הסלבס התבזו בחדשות 2: חמש הערות על הטלוויזיה של השבוע

בכתבה מפכחת של חדשות ערוץ 2 על פליטי הריאליטי המכתתים רגליהם לכל השקה של מוצר מיותר או מיותר יותר, נחשף ביזנס הביבים שמאחורי השמות החמים במדורי הרכילות והוסר הלוט מעל מצעד האיוולת. "דנית בן סימון מפזרת אבק כוכבים" כך בכתבה על "ספקית הסלבריטי" - הג'וב המצוץ מן האצבע החדש שהצמידו לעצמם כל אלה שלא באמת חיפשו לעבוד ולא היו מוכנים יותר למלצר. טעות, "דנית בן סימון מפזרת ציאניד" יש לתקן שם מיד, כיוון שגם היא כמו גם יתר המשרדים המשרללים יוצאי ריאליטי, מתפרנסים מלפזר על ראשינו את מיצי הקיבה של הפגר התת-תרבותי הנקרא: "תרבות הסלבריטיז". שם שאגב סותר את עצמו.

בכתבה מסתובבת דנית וכולה במתח בפארק מים שפתח את עונת הרחצה שלו ורושמת כל סלב שנענה להפצרותיה והופיע בבגד ים. כך, בעבור כל ראש מחובר לגוף של סלב שהיא מביאה דנית מקבלת עמלה שלגביה היא טוענת: "איזה עמלה? אני עושה את זה לשם שמיים". נשמע כמו הומור ציני בטעם מחריד? אתם אמרתם. ליהיא גרינר אמרה שהיא חסכה חצי מיליון שקל (!) במתנות סלבס, אביבית בר זוהר קשקשה משהו ואוסי שפיר מ"המירוץ למיליון" ניסתה להסביר איך הדבר כל-כך מצליח ומבלי לדעת העמידה גם היא את אלוהים באור קצת מביך: "ה' עוזר", הכריזה, אבל הפאוזה שבאה כאן היתה מטעה. "ברגע שיש שם של מפורסם בחנות, זה עוזר". ואכן, בעבור משלהבי תרבות הסלבריטיז, פליט ריאליטי חזק יותר מאלוהים.

על רקע המוזרות המשעשעת אליה התחלנו להתרגל בפרקים הקודמים, ממשיכה "קטמנדו" להתפתח דווקא בצורה מסקרנת. למרות שעלילתו של פרק יחיד נותרת צנומה גם בזה החמישי, מסתמן שהתלות שמפתחות הדמויות האחת בשנייה הופכת משמעותיות יותר, דבר שמביא אותן להוסיף ולהיפתח וכך היחסים ביניהן הופכים מסועפים יותר.

אבל גם כשהדרמה מתעכבת מלהתעצם, רגעים כמו אלה בהם הדמויות מצטופפות סביב מדורה ושרות בספונטניות את "שיר המעלות" היפהפה על רקע מסעו המתפתח של שמוליק, מצית חוויה רגשית אליה כולנו יכולים להתחבר ומפצה במעט על העכבות. על רקע צילומי הנופים ההרריים ופסגותיהם המושלגות ותחושת הקור אותה חוות הדמויות המצטנפות בגסט האוס הנפאלי, משהו בלבה של הסדרה מתחיל מעט להרגיש חם יותר.

ב"מותר להיות סנטימנטלי" אשר שודר בערוץ 1, נתן סלור יוצא במסע אחרי דמותו ועבודתו של סבו, המשורר החשוב נתן אלתרמן. דרך תמונות סטילס מן התקופה של חייו האמנותים והבוהמיינים, פגישות עם אלה שסבבו את חייו ואלה שחייו סבבו את שלהם, כשברקע מילות שיריו המובאות על גבי תיעודה של תל אביב עירו ובצמוד לקולם של הזמרים ששרו את שיריו הרבים שהולחנו, גולש הנכד (ובנה של תרצה אתר), בנבכי הזמן של המשורר. ואלתרמן שהיה בחייו לפרקים אדם נשגב ולפרקים שיכור מבחיל, כזה שטווה חיי "חמולה משפחתית" ראויה להערצה לצד משולש אוהבים מכוער שניהל עד ערוב ימיו, משורטט בסרט על כל חלקיו וללא הנחות.

