לדודו אהרון כבר אין במה להתבייש: טור מוזיקה מזרחית

אפשר להבין למה דודו אהרון עדיין חשוד בעיני קהל המוזיקה המזרחית. הבן אדם חכם, והתחושה היא שהוא יוצר מהראש ולא מהלב. אהרון מגיע מתוך ידיעה של צורך הקהל ופחות מתוך הרגשה או יצר פנימי אישי. סוחר ממולח שמכיר את השוק ויודע לספק את הסחורה. העניין הוא שאהרון הוא כבר מזמן אמן יוצר עצמאי שצריך וכדאי להקשיב לו. באלבום החדש שהוציא אתמול, אפשר לשמוע כנות, בגרות והכי חשוב – נשמה. הגיע הזמן להפנים את זה: דודו אהרון הוא אחלה זמר ויותר מזה. מגמת ההשתפרות שלו היא תמידית. היום אפשר לגמרי להגיד את השם שלו לצד הזמרים הגדולים של הז'אנר, בלי להשתעל. אהרון זוכה לכבוד הזה בזכות ולא בחסד של שום גורם כזה או אחר. מגיע לו את הכבוד וכדאי לקחת אותו ברצינות.

אתמול הוא השיק את אלבומו החדש "גיבור" במועדון רידינג 3 בנמל תל אביב. האלבום נשמע שונה מהותית מפרויקטים קודמים של אהרון. אלבום רגוע יותר, גם הוא זורם עם הרוח שנושבת בז'אנר ויש בו גיטרות מסתלסלות וצלילים נוסטלגיים. הכל נכון באלבום הזה. נכון ומעודכן. "גיבור" זה המוצר הכי אופנתי שיש היום בשוק. הוא נפתח מצוין עם "אל תסגרי לי ת'דלת", שגם אם הוא לא נטול חולשות, הביצוע של אהרון מעולה ומחפה עליהן.

כפי שניתן לצפות מאלבום מעודכן, גם "גיבור" לא מציג שירים קצביים שיהפכו את המדינה. יש בו כמה לא רעים שהמטרה שלהם היא להעביר להילוך גבוה, מדי פעם ולא יותר. גם "מחכה רק לך" עם המשפט החפלתי "כולם מחכים למשיח ואני מחכה רק לך", לא צפוי להיות השיר שיגאל את מצוקת השירים הקצביים עד כה. לצידו אפשר לציין גם את "משהו בעיניים", שכבר עכשיו אפשר לדמיין איך המשפט "מי יקח אותך", יזכה לפרשנות ערסאוותית במועדונים. בכל אופן, אם "מחכה רק לך" שכתב אלון צדוק ללחן של רביד קשתי ו"משהו בעיניים", הם הטובים ביותר מבין השירים הקצביים, זה רק ממחיש את המצוקה.

אחד השירים היותר טובים ומרגשים באלבום הוא "הנה היא נכנסת". דרך השיר הזה אפשר להבין עד כמה דודו אהרון מוכשר. הרי אהרון יכול היה בקלות להפוך אותו לשיר חופה קלאסי ולגזור עליו קופון קל. במקום זה, הוא כתב שיר אהבה ליום השבת, שיום אחד עשוי להיכנס לרפרטואר המוזיקלי שאחרי הקידוש של ערב שישי. גם בשיר הזה, אפשר לשמוע את הדיוק של אהרון, הידע וההבנה שלו. "הנה היא נכנסת" הוא שיר מהונדס ומאוד אופייני לאהרון. הוא יודע לקחת רעיון מסוים ולתת לו תפנית בעלילה, שגם אם היא צפויה, עדיין יש בה אפקטיביות.

מבחינת הביצוע, יש מקצה שיפורים שאהרון צריך לעבור. באלבום החמישי שלו, הוא צריך להשמע קצת יותר משוחרר. ההגשה שלו מאוד לחוצה ומהודקת. כדאי לו "לפנן אותה", שתהיה יותר קלילה וטבעית. בכל מה שקשור להגשה, חובה לשיר מהלב ולא מהראש.

גבירותי ורבותי נשבר שיא: יש שיר יותר גרוע מ"נשבע לך לא בוגד". קבלו את "וואי לי", שהוציא עומר אדם. דורון מדלי כתב את המילים לפי הלחן של יאסר ג'אלאל הלבנוני. חוץ מהגרוב האגרסיבי, השיר זוועה מכל הבחינות. בקושי יש לחן, מונוטוני יותר מצלצול של ממתינה, טקסט עילג ("בחורות הן סוג של גזע, משהו מיוחד כזה") וביצוע שיזכיר לנו תמיד את האיום האיראני.

אז נכון, סביר מאוד להניח שהשיר יהפוך ללהיט בעיקר בזכות הביט והעיבוד החם של רביב רם בן מנחם. זה עדיין לא אומר שהדבר הזה היה צריך לצאת מאולפן ההקלטות. "וואי לי", בדומה ל"נשבע לך לא בוגד" הוא בדיחה פנימית בז'אנר שכל מטרתו היא לארגן מעבר בין השירים ולהשאיר את הקהל על הרגליים. "וואי לי" יכול היה להיות קטע מוזיקלי של דקה גג בהופעות .ממש לא יותר מזה.

דואט בין שלומי שבת לטל שגב הוא דבר מאוד הגיוני. שגב, שכבר הפך לשם דבר בז'אנר המסתלסל, כתב כבר כמה שירים לבכירי הזמרים ובפרויקט "שני צדדים למטבע" כששלומי שבת חידש את "יום אחרון" שלו, זה נשמע טבעי לחלוטין. כאילו השיר שייך לשבת מלכתחילה. כך גם בדואט "רק לחזור" שהוציאו שגב ושבת אתמול. הדיאלוג הווקאלי בינהם מעניין והשיר עצמו חף מטעויות. שיר סבבה, שעושה נעים באוזן.

במקום להטיף שוב על כך שהקהל מעדיף שירים שטוחים לעומת איכות, כדאי לשיר לוי להבין שעם שירים כמו "באתי לכאן" לא הולכים למכולת ולא סוגרים חתונה. "באתי לכאן" הוא שיר יפה וחסר מחץ. כך גם שיר לוי עצמו. במוזיקה המזרחית, השפיץ בסופו של דבר יותר חשוב מהכל. לא משנה אם הובקע גול דרדל'ה, העיקר שבסופו של דבר הכדור ברשת. שיר לוי מסתובב סביב השער כל הזמן ופשוט לא מבקיע. לוי חייב להיות מגניב, חריף ובשרי כדי לזכות בקופה, שבהחלט מגיעה לו. הוא פשוט צריך לקחת אותה ולא לחכות שהיא תגיע לידיו.

רעש וסלסולים: מדור המוזיקה המזרחית של חגי אוזן

אתם מי אתם מעדיפים דודו אהרון או עומר אדם? דברו על זה בפייסבוק שלנו