פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אוצרים את עצמנו: אוטופיית הטעם ההיפסטרי

      בין אם הם קץ התרבות המערבית או התחלה חדשה, היפסטרים הם ערבוב של זהויות גנובות, זיקוק של טעם אסתטי והם כאן כדי להישאר. מאמר מתוך ספר חדש בעריכת ניסן שור

      ביולי 2008 נפל דבר: מאמרו של דאגלס האדו, "Hipster: The End of Western Civilization" , התפרסם במגזין שיבוש התרבות האופנתי Adbusters. כפי שמשתמע מכותרת המאמר האפוקליפטית, דמותו של ההיפסטר - הצעיר האורבני הלבן, יליד שנות השמונים עד אמצע שנות התשעים - מוצגת בו כמי שאחראית באופן בלעדי לחורבנה של התרבות המערבית. זהו רגע כפול: ההיפסטר נולד, ומיד מוכרז סופו. מיתוס הפוך, שמחשב את קיצו לאחור. ההיפסטר מת, יחי ההיפסטר.

      "היפסטר", מילות מפתח: שפם, אופניים, זקן, סחר הוגן, אירוניה, טרי ריצ'רדסון, מקבוק, סוודר, מיקסטייפ, משקפי "אנסים" עבי מסגרת, פיצ'פורק, שוק פשפשים, טיפוגרפיה, אורגני, לו-פיי, פורנוגרפיה, קפה, וינטאג', ווס אנדרסון. גם ארבע שנים אחרי המאמר של האדו, הסימנים האלה עודם מסוגלים לשרטט דמות שמוכרת לכולנו, אך היא לעולם לא אנחנו. במובן הזה, היפסטריזם היא תנועת נגד ללא התנגדות, במיטב המסורת של קפה ללא קפאין, בירה ללא אלכוהול, וכן הלאה. זוהי דיכוטומיה ימנית קלאסית: ההיפסטר לעולם לא יעיד על עצמו שהוא היפסטר.

      הפטיש של ההיפסטר הוא האחר. בעת בה המפגש עם הממשי הולך ונעשה נדיר, ההיפסטר מחליף את הכמיהה למפגש עם האחר בהתאהבות אקסטטית בו. זוהי אחרות נטולת הגורם המכאיב בה. למעשה, כך נולד התחדיש "היפסטר" בצורתו המוכרת, בחיבור של נורמן מיילר מ-1957 בשם "The White Negro" במגזין Dissent. לפי מיילר, ההיפסטר רצה להתרחק מעצמיותו - לבנבנותו - והתאווה לאקזוטיקה ולתשוקה של האפרו-אמריקאים . עם הזמן, ההיפסטר הפך למראה של זהויות אתניות: כור היתוך אנושי של הספקטרום הרב תרבותי, הפוסט-קולוניאליסט המושלם, תמיד בחיפוש אחרי הגרעין האותנטי של האחר. זוהי דרכו לגאול את המדוכאים, החלשים והמנודים. עולם ראשון שמשתקפים בו כל העולמות האפשריים. ג'וקר רב גוני ונטול פנים, פרפורמר רדיקלי עתיר מניירות וציטוטים, שמגלם את כל האחרים על פני הפלנטה.

      במובן הזה ומבחינה סגנונית, פוליטית ואונתולוגית, ההיפסטר הוא-הוא האחר. הוא זר לזולתו וזר לעצמו, ה?פנים עד מיצוי את יסוד הזרות והפך לזר האולטימטיבי. לכן התחושה המאיימת במפגש איתו: "אני יותר קול ממך, לעולם לא תהיה אני". כוח הקוליות נובע מהריחוק הבלתי מושג, מהידע האפריורי של להקות שלעולם לא תכיר. האחרות היא הדרך היחידה ליישב את הפרדוקס ההיפסטרי של מודעות עצמית קיצונית והגדרה עצמית מקוטעת. אני? היפסטר? לעולם לא.

      היפסטר (ShutterStock)
      נראים כמו הכל, אך לא בעת ובעונה אחת. אילוסטרציה (צילום: ShutterStock)

      אך כדי להבין את מקורה של אחרות זו, צריך ללכת מעט אחורה, ולבצע קיצור אלים ובלתי אחראי של תולדות הפופ: מבחינה אסתטית, בשנות השמונים כל מה שיכול היה לקרות, קרה. האייטיז היו מאיץ חלקיקים תרבותי עצום, שתפקידו לאתר את החלקיקים האלמנטריים של האפשרויות הפופיות הצורניות, מהמאז'ורי למינורי ביותר. האזנה חטופה למוזיקה שנוצרת היום מעלה את התחושה שהמאיץ סיים את מלאכתו, מכונת הזמן התקלקלה ומעולם לא עזבנו את העשור ההוא. יש לשים לב להיפוך: זה לא שאנחנו תמיד מנסים לחזור לשנות השמונים, אלא שהיסטוריית הפופ הגיעה לקיצה בסוף אותו עשור.

      אחרי הביקוע האייטיזי, שנות התשעים הן עשור פוסט-אפוקליפטי, דילוג בזמן שספק אם התרחש אי פעם, ובכך הן גם התאפיינו: היעדר תכונות טוטאלי, ענווה סגנונית, התבטלות עצמית אסתטית. דימויים מטושטשים על פילם מצהיב ונרקוטי. אדישות אופורית של סיום המלחמה הקרה ונפילת הגוש הקומוניסטי. זו הייתה גם התקופה היחידה בתולדות ישראל שבה פעלה בסנכרון זמני מוחלט עם העולם: שנות התשעים אכן התרחשו בישראל, בזמן אמת. רוקדים עם פוקויאמה, מפנטזים על אוסלו ומתחרמנים על קץ ההיסטוריה. אם שרדנו את הניסוי הגרעיני של האייטיז, שרדנו הכל. כך נראה מה שמגיע אחרי. אני עדיין מאמין שזה העשור המושלם ביותר, שבו הושג איזון אמוציונלי עולמי שלא בטוח שישוב. אולי רק בשנות התשעים של המאה ה-22.

      ההיפסטרים, המהווים את התנועה הדומיננטית של המאה ה-21, הם הסינתזה של "הכל" ו"אחרי": הם נראים כמו הכל, אך לא בעת ובעונה אחת. הם לא דחוסים כמו שנות השמונים, אך לא מיואשים כמו שנות התשעים. זוהי הנקודה בה הפופ באמת אוכל את עצמו: לא ניתן לחזור שנית לשנות השישים, השבעים, השמונים והתשעים. האורובורוס התרבותי מגיע לקיצו הידוע מראש, ומכלה את כל אפשרויות הרטרו. אין יותר עבר לחזור אליו. במובן הזה, ההיפסטרים הם העתיד החדש. הם הוכרחו להיות.

      היפסטר (ShutterStock)
      לא ההוויה קובעת את התודעה, אלא הטעם קובע אותה. אילוסטרציה (צילום: ShutterStock)

      ההיפסטרים הם הרגע בו התשוקה לכסף, שמגולמת בכל צרכן, מתהפכת והופכת לכוח עצמאי, חזק ואירוני. לכוח הזה קוראים טעם. זוהי נקודת הכובד של ההיפסטר: לא ההוויה קובעת את התודעה, אלא הטעם קובע אותה. הוא משמש כמקור לאופוזיציה מול העולם, כמיומנות של מאבק. הוא לובש את החיים מן החוץ אל הפנים: מבצע מיקור חוץ של הניסיון, הידע והחוויה האנושיים. הוא ניסוי מעבדה מתמשך של עיקרון האי-ודאות של הייזנברג : לנצח מתבונן בעצמו מהצד, משפיע על תוצאות חייו.

      ההיפסטר מפעיל את מנגנון הטעם על כל מתחמי הקיום: מהעדפות תרבותיות (אינדי, טראש מודע לעצמו), תעסוקתיות (עסקים קטנים, קהילתיים), לחברתיות (סחר הוגן, סביבתנות, קיימו?ת), היגייניות (סובלנות, רב-תרבותיות), רומנטיות (מערכות יחסים פתוחות, פוליאמוריה) ורגשיות (זרם "הכנות החדשה "). מכך נגזר, שיחידת הפעולה הבסיסית של האדם-היפסטר אינה יצירה, אלא אצירה. ההיפסטר הוא אוצר. הוא אוצר את המציאות: את בני זוגו והעדפותיו המיניות, את סדר יומו וסגנון חייו, את השפה, הנימוסים והאתיקה שלו. כולם חלק מהעבודה האוצרותית המדוקדקת והמתמשכת שהיא חייו.

      זהו במידה רבה מה שעומד מאחורי האמירה הזכורה של מארק גרייף, ממייסדי מגזין הספרות גבה-המצח n+1: "אפשר להגיד, ולא תהיה זו הגזמה של ממש, כי הרגע ההיפסטרי לא הוליד אמנים, אלא אמני קעקועים [...]. הוא לא הוליד ציירים, אלא מעצבים גרפיים. הוא לא הניב ספרות גדולה, אלא עשה שימוש מוצלח בפונטים. היפסטריזם לא יצר אוונגרד, אלא הנפיק קהילה של מ?אמצים מוקדמים".

      אותו עיצוב גרפי שגרייף מגחיך, ואותו "שימוש מוצלח בפונטים", ניתן לאתר סביב עולם ההזמנות למסיבות, בחיי הלילה, שהם אולי המימד הדומיננטי שבו ההיפסטר מעמיד למבחן ולראווה את סיווגי הטעם שלו באופנה, במוזיקה, בדימוי. הזמנות אלה נשענות במידה רבה על התרבות הוויזואלית של האינטרנט, ובפרט על אתרי שיתוף תמונות . מטרת המשתמשים באתרים אלה היא לרכוש אוצר מילים חזותי המורכב מדיאלקטים זרים ואזוטריים, לנסח לעצמם את המרחב האסתטי הפרטי שלהם ולפעול כאמני טעם. זהו מיקור חוץ של השראה. כך מתאשרר ההיפסטר כיצור חברתי שצובר את הונו הסימבולי באמצעות טעמו. הקידוח בתוך תהום הטעם הופך את האתר לזירה רנדומלית, כאוטית, פלורליסטית לכאורה, בה עוסקים המשתמשים בהפרטת היגדים ויזואליים שאינם שייכים להם.

      היפסטר (ShutterStock)
      היפה באימג'ים אלו הוא האירוני. אילוסטרציה (צילום: ShutterStock)

      האימג'ים הם ברובם תמונות חופים, נופים ואיקונוגרפיה גיאומטרית בהשראת מודרניזם אירופי, אסכולת העיצוב השוויצרי חמור הסבר ומראהו של ה"פופ", אייקוני או שולי. הם מבטאים את התשוקה להתאדות עצמית ואת השאיפה לאלגנטיות, שלמות ואוטופיה צורנית, המתגלגלות שוב ושוב בסמלים מיתולוגיים כמו עיגול, משולש ומרובע. לרוב אימג'ים אלו עוברים עיבוד בפילטרים וינטאג'יים "אותנטיים", באווירת מצלמות לומו ופילם מגורען. מעבר לטשטוש החדות הבלתי נסבלת והצורמת של ההווה, מה שיש לנו כאן הוא לא נוסטלגיה - שכן ניתן לשאול נוסטלגיה למתי? ל?מה? - זהו רגש כמעט הפוך: אירוניה. פארודיה על נוסטלגיה.

      היפה אינו הגעגוע; היפה באימג'ים אלו הוא האירוני. זוהי הגחכה של רעיון ההיסטוריה, של חץ הזמן, הגעגועים התרבותיים, ושל הרומנטיזציה עצמה. זהו לא העבר שמתגלה כיפה (העבר הוא כעת בסך הכל משאב וירטואלי שמקופל בתוך ההווה), אלא בדיוק להפך: האסתטיקה המרגשת היא של הזמן החדש. הפוסט-זמן. ההווה הדיגיטלי הנצחי.

      Hipster Olympics

      הטון הטקסטואלי בהזמנות מאופק, חף מהבעת רגש, ומעוגן ביסודות טיפוגרפיים קבועים. הטיפוגרפיה, זיקוק של מלאכת העיצוב הגרפי, זוכה לעניין הולך וגובר בשנים האחרונות: היא מייצגת תמצית של טעם מפותח ורגישות פיינשמקרית. האנינות הטיפוגרפית היא דרך לתקשר כשאין מילים, כשלא נותר עוד משהו חדש להגיד, ויותר מכל: היא מאפשרת להיפסטר ליהנות ממה שכינה פרויד "הנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים", המבדלים אותו בתוך הקהל. במובן זה, ההזמנות עבור ההיפסטר הן מפגן של יכולת אוצרותית פר-אקסלנס. הטעם המושלם הוא מבצרו.

      ואם המכניקה הבסיסית של ההיפסטר היא המחווה האוצרותית, אז ההיפסטר הישראלי הוא מחווה למחווה, מחווה מסדר שני או שלישי. היפסטריזם בשלט רחוק, בהתכתבות, דרך פס רחב טרנס-אטלנטי; היפסטריזם שאינו יונק מקונטקסט תרבותי מקומי - כי אין כזה; עיסוקו הוא הפקת התענגות בת-קיימא. האנרגיה שעוטפת את מקומות הבילוי של האוכלוסייה משקפת היטב את הפרברסיה הזו. זוהי קטגוריית מגדר חדשה ואוטרקית: לא א-מיניות, לא חד-מיניות, אלא אוטו-מיניות. ליבידו שמלופף אל תוך עצמו ומתוך עצמו אל האוניברסלי: אל האחדות האולטרה-מודרנית של אזרח כדור הארץ. לא נטוע באף טריטוריה, אלא תמיד מתהלך על אדמת הגלובוס. נווד דיגיטלי, פוסט-לאומי, ללא מוצא ויעד. אכן, טושטשו הבדלי הגזע, המין, הדת, השפה והלאום עד כדי שקיפות מחליאה. ההיפסטרים יוצרים רשת של אורגניזמים מודעים לעצמם בסדר גודל חדש ובהיקף חסר תקדים.

      כמו תמיד, עלינו לעשות את הבלתי אפשרי ולהביט על התקופה הנוכחית כרגע של קדמה ואסון בעת ובעונה אחת. ההיפסטר מציג אבולוציה של הטעם האנושי, וממקם את עצמו בחזיתה. רבים שואלים מהו המרד של האנטי-תנועה הזו, וכיצד התאפשר דור שלא בוגד בדור שקדם לו. ההיפים, אותם מלומדים יבשושיים יגידו, מחו נגד המלחמה בווייטנאם. הפאנקיסטים, הם יוסיפו, מחו נגד הממסד המושחת. קהילת הלהט"ב, הם ינידו בראשם, התקוממה נגד התעמרות שלטונית על רקע נטייה מינית. היכן ממוקמים ההיפסטרים במרחב הפוליטי? ובכן, הבגידה כה חריפה, שהמלומדים הללו אינם מסוגלים לשים לב אליה: המרד שלהם הוא אסתטי.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      אם החיים ייראו מדהים, האם הם גם ירגישו ככה? אילוסטרציה (צילום: ShutterStock)

      ההיפסטר חי חיים אסתטיים טהורים ורדיקליים, חיים בהם הטקסט הפנימי הוא גם הטקסט החיצוני. דימוי אולטימטיבי, שמלא בעצמו עד אפס מקום. מרחב פנימי שעשוי כולו מטקסטורת פני השטח. ההיפסטר נראה יותר טוב מכל גיבורי התנועות שקדמו לו: ההיפי המלוכלך, הביטניק המדובלל, הפאנקיסט הסרוח, הבורגני המשועמם, נער האימו המתייפח, וכן הלאה - כולם מתלכדים לכדי זהות אחת. ההיפסטר משחק את כל הדמויות האלה, מעניק להן חיים לסירוגין על במת העולם. זוהי הצעתו המפתה: אם החיים ייראו מדהים (כלומר שהאסתטיקה שלהם תתלכד לכדי ציווי מוחלט), האם הם גם ירגישו מדהים?

      ההיפסטר מחליף את השאיפה לאוטופיה פוליטית באוטופיית טעם, ומגלם את המהפכה האסתטית שלו בגופו, בכאן ועכשיו, ולא בעתיד מדומיין שספק אם יגיע. בשונה מההיפים של הסיקסטיז או הפאנקיסטים של הסבנטיז, ההיפסטרים אינם מציבים התנגדות לעולם - הם מתהלכים איתו, מבקשים להזדהות איתו באופן מוחלט. השאלה המוסרנית תמיד מהדהדת ברקע: "היכן הם הצעירים המרדניים של יום האתמול, כיצד התחלפו ברכיכות מנוונות?" - אבל הגיע הזמן להבין שאין זה ניוון רגרסיבי אלא היפוכו, התקדמות אבולוציונית במובן הקינטי ובמובן הרוחני: זוהי תנועה כלל-אנושית.

      What Hipsters Say, and What They Really Mean

      החיים ההיפסטריים נראים כמו הדמיה ממוחשבת, בה כל הפרטים, האפשרויות, המצבים והבחירות חושבו מראש, ואין מקום לכאוס חיוני. אם ההיפסטר חווה מציאות אצורה עד זרא, מתי הוא יוצא ממוזיאון חייו ונוגע בממשי? האתגר ההיפסטרי הוא להשלים את המהלך הספירלי, להתעלות על האקס-טריטוריה של הטעם, ולחזור מתוך מראית העין המדהימה אל הממשי. למעשה, מראית העין, מגדל הקלפים השברירי שההיפסטרים בונים מ"המדהים", בולעת לתוכה את הממשי. הם אינם יוצרים חוצץ בינם ובין העולם: זהו המובן העמוק בו בלתי אפשרי לכנותם תנועת נגד. לא, זוהי תנועה שהולכת עם - ולא נגד - הריתמוס הפנימי של העולם.

      "אם לא אוכל להטות את הכוחות העליונים, אעורר את השאול מתחת", מצטט פרויד ב"פירוש החלום" את ורגיליוס. ההיפסטר הופך את הנחת היסוד: כדי להשפיע על הכוחות העליונים, הוא מעורר את השאול שנמצא על פני השטח. דווקא מתוך הניכוס הטוטאלי, אסתטיקה תהפוך לאתיקה. החיים צריכים להיראות מדהים, ורק כך הם ירגישו מדהים.

      טל מסינג כותב את בלוג התרבות הדיגיטלית ?ויה?

      המאמר מופיע בספר "תרימו - הזמנות, פליירים וכרזות בתרבות המועדונים הישראלית: רטרוספקטיבה, 2012-1990" בעריכת ניסן שור. שיראה אור ב-17 במאי ביוזמת עמותת "לצאת מהקופסא" ובסיוע הוצאת ידיעות ספרים.