וכל זאת מבלי לוותר על ציון המשמעות שבמילותיו, שאין יפות מהן בתיאורן של רגשות מרוממים ושל כאב ממוטט נפש, של קיום אל מול התהייה אודותיו, של התבוננות אל עבר נושן ביחס לעתיד חדש ואל מה שביניהם. אך יותר מהכול, הסרט הפואטי, הפשוט אך העמוק שיצר סלור, מבטא היטב את דמותו של משורר שכתב עבור הדור בו חי ועבור אלה שבאו אחריו. ולמרות זאת, זהו אינו סרט לכל הדורות. בעיקר זהו אינו סרט עבור דור שצורך מן המסך את מנת התרבות שלו.

"ימי הזוהר" בערוץ 8 הינה המשך ישיר לשני סרטיה הקודמים של זהר וגנר ובאה כפרק סוגר לסאגה הדוקומנטרית האישית שיצרה. הסרט תפור היטב משאלותיו של בן זוגה של וגנר, המנסה לדלות ממנה עוד פרטים על העולם בו חיה לפני עשרים שנה ושאותו ניסתה לקבור, מתיעוד של וגנר בניו יורק כשהיא מתאמנת להיות חשפנית, קולה המדקלם ברקע טקסטים מטונפים-פואטיים, מתוך הופעות השוליים הקברטיות שלה בארץ ושיחת וידאו כנה ומשונה עם האדם המסתורי שגייס אותה לצוות החשפניות.

אבל כמו שוגנר הינה אישה שאיננה נכנעת לתכתיבי ההגדרה הנשית המקובלת, כך גם הסרט יוצא דופן. דרך חומרי ווידאו-טייפ מלוכלכים באיכותם הוויזואלית של ניו יורק, ראיונותיה של וגנר שצולמו תחת חסותו הבולטת של הלילה ודרך מבנה הסרט המשמר את אווירת העמימות וההדחקה המאפיינת את עברה של היוצרת, נוצר כאן סרט אחר. אבל יותר מהכול, הסרט חזק מדומיו באופן בו נערך, בו הוא מחזיק את הצופה כמגשש באפלוליות חייה של וגנר, הולך בעקבותיה של אלומת אור מוקפדת המאירה את הדרך. זו ככל הנראה אותה אלומת אור שגם הותירה את וגנר עצמה שפויה בחייה וחשוב מכך - גרמה לה ליצור במלוא עוזה.

פיסת המציאות הנדירה לתיעוד והמרגשת שהצליח יריב מוזר ללכוד בעדשתו ב"גברים בלתי נראים", אשר שודר ביס דוקו, ולהרכיב לכדי סיפור תותיר אתכם המומים ודומעים כאחד. סיפורם של לואי, עבדו ופארס הוא למעשה סיפורם של כלל קורבנות השוליים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני: הגייז הפלסטיניים. אלה מתחבאים מפני רדיפות משפחותיהם בתל אביב - המקום הידידותי ביותר לקהילה הזו בישראל מצד אחד, אך מצד שני, בעיר שהיא חלק ממדינה בה הם גם נרדפים על ידי החוק. מוזר מביא רגעים מחייהם של השלושה היישר מחורי מחבואם, מהרחובות בערים הישראליות והערביות בהם הם צועדים בחשש עקב היותם מטרות, מפניותיהם לעזרה אל השלוחות הממוסדות הספורות העומדות לרשותם ומגדר הגבול המסוכנת.

תוך כדי חשיפת עולמם הרגיש והטראגי של השלושה, לבטיהם המורכבים והקשים מנשוא, חלומותיהם הרחוקים כל-כך מהיום בו יתגשמו, מתקדם הסרט אל עבר הפתרון האלטרנטיבי היחידי עבורם: לקבל מקלט מדיני חשאי במדינה זרה באירופה. ואפילו כשמסתמן ברגע האחרון שגם האופציה הזו חומקת מבין אצבעותיו של לואי, כמו קתרזיס של סרט עלילתי טוב, מפלס מוזר את הדרך בה מגיעים השלושה לארץ אחרת, שם הם מתחילים לבנות חיים בהם לא יצטרכו להסתתר עוד.

ראיון עם יריב מוזר, במאי "גברים בלתי נראים"

גם לכם יש הערה על טלוויזיה? שתפו אותנו בפייסבוק