לוכד במילים שלו ובמנגינה שלו את התמצית של הסרט כולו. החלטת להשתמש בו כבר בשלבים מוקדמים של הכתיבה?
"לגמרי, לגמרי. הסצינה הזו שאתה מדבר עליה, שבה הילדים רוקדים ומתנשקים לצלילי השיר, היא פחות או יותר הבסיס שממנו הכל צמח, ומהרגע הראשון כתבתי אותה ברוח המילים והמנגינה של הרדי. הדבר המצחיק הוא, שזה קורה במזרח ארצות הברית של אמצע שנות השישים, ואין שום סיבה שבעולם שילדים באותו זמן ומקום יקשיבו לשיר פופ צרפתי, אבל כופפתי את העלילה לשם כך, כי הייתי חייב שהוא יהיה שם".
יש איזה רנסנס של פופ צרפתי משנות השישים בסדרות ובסרטים תוצרת אמריקה. קודם היה את "זו ביזו ביזו" ב"מד מן", ועכשיו אתה מחזיר לתודעה את השיר של הרדי.
"באופו אישי, תמיד היתה לי חיבה מיוחדת לתרבות צרפתית. אם אתה מסתכל על רשימת הקולנוענים האהובים עליי, אתה מוצא בראש הרשימה את ז'אן רנואר, לואי מאל וטריפו כמובן. אני לא יודע להסביר את הפרנקופיליה שלי, אבל היא הולכת ומתחזקת, וכך גם הקשר לאירופה. הסרט הבא שלי יהיה הראשון שיתרחש ביבשת הזו, ואגב הוא יהיה ראשוני בעוד צורה זו הפעם הראשונה שלא אעסוק במשפחות. לגיבור לא תהיה משפחה".
אנדרסון מבטיח כי לסרטו הבא יהיה ניחוח אירופאי חזק. בינתיים, למרות ההשפעות של טריפו והמוזיקה של הרדי, ב"ממלכת אור הירח" יש תחושה אמריקאית מובהקת, וכשצופים בו ברור לחלוטין כי הוא מתרחש בארצות הברית.
עם זאת, האמריקנה כאן מוגשת לנו בצורה שטרם ראינו מזכירה קמעה את הציורים של נורמן רוקוול, ועדיין שונה מהם, כאילו שאנדרסון ערבב מחדש את הצבעים במכחולו המיוחד. הוא עשה זאת, כהרגלו, בטוב טעם, וכמיטב המסורת שלו, העיצוב החזותי כאן מרהיב עין, וכל רגע ורגע מתגלה כמופת של מלאכת מחשבת אסתטית.
כשהוא מתבקש לדון בקווים שהנחו את העיצוב הסגנוני של הסרט יש לאנדרסון תשובה פשוטה "רציתי שהצופים ירגישו בתוך המזוודה של הגיבורה".
למה הכוונה?
"היא הרי מסתובבת בסרט עם מזוודה מלאת ספרי פנטזיה לילדים, ורציתי שהוא ייראה כמו מה שמתרחש בתוכם. כולם פיקטיביים כמובן, כך שהצופים לא מכירים אותם, אבל אפשר להבין מה קורה בהם והשאיפה שלי היתה שתהיה תחושה כאילו 'ממלכת אור הירח' היה יכול להיות אחד הספרים שהיא נושאת במזוודה. באופן כללי, העיקרון שלי בכל הקשור לעיצוב חזותי הוא שאני רוצה לתת לקהל את ההרגשה שהם נמצאים במקום שאינו המציאות, ושהם לא היו בו מעולם. הפעם, המקום הזה הוא הפנטזיות שהילדה נסחפת בתוכן".
ככל שהסרט הולך ומתקדם, הוא הולך ונראה יותר כמו אגדת ילדים, אז אפשר לומר שמדובר בהמשך טבעי לעבודה האחרונה שלך העיבוד באנימציית סטופ-מושן ל"מר שועל המהולל" של רואלד דאל.
"כן, גם אני הרגשתי ככה. זה נכון בעיקר במובן שלמדתי טכניקות רבות מהעבודה על 'מר שועל המהולל', ויישמתי אותן כאן. באנימציה, בגלל האופי המורכב שלה, צריך לעשות את התכנונים שלפני הצילומים בצורה מוקפדת ומחושבת בהרבה, כך שהניסיון הזה הפך אותי לממוקד, חסכוני ודייקן מכפי שהייתי. התכונות הללו הצילו אותי כאן, כי בשלב מסוים בהפקת 'ממלכת אור הירח' התחיל להיגמר לנו הכסף, וכדי לסיים את הסרט כמו שצריך, לא יכולתי להרשות לעצמי למעוד והייתי חייב לגייס את כל המיקוד והדיוק שלמדתי מעולם האנימציה".
כיוון שגם "מר שועל המהולל" וגם הסרט הזה הוכיחו שיש לך חיבור טוב לחומר הגלם של דאל, חשבת להוציא לפועל עיבוד נוסף לכתביו?
"אני אשמח לעשות זאת! אשמח במיוחד להביא אל הבד את הסיפורים הקצרים שלו. הוא הותיר כר כל כך פורה ליצירה, שממש לא חסר במה להשתמש. חוץ מזה, בזמן העבודה על 'מר שועל' נוצר קשר טוב ביני לבני משפחתו של דאל, שמחזיקים בזכויות על כתביו, אז נראה לי שאוכל לנצל זאת כדי לקבל מהם את ברכת הדרך פעם נוספת".
אפשר להבין מדוע צאצאיו של דאל חיבבו את הקולנוען מעורר הסקרנות בראיונות איתו התלוננו לא פעם המראיינים כי הוא אטום ומתנשא, אך לפחות בשיחה זו, לא היתה הרבה אמת בהאשמות. אמנם, אנדרסון אינו חלומו הרטוב של כל איש תקשורת הוא מסרב לדבר בטון הצהרתי, נמנע מפאנצ'ים ובדרך כלל, ככל שתשובתו מתארכת, כך הוא נהיה הססן יותר, ואף מבכר בסוף לענות על שאלתך בשאלה משל עצמו.
אך למרות זאת, וגם אם פניו הקרירים עלולים לשדר אחרת, אנדרסון הוא איש שיח נעים, שלא לוקח את עצמו ברצינות יתרה, נמנע מללכת סחור-סחור ובסך הכל יוצר אווירה פתוחה מסביב לשולחן. גם האופוריה השוררת בקרב פמלייתו לאור התגובות הטובות לסרט בהקרנת הבכורה שלו לא מזיקה להרמת המורל, כך שאני מרשה לעצמי לשאול אותו גם כמה קושיות שאולי היו עלולות להכעיס אותו. הן נוגעות לכל מיני דברים שהיה ועדיין נהוג לומר עליו.
יש כאלה, למשל, שאומרים כי אתה תמיד עושה אותו סרט.
"אני עושה תמיד רק את מה שאני מאמין בו".
וכאלה שאומרים שאתה פוזאיסט.
"כן, שמעתי אמירות כאלה, וזה כבר מוזר. לא הבנתי איך זה התחיל. בסך הכל ניסיתי לעשות סרטים מבדרים, ופתאום התחילו לבנות ספקולציות כאילו שיש לי מטרה אחרת, כאילו שאני רוצה לעשות פוזות. זה לא מה שרציתי".
ויש את האמירה הנפוצה ביותר, כמעט האוטומטית, בקשר אלייך שאתה מלך ההיפסטרים. קראתי פעם שהעוות את הפנים כשמישהו שאל אותך על זה. גם עכשיו תעווה אותן?
"לא, זה לא מפריע לי שאומרים את זה. אם כי, אני חייב לשאול בתגובה לאמירה הזו, מה זה בעצם היפסטר?"
אחד שרואה סרטים של ווס אנדרסון?
"נו באמת".
לא, אני רציני. אני מצטט לך מאמר שפורסם באתר שלי ומגדיר היפסטרים כך "רואים סרטים של ווס אנדרסון, משתמשים במקבוק, לובשים וינטאג'".
"טוב, אם כך, אז לפחות לגבי שני הדברים האחרונים, הגדרת הרגע את כל מי שאני מכיר".
ולסיום, משהו שמגיע דווקא מצד המעריצים הכבדים שלך כמה מהם ביקרו אותך על זה שביימת פרסומות.
"הו, בזה הם צודקים".
כן?
"כן, הייתי אומר אותו דבר אם הייתי במקומם. לא לעניין שאני מביים את הפרסומות הללו, אבל מה אני יכול לעשות? שתיים-שלוש פרסומות לרכב מכניסות לי לחשבון בנק יותר מסרט שאני עובד עליו כמה שנים".
הפקת סרטי אינדי הפכה בשנים האחרונות להרפתקה כלכלית מטורפת, לא?
"כן, ממש. זה כל כך מסובך, שההרפתקה בעצם צילום הסרט הזה היתה גדולה לא פחות מההרפתקה שמתוארת בו. אני חושב שהטירוף הזה התחיל לפני שש שנים, עם 'עמוק במים', זו היתה הפעם הראשונה שעשיתי סרט ממש יקר, והוא לא הצליח בקופות. אמרתי לעצמי שבפעם הבאה זה לא יקרה לי, אבל אז 'רכבת לדארג'ילינג' בא אחריו וגמר בהפסד גדול עוד יותר. היה יכול להיות נחמד לו הם היו מרוויחים יותר, אבל לא נורא. העיקר שעשיתי את הסרטים שהאמנתי בהם".
שבוע לאחר הראיון, הגיע "ממלכת אור הירח" לבתי הקולנוע בארצות הברית, זכה להצלחה כלכלית ורשם את אחת הפתיחות החזקות בכל הזמנים באופן יחסי להפצתו המצומצמת. לכן אפשר להיות רגועים ואף אופטימיים בשלב זה, לפחות לגבי העתיד של אנדרסון.
ומה לגבי העתיד של גיבוריו הקולנועיים? הזמן שהוקצב לראיון מסתיים, ואני מנצל את השאלה האחרונה שנותרה לי כדי לתהות על כך.
שאלו פעם את מייק ניקולס, במאי "הבוגר", מה קרה לבנג'מין ואיליין לאחר שברחו בעקבות אהבתם. הוא אמר שהם נהיו ההורים שלהם. אתה חושב שזה מה שקורה גם לגיבורים כאן?
"זו שאלה מעניינת, אני גם התחבטתי בה. מה קורה להם? אני יכול להגיד לך שהם עומדים להיכנס לתקופה שונה לגמרי ופרועה לחלוטין בהוויה האמריקאית. בשנים שלאחר 1965 הכל הולך להשתנות. מה יהיה איתם? אולי היא תלך לברקלי והוא יתגייס לווייטנאם. אולי. גם אני תוהה מה יעלה בגורלם, וכמה זמן הם יהיו יחד. אני חושב שבסופו של דבר, כדי שאוכל לתת לשאלה הזו תשובה שאהיה מרוצה ממנה, אני צריך לשבת ולחשוב עליה, ואז לכתוב אותה, ואז לכתוב אותה מחדש".
רק הולם לסיים כך את הראיון, בתשובה כה טיפוסית לאנדרסון: כזו שמכבדת את השואל וגם מספקת רמז למה שחיפש, אך בסופו של דבר קובעת שעם כל הכבוד לראיונות, לא די לדבר כדי לענות על שאלות - צריך לשבת ולכתוב.
בעת שגילה כי ההורים שלו שואלים את עצמם מה יעלה בגורל ילד בעייתי שכמותו, אנדרסון ענה להם בכך שישב וכתב, והוא ממשיך לעשות זאת עד היום. לכן, אם אתם באמת רוצים לגלות את התשובות לתהיות, לכו לראות את סרטו. הוא, בינתיים, יתיישב בממלכה שלו כדי להוליד שאלות חדשות ולברוא עולמות שלא הכרנו, למען כל הילדים שהוריהם דאגו איך יתמודדו עם בעיות שכמותם, למען כל מי שהסתנוור פעם מאור הירח.
"ממלכת אור הירח": איפה ומתי רואים